גליא מסכת חלק א קפג

ולדעתי מבואר ומפורש ברמב"ם באר הטיב דדיניהם הוא ערב כקבלן ולא כשלוף דוץ. דנחזי אנן דהרשב"א בתשובתו שם דהיה גירסתו כאשר הגיהו רבותיו של בעל העיטור וגרסו אישתכח דישראל דקמוזיף בריבתא הכריח מזה דע"כ בשלוף דוץ מיירי דשפיר איתעביד והוקבע האיסור בשעת תחילתו של ההלואה וכדמסיק הרשב"א שם וז"ל דהערב הוא לוה אלו מעות מהכותי ומלוה אותם לישראל חבירו הבאתי לעיל לשונו וכן מבואר ברש"י לפי מה דמפרש בלישנא דהמקשה בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא מן הערב ע"ז מסיק טעמא דאיסורא משום דערב זה לוה מן הכותי וחזר והלוה לישראל עכ"ל וכן הוא לשון הטור ממש כלשון רש"י כיון דבדיניה' בתר ערבא אזיל הוי כאילו כותי מלוה לישראל הערב והערב הוא חוזר ומלוה אותם לישראל עכ"ל וזהו דיוקו והוכחתו של רשב"א מהאי גירסא דלא שייכי לומר קמוזיף בריבתא אלא בשלוף דוץ דבשעת הלואה הוקבע האיסור דהואיל ואין לכותי המלוה אל לוה כלום רק לערב לבדו א"כ דומה ממש לענין דריש סי' קמט דהוה ריבית קצוצה אפילו אם שהיה קיבל כותי ריבית מיד ישראל שני אסור ומפקינן מיניה דישראל ראשון אבל אי נימא דאיירינן בקבלן לא שייך לומר קמוזיף דבשעת הלואה עדיין לא נראה איסורא ואי אזיל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ערבא ישראל לא עביד ולא מידי הואיל ומתחילה הוקבע האי חוב על שניהם אלא אי אזיל כותי בהדיא בתר ערבא ופרעי' ובתר הכא אזיל ערבא לישראל הלוה ההיא שעתא הוא דקעביד איסורא ובההיא שעתא לא אוזיף רבית אלא ריבית הוא דקשקיל א"כ הוה ליה למקשה למימר אשתכח דקשקיל ריבית ע"ש: והנה הרמב"ם לא כתב טעמא דאיסורא כמו שאסברא רש"י והטור והרשב"א שכתבו כולם דהוי כאילו לוה מעות מכותי וחוזר ומלוה כו' אלא שיכל את לשונו כאשר הובא לשונו ממש בשו"ע בזה"ל כיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ריבית שהערב חייב בה לכותי עכ"ל הוא הדבר אשר דיברנו דהוא מפרש דסוגיא איירי דדיניה הוה כקבלן לתבוע איזה שירצה תחיל' וגירסתו כספרי דווקנא שכתב בעל העיטור והוא כגירסת ספרים דידן וכן הוא ברי"ף ורא"ש אישתכח ישראל קשקיל ריבתא משום דבאמת גבי קבלן לא שייך לומר קמוזיף דעדיין בשעה קמוזיף ליכא איסור' הואיל ויש כח והרשאה לכותי לתבוע תחיל' למי שירצה אולי יגבה הכל מן לוה עצמו ולא משתכחי איסורא אלא כד אזיל כיתי ויפרע מן ערב הריבית ואח"כ ילך ערב ויגבה הריבית הללו מישראל חברי' וזהו דכתב הרמב"ם כיון דבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ריבית שהערב חייב בה לכותי נראה ברור דבקבלן איירי ולא הוה איסורא מתחילה בשעת הלואה ועיקר איסורא אשתכח כשילך הכותי ויתבע תחילה מן ערב ואז ילך ערב לתבוע את לוה וכבר הבאתי דברי ט"ז שכתב לתרץ דענין דערב לכותי הוה צד א' בריבית והשגתי עליו על מה דמשמעות מיניה הוא דאפילו בשלוף דוץ הוא כך דבשלוף דוץ נעשה האיסור בשעת דקמוזיף אבל בקבלן שייך לומר דנקרא רק צד א' בריבית דכשילך הכותי המלוה ויתפרע מן לוה האי ערב לאו מידי דאיסורא עביד. ועיקר חששא היא דמ"מ משכחת לה שיבוא צד האיסור כשיגבה הכותי מן ערב כנ"ל. ומה דמסיים הרמב"ם וקאמר שהערב חייב בה. הענין דבזה הוא חלוק ענין ערב סתם לקבלן. דערב סתם אין חיובא דפירעון חוב זה קבוע כלל על ערב מתחילתו של ההלואה דהא עד שיגיע זמ"פ ויתבע את לוה וישביעו שבועות אין לי אין למלוה שום תביעה על האי ערב וממילא הואיל ואין ערב קבוע בחיובא דפירעון חוב זה בשעת ההלואה ממילא כל הריבית מתרבים הכל על לוה לחודא ולא נתרבה על ערב מידי דהא אפילו בגוף הקרן לא איקבע עניו מתחילתו חיובא דפירעון כנ"ל. ולכן כשיגיע זמ"פ ובאמת שאין יד לוה משגת לסלק באותו שעה איקבע חיובא התשלומין חוב זה על הערב הקרן והריבית ביחד ועיין ברש"י ד"ה לדון בדיני ישראל דכתב שם וז"ל דערב סתם אין הערב לוה מתחילה וכשלא ימצא אצל לוה ויפרע מערב ההוא שעתא דאוזפיה לחבריה ומה דמוזיף קשקיל מיניה ע"ש וכן כתב הרשב"א דבערב סתם שאין יכולת לכותי לתבוע אותו תחילה נמצא שאין הריבית מתרבה על הערב רק על הלוה לבדו ובשלוף דוץ ודאי עיקר הריבית מתרבה להכותי על הערב לבדו הואיל ואין לו רשות לתבוע כלל את לוה ולכן לית מאן דפליג דאסיר מתחילתו ונקרא מיזיף בריבתא דעל הערב חל הריבית והוא חוזר וגובה אותם מן לוה וכמו שהארכנו: ועיקר פלוגתייהו של הפוסקים הוא בקבלן דהוה דינא שיש רשות למלוה לתבוע איזה מהן שירצה. ותקוע וקבוע ערב זה בחיובא של פירעון דחוב הזה מתחילתו דהא רשות אצל מלוה לתבוע קודם לוה אף שיש לו נכסי הרבה אצל לוה יכול לתבוע את הקבלן והואיל דחיובא דתשלומין עליו מתחילתו ממילא אף הריבית נתרבו על הקבלן וכשכותי אזיל וגובה מהקבלן גובה ריבית אשר קבלן עצמו נתחייב בו מתחילתו להכותי ונמצא כשערב גובה אח"כ ריבית הללו מן לוה אינו גובה ריבית שנתרבה על לוה אלא מה שנתרבה עליו ואינו דומה לערב סתם שעיקר ריבית לא נתרבה רק על לוה לבדו ולא על ערב ונמצא כשכותו גובה מהערב אחרי זמ"פ שלא ימצא אצל לוה מה לגבות גובה מהערב ריבית שנתרבה על לוה עצמו וכבר נתחייב לוה בקרן וריבית וערב פרע עבורו כל ממון קרן וריבית ביחד שמגיע לכותי ולכן מותר לערב לחזור ולגבות אף בריבית שסילק לכותי עבור ליה ולא עבור עצמו משא"כ קבלן אסר גם עליו חיובא דתשלומין מתחילתו ממילא גם עליו נתרבה פירעון רבית כמו הקרן ונמצא כשמשלם לכותי ריבית עבור עצמו מסלק לכותי ואח"כ ערב תובע את ליה ישראל בריבית שהערב חייב בה לכותי כן הוא לשון רמב"ם ושו"ע שם כלומר אלו ריבית הואיל והוא בעצמו נתחייב בהם מתחילתו לכותי אינו רשאי לתבוע ולקבל אותם מיד לוה דווקא בערב סתם דלא נתחייב בה מתחילתו ואם יבוא הדבר שכותי גובה ממנו קרן וריבית לא בשביל עצמו משלם אלא עבור לוה דעל ערב לא נתרבה מעיקרו משא"כ בקבלן כנ"ל ומדקדקין מאוד כל המשך לישנא דהרמב"ם בזה הכל על קבלן דכ' הואיל ובדיניהם תובע הערב תחילה ולא כתב אינו תובע אלא את הערב משום דאיירי בקבלן ומ"מ אסור דנמצא אם גובה כותי מהקבלן גובה ריבית אשר נתרבה על קבלן עצמו וכשחוזר וגובה האי קבלן מן לוה גובה ריבית אשר נתחייב הוא לכותי מכבר וא"כ קשקיל ריבתא האי קבלן מיד ישראל הלוה ומסיים הרמב"ם דאם קיבל עליו לדון בישראל היינו שקיבל עליו שלא יתבע ערב תחילה מותר ע"כ מפני דלפי"ז ודאי לא מתרבי אלו חוב ריבית מעיקרא על ערב כלל וכלל אלא על לוה לבדו ולכן אפילו אם יקבל כותי הריבית מן הערב אינו משלם ריבית אשר הוא נתחייב אלא מה שנתחייב הלוה בהם וממילא רשאי לחזור ולקבלם מיד לוה כל מה שפרע עבורו והשתא הוא דאוזפיה קרן וריבית ביחד: ועתה ברור כשמש בלי שום פיקפוק אשר דעת הרמב"ם הוא לאסור קבלן ומפרש האמור בסוגיא בתר ערבא אזיל כוונתו שדיניהם לדון ערב כקבלן וכמו שאף בזמן הרשב"א היה דנין כותים כך. וכמו שהוכחתי מדלא נזכר בהאי סוגיא כלל לישנא דשלוף דוץ וגם ממה דגריס בגמרא אישתכח ישראל דקשקיל ריבתא ולא קאמר אישתכח דקמוזיף בריבתא מוכח דלא איירינן בשלוף דוץ אלא בקבלן ולכן קאמר אישתכח כלומר שיכול להיות שיבוא הדבר בענין איסור ריבית וקרא דאתי להתיר להיות נעשה ערב מסתמא כוונות הקרא הוא אפילו כשיבוא הדבר שיגבה כותי מן הערב והערב יקבל אח"כ הריבית מיד לוה וקמקשה דהא יש כאן איסור ריבית וכמו שאסברא לה הרמב"ם דהואיל ומקבל הריבית מה שערב עצמו נתחייב בהם ומשני כגון שקיבל עליו כו' ממילא מותר שאין כאן ריבית של עצמו אלא ריבית של לוה גופיה והרי"ף והרא"ש דגרסי ג"כ אישתכח דקשקיל רביתא סברי ג"כ כהרמב"ם על כרחך וכנ"ל. והלא תראה דהב"י בספרו ב"י להטור הכריע נטיות דעתו יותר לדעת רשב"א מלדעת רש"י וז"ל שם וראיתי חכמי הדור פוסקים בדין זה להחמיר כדברי רש"י ולא ידענא אמאי כו' ומסיים והנכון בעיני דלכתחילה יש להחמיר אבל בדיעבד היכא דקיימו זוזי שבקינן כדין הספיקות עכ"ל ודעת הרמב"ם לא הביא כלל מפני שסמך על דברי המגיד שאין הכרע בדבריו להיכן דעתו נוטה. ובלי ספק דבשו"ע שוויה נפשיה הדרנא והוסכם בדעתו דהרמב"ם סובר להחמיר בקבלן והא ראיה שהביא בתחילה ממש לשון הרמב"ם אות באות והוא בסעיף א' ובסעיף אחר כ' וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ כו' ע"ש. א"כ משמע שהוחלט בדעתו שדעת הרמב"ם לאסור בפשיטות גבי קבלן והוא כשיטות רש"י ולכן הביא אח"ז דעת הרשב"א דמתיר בקבלן ואינו אסור אלא בשלוף דון. ונראה ודאי שנוטה דעתו לעיקר הלכה לאסור קבלן דהא זה הכלל מסור דכל היכא דמביא דעה אחת סתם והשניה בשם י"א דעתו נוטה להלכה כסתם ולא כי"א והיינו משום שעמד על שורש עומק דעת הרמב"ם דסובר כרש"י לאסור קבלן וגם רי"ף ורא"ש סברי כך ע"פ גירסא דקשקיל ריבתא לכן נטה לעיקר הלכה להחמיר כרש"י ושיטות רשב"א הביא לי"א דיחידאי הוא: ואמרתי להפסיק מענין לענין באותו ענין בפרפרת נאה בדבר המתקבל להאריך העריך דברים בשורש פלוגתת דרש"י ורשב"א דראיתי טעמו ונימוק"י של סברות רשב"א על היתרא דקבלן שם בתשובה וז"ל שם דבין בערב ובין בקבלן אין כאן חשש איסור משום דכיון דאפילו בקבלן עכ"פ הלוה מתחייב בתשלומי הריבית ממילא עיקר סמיכות המלוה עליו הוא דהוא ניהו דקמוזיף ושקיל זוזי ולכן אף שילך כותי אח"כ לערב או לקבלן ויגבה אינו גובה אלא מה שכבר נתחייב לו לוה וכשחוזר הקבלן וגובה מן הלוה מה שפרע עבורו הוא גובה והיאך יקרא זה מלוה בריבית והלא פרע עליו כל ממון זה אחרי שנתחייב לוה הכל להכותי עיין שם ונראה ברור דזהו יסוד ושורש פלוגתא הנמצא גבי קבלן דסברות רשב"א דקבלן דומה לערב סתם וכמו גבי ערב סתם דאמרינן בו דמתחילתו אינו קובע הכותי חיובא דהלואה זאת רק על לוה גרידא ואין הערב תקוע בחיובא דפורע לא קרן ולא ריבית עד שיגיע הזמ"פ ולא ימצא השגת יד של לוה לסלק ונמצא שודאי כל הריבית על לוה לבדו איתרבי כמו כן בקבלן אמרינן הכי דהמלוה מסתמא תוקע קביעות חיובא דפירעון חוב זה רק על לוה לבדו הואיל והוא יזיף ושקיל וקיבל לידו מעות הלואה ודווקא גבי שלוף דוץ שאינו יכול לגבות מן לוה כלל התם ודאי תוקע וקבוע חיובא דפירעון על ערב לבדו אבל גבי קבלן הואיל ועכ"פ מצי לתבוע ולגבות חובו מן לוה קובע עיקר הלואה וחיובא דפירעון על לוה עצמו וממילא על לוה נתרבו ריבית הללו עד זמן פירעון כמו בערב סתמא וסברות שיטות האוסרים בקבלן הוא דמאן מפיס דהמלוה קובע עיקר קביעות חיובא דפירעון זה על לוה לבדו הא פשיטא אפשר ויכול להיות הואיל והיכולת בידו מתחילה לתבוע לזמ"פ את קבלן בשוה ממש עם לוה א"כ ממילא קובע המלוה א"ע חיובא דהלואה זאת על הערב כמו על לוה עצמו וממילא גם הריבית נתרבו עליו כמו על לוה עצמו. ולכן כשתובע הכותי להערב תחילה בזמ"פ ונותן ריבית שנתחייב הוא עצמו ואסור לחזור ולקבל הריבית מיד לוה כמו שביארתי זה בדיוק לשון הרמב"ם. ואמרתי דהרשב"א לשיטתו קאי דהנה ראיתי בה' ערבות סימן קכ"ט סעיף ך"א הביא הב"י דדעת נימק"י הוא דכל שיש לקבלן בינונית אף שאצל לוה רק זיבוריית מ"מ יכול לגבות מהקבלן בינונית והרשב"א חולק וסובר דאינו יכול לקבל מהקבלן אלא זיבוריות הואיל ואצל לוה ליכא אלא זיבוריות וא"א לו להתפרע מהקבלן אלא לפי הערך שיכול להפרע מן לוה ואם רצה לוה לפרעו א"א לו לתבוע מהקבלן תחילה עכ"ל הב"י ע"ש וכפי הנראה דסברות רשב"א בסימן קכ"ט דפליג אנימוק"י בענין בינונית דקבלן הנ"ל מישך שייכי לענין היתרא דריבית דמתיר בקבלן דסובר בין ערב בין קבלן עיקר סמיכות המלוה בהלואה זאת תקוע וקבוע מתחילתו רק אקרקפתא של לוה לבדו וכמו דיהיב טעמו בתשובה דהוא ניהו דקיוזיף ושקיל זוזי. וערב גרידא אינו הוקבע בחיובא דתשלומין חוב הזה אלא אחרי שיגיע הזמ"פ וישביעו את הלוה שאין לו והקבלן אינו צורך לטרחא זו לנגוש ולגבות מן לוה אלא תיכף כשיגיע הזמ"פ אזי חיובא של לוה לפרוע בעצמו ליד המלוה ואם רוצה מלוה בעצמו לשלם לו לזמ"פ אין לו זכות ורשות כלל לתבוע מהקבלן תחילה כמבואר ברשב"א בסימן קכ"ט הנ"ל רק כשאין לוה מסלק לו בעצמו אז חל קביעות חיובא של פירעון חוב הזה על הקבלן א"כ קביעות חיובו של קבלן אינו דומה כלל לקביעות חיובו של לוה דהוא קשקיל זוזי מהלוא' זאת ונמצא דקבלן דומה לשורש ערב סתם אלא דבזה הוא חלוק דחיובא דערב סתם אינו חל רק אחרי שלח ישיג מה לגבות מן לוה וחיובא