גליא מסכת חלק א קפב

הריבית אשר נתחייב הערב לכותי ומה דשקיל כותי רבית הערב הוא ניהו דקשקיל דעליו נתרבה הריבית ממעות הלואה זו. אבל בקבלן אף אי נימא דקבלן אסור ומאי דאיתא כותי בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו קבלן אין כאן איסור אלא כשהולך הכותי כשיגיע הזמ"פ ויתבע ויגבה מן הערב והערב יחזור לקחת קרן וריבית מן לוה אבל אם יתבע כותי בשעת זמ"פ ללוה עצמו ויגבה ממנו קרן וריבית האי ערב לא קעביד ולא מידי ומחמת שגירסות רשב"א אשתכח דישראל קמוזיף בריבתא קדייק דאי אפשר לפרש דקאי אקבלן דהא קבלן לא עביד איסורא בתחילה בשעת ההלואה דשמא יסלק לו בלתי ערב וליכא איסורא אלא אם בשעת הפירעון מקבל כותי מהערב קרן וריבית והדר שקל ערב ריבית מן לוה ההיא שעתא דקשקיל ריבית ומדברים הללו יתבאר שהט"ז לא דיבר כהלכה בס"ק ב' שבא לתרץ דברי הר"י קרקו"זא דהביא הטור בשמו דבדיעבד שנעשה זה ערב וכותי לא היה קיבל עליו לדין ישראל מחוייב לוה לשלם לערב כל קרן וריבית שנתן הערב והקשה עליו הטור איך אפשר להתיר איסור ריבית ומתרץ הט"ז וז"ל ונראה לי דהאי איסור דערבות אם נעש' באיסור מיקרי צד אחד בריבית דבשעת הערבות אף שהוא באיסו' לא הוה האיסור בודאי דאפשר שלוה בעצמו יפרע לכות"י ולא יהיה שום איסור מן לוה לערב ויש פלוגתא בין פוסקים יש סוברים דהוה קצוצה כשיבוא צד של איסור ויש סוברים דלא הוה רק אבק ריבית א"כ סובר הר"י קרקוז"א כהני פוסקים דלא הוה רק אבק ע"ש: ומשמעות הט"ז דבא לפרש אף אי נימא דהר"י קרקוזא מתיר גבי שלוף דוץ יש לתרץ ע"פ צד אחד בריבית דאי נימא דר"י קרקוז"א איירי בקבלן בלא"ה ניחא כמה שכתב ש"ך ע"ש והשתא זה ברור דבגוונא דשלוף דוץ לא שייך בלל צד אחד דהא ליכא שום צד להיתירא דבשעת הלואה כבר איתעביד איסורא וכנ"ל דגריס הרשב"א קמתיף בריבית ואפילו שהיה קיבל כותי עצמו מן לוה אסור וכנ"ל: והנה כפי הנראה שעיקר ראי' חזקה ומכרעת שמצא הרשב"א הוא ע"פ גירסתו דקמוזיף בריביתא. ושיהיה האיסור בשעת תחילות הלואה לא משכחת אלא בשלוף דוץ דבקבלן אין כאן איסור בתחילתו של ההלואה אלא בשעה דקשקיל כותי מהערב והערב גובה מן לוה ומעתה נחזי אנן דגירסות ספרים דילן וכן הוא ברי"ף ורא"ש אישתכח דישראל דקא שקיל ריבית מוכחא שפיר כשיטות רש"י דהאמור בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו כשורש קבלן דאי הי' הכוונה בתר ערבא דווקא ולא בתר לוה היינו שלוף דון הי' לי' להקשות אישתכח ישראל דקמוזיף. וראיתי בבעל העיטור אות ח' בדיני חוב שמאריך שם וכ' שם בספרי דוקני הגירסא קא שקיל ריביתא ורבותיו הגיהו בספרים וישראל הוא דקמוזיף בריביתא ולא נוח לו בהג"ה זו ע"ש שמאריך להוכיח מגירסא דקשקיל את שיטתו ויש לי הירהורי דברים על דבריו ואם יספיק הפנאי אבאר זה בסוף הקונ'. עכ"פ הואיל וספרי דוקני כך הוא דקשקיל רביתא א"כ מוכח כל עסק דיוקא והוכחת הרשב"א להיפך דע"כ לא איירי תלמודא משלוף דוץ אלא איירי הכל בדמות ושורש קבלן מדלא נקט להקשות קמוזיף בריביתא וגם רש"י גורס קא שקיל ע"ש: ואולם זאת אמרתי להפליא מאוד על דברי רש"י בענין זה. דראיתי להרב הב"י בד"ה ישראל מביא ראי' שאף המרדכי מפרש את האמור בתלמוד בתר ערבא אזיל שלוף דוץ. הוא דהמרדכי כתב וז"ל בתר ערבא אזיל פירוש אינו תובע אלא מן הערב ע"ש ועוד כתב הב"י שם לעיל מזה בד"ה וכתב בעל התרומו' כו' דרש"י מפרש דערב דידהו לאו שלוף דוץ הוא ע"ש. וכפי הנראה מההכרח לומר כן וכמו דמאריך הרשב"א בתשו' דאי נפרש ערב דידהו שלוף דוץ אם כן יש לומר שפיר קבלן מותר אבל אי נימא דערב דידהו לא הוה אלא קבלן פשיטא דמוכח משמועה זו דקבלן אסור. וא"כ קשה טובא דהא רש"י מפרש בד"ה בתר ערבא אזיל איני תובע אלא את הערב והוא ממש לשין המרדכי שהביא הב"י והוכיח מיני' דמפרש שלוף דוץ. אלמא דרש"י מפרש ג"כ דינייהו ערב שלוף דוץ הוא. א"כ מנ"ל לרש"י לאוקמי שיטתו דמאריך בד"ה לדון בדיני ישראל דאפילו קבלן אסור עד שיקבל עליו שלא יהיה לכותי זכות על הערב אלא בשעה שלא ימצא אצל לוה מה לגבות היינו סתם ערב ולא קבלן. ומדברי רש"י הנ"ל קבעו כל המפרשים והפוסקים דדעת רש"י לאסור קבלן. וקשה הא מדברי רש"י הנ"ל יש להוכיח להיפך. ועוד יש להוכיח דרש"י מפרש כהרשב"א דדיני כותים הוה כשלוף דוץ. דבד"ה הוא ניהו דשקיל רביתא כי' ערב זה הלוה מן הכותי וחזר והלוה לישראל עכ"ל מבואר בדבריו דבשעת ההלואה נעשה קביעות האיסור וה הענין לא שייך אלא גבי שלוף דוץ. דגבי ענין קבלן עדיין לא נעשה איסור בשעת הלואה ולא שייך בו לומר כאילו ערב הוא לוה המעות וחזר והלוה. וכמו שהארכנו דבקבלן לא הוה האיסור אלא בשעת הפירעון כשכותי גובה מהערב אבל אם בזמ"פ מקבל הכותי התשלומין מן הלוה האי ערב לא עביד ולא מידי כמבואר בתשובת רשב"א הנ"ל וזה יש לדקדק כפי מה שנראה בהשקפה מועטת דרש"י מפרש בתר ערבא אזיל בשלוף דוד ומקשה דהוה כאילו הערב לוה מן כותי היה לו להמקשה לומר אשתכח דקמוזיף בריבית ורש"י קגריס קשקיל ריביתא ואמרתי לדייק בזה דדוקא על גירסות רי"ף ורא"ש דגרסי אישתכח דשקיל ריביתא יש לדייק שפיר דע"כ על קבלן קאי ואיירי מדלא נקט קמוזיף בריבית אבל אשתכח דקשקיל משמע שפיר אקבלן וכדפירש רשב"א דאם שהיה קיבל הכותי הפירעון מן לוה עצמו לא עביד ערב איסורא ולא מידי. אבל אם שהיה מקבל הכותי הפירעון מהערב והערב יגבה אותם מן לוה נמצא היה קשקיל ריבית ישראל מישראל אבל רש"י גריס כמו שגרסינן בספרים דילן איהו ניהי דקשקיל ריבית. ולכאורה איהו ניהו תיבות מיותרין לגמרי נינהו לכן תלמודא אשמועינן דהיה כאן איסור ריבית בכל גוונא אף שלא יגבה כותי מהערב אלא מן לוה עצמו. וכמו שביארנו למעלה דגבי שלוף דוץ דנחשב כאילו ערב בעצמו נוטל הלואה זאת מהכותי וחזר והלוה אותם מידו ודומה לריש סי' קס"ט דאפילו אם היה מקבל האי כותי רבית מיד לוה מחוייב הערב לסלק ליד זה דריבית קצוצה מפקינן דחשבינן ריבית שקבל האי כותי כמו שקיבלם הערב מיד לוה. א"כ זה כוונות תלמודא דדייק וקאמר איהו ניהו דקשקיל כלומר אפי' כשכותי היה שקיל הריבית מהלוה אמרינן דהערב הוא דקשקיל. דהא הערב הוא שנתחייב בחיוב הריבית להכותי ולוה נתחייב ריבית להערב ונמצא דריבית שלוקח הכותי הוא בעצמו הריבית שנתחייב האי לוה להערב וא"כ דייק תלמודא להשמיענו האי רבותא דאפילו כשמקבל הכותי בעצמו מיד לוה אסור דחשבינן כמו דערב בעצמו הוא דקשקיל הריבית וכמבואר ריש סימן קס"ט ע"ש ושפיר מפרש"י טעמא דמילתא דחשבינן לאיסור ריבית אפילו אם היה מקבל כותי הריבית בעצמו מיד לוה משום דהרי הוא כאילו ערב לוה מעות הללו מהכותי וחזר והלוה אותם ליד לוה ע"ש. ולפום רהיטא בהשקפה זו הוחלט בדעתי דרש"י ודאי מפרש בתר ערבא אזיל כרשב"א היינו שלוף דוץ ולא כמו שעלה ע"ד הב"י דרש"י אינו מפרש כרשב"א ע"ש רק מה דדייק והוכרח רש"י לפרש בד"ה לדון בדין ישראל שקיבל עליו שלא יתבע כלל לערב אפילו בתורת קבלנות אלא כמו ערב גרידא נראה דדייק לה מלישנא דתלמודא דנקט וקאמר כגון שהיה קיבל עליו לדון בדיני ישראל ואי נימא דאינו אסור אלא בשלוף דוץ היינו שאינו יכול לתבוע את לוה כלל אלא לערב גרידא וכמו נשא ונתן ביד לדידן אבל כשיכולת ורשות לכותי לתבוע אף לוה וכקבלן שלנו מותר א"כ קשה למה לנו לקבלנותו של כותי ולבקשו על זאת ואפשר לא במהרה יתרצה לסלק אולת דינו אשר ישר בעיניו הלא אפשר לתקן הדבר בלא בקשתו ואפשר להניחו בשלו ויהיה לו את אשר לו ולהוסיף לו על אשר לו והיינו שדיניהם היא שאין לו זכות לתבוע את לוה כלל יוסיפו לו אמיץ כח ורשות שיהיה לו היכולת לתבוע אף את לוה אם ירצה דהיינו שיהא לו על הערב דין קבלן. וכפי הנראה עדיפא זכיתו של המלוה כשיש לו קבלן יותר ממה שיש לו ערב דנשא ונתן ביד דאילו קבלן כוחו ואינו לגבות את חובו הן מן לוה עצמו והן מן הערב משא"כ בנו"נ ביד הפסיד זכות גבייתו מן לוה לגמרי. כמבואר בסי' קכ"ט דאיפטר מיניה לוה ואין לו על הלוה כלום וטובים השנים מן האחד ועוד לפי"ז לא הוה קשה לן מה שמקשינן שם אי קיבל עליו ריבית נמי לא לישקול הואיל והאי כותי לא היה קיבל עליו שום גירעון זכות כלל ואדרבא הוסיפו לו יותר מאשר יש לו מזה הוכרח רש"י דקבלן שפיר אסור וא"כ צריכין אנו לבקש הכותי שיקבל עליו גרעון כוחו מקביעות דינו מהיפוך להיפוך דהא בדיניהם יש לו כח על ערב כשלוף דוץ וכנשא ונתן ביד לדידן והוא יגרע כוחו כ"כ עד שאין לו לתבוע כלל את הערב אלא ללוה עצמו ונמצא מעילא כל עיקר קביעות חובו רק על לוה לבדו רק אחרי זמ"פ ויתבע ללוה ולא ימצא אז יהיה לו רשות לקבוע תביעתו על ערב ולכן אף דלישנא דבתר ערבא אזיל ניחא ליה לרש"י לפרש בשלוף דוץ וכמו דאסמכה לה הרשב"א קצת מסוגיא דפ' ג"פ דף קע"ג ודף קע"ד ע"ש וגם אפשר מדקאמר בתר ערבא אזיל ולא קאמר אף בתר ערבא משמע דבתר ערב לחודא אזיל היינו שלוף דוץ משמע דבאמת בזמן התלמוד הוה דין דכותי בשלוף דודי והמקשה קמכוין לאלומי מילתא דקושייתו כל האפשרי אבל באמת אפינו לא הוה דיני כותי על ערב רק כקבלן הוה שפיר האי קושיא: ועתה אבאר דעת הרמב"ם בקבלן הנה הב"י לא הביא בב"י כלל דעת הרמב"ם בזה וכפי הנראה שדעתו כדעת המגיד שאין הכרע בדבריו אבל לדעתי ברור מלתו ולשונו לאסור קבלן ותמהתי על אשר נתחבטו המפרשים בדעת הרמב"ם דיש לדייק דהא מפרש בתר ערבא אזיל פירש אף בתר ערבא והיינו קבלן. דהא כתב שלדיניהם תובע הערב תחילה ולא כתב שבדיניהם אינו תובע אלא את הערב כמו שדייק רש"י וכתב אינו תובע אלא את הערב אע"כ מבואר הטיב שדעתו שבדיניהם תובע הערב כדין קבלן היינו שיש לו רשות לקבוע תביעתו תחילה על הערב ואסר בכה"ג עד שקיבל הכותי שלא יהא יכולת בידו לתבוע ערב תחילה אלא עד שלא ימצא מה לגבות מן לוה אז יתבע ערב ולא מתחילה דלשון הרמב"ם הוא ממש כלשון הרשב"א בתשובתו שכתב שם מעיקרא שיש לאסור קבלן על פי מה שפירשו הראשונים בתר ערבא אזיל שיכול לתבוע הערב תחילה וערב דידהו כקבלן דמי והעתקתי לשון התשובה לעיל: ובאמת ראיתי בתשובה שם דבזמן הרשב"א נהגו כותים לדון ערב כקבלן שיכול לתבוע אף לערב וגם ללוה רק דדעתו דאישתני מנהגא דבזמן התלמוד היה מנהג דיניהם על שלוף דוץ ע"ש: אבל שיטות הרמב"ם שלא אישתני כלל דיניהם האידנא מזמן תלמוד אלא כמו שהיה המנהג האידנא בזמן הרשב"א כן היה בזמן התלמוד דהיינו כדין קבלן ויכול לתבוע רק לערב תחילה כקבלן שלנו. כי קשה לומר שהיה להם משפט מעוקל כ"כ עד דנפטר לוה לגמרי ולא יהא יכול לתבוע רק לערב לבדו. ודי לנו לומר. שהיו דנין לערב בשוה עם לוה. וכפי הנראה יש לחקור על פירוש ושיטות רשב"א טובא דהנה ביבמות פ' בית שמאי (דף קט ע"ב) הרחק מן הערבות בערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ ע"ש ומפרש"י בד"ה של ציון שם מקום שמניחין את הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא של ציון קוראין שם הערבות על שם נוטריקן שלוף דוץ שליף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב עכ"ל: ומעתה לשיטות רשב"א דמה דאי' בגמ' כיון דדיני דכותי בתר ערבא אזיל פירושו דעבדי שלוף דוץ קשה למה הזכיר שם של ציון דהוא שם מקום ידוע הלא כל דיני כותים הכי הוה בזמן התלמוד ואף לפי' שני שהביא שם רש"י דשם הערבות נקרא של ציון על נוטריקון. קשה ג"כ למה לא תפש תלמודא הכא האי לישנא הואיל ולערבות זו יש לה שם מיוחד וזה שמו אשר יקראו לו של ציון או שלוף דוץ אלא ע"כ מוכח דשם מקום אחת היה אשר היה להם משפט מעוקל על דרך זה והיה מפורסם אבל לא היה בנמצא לדון כך בכל מנהגי כותים רק באותו מקום היה משפט מעוקל והיה להם שם מיוחד לקרוא אותו ערבות של ציון אבל כאן גבי ריבית לא איירי כפי שנהגו בזמן הרשב"א שיש רשות למלוה לתבוע תחילה מהערב כמו מן לוה עצמו דסברתם דכל ערב נכנס בחיובא דפירעון בשוה ממש כמו הלוה וכל ערב שיכנס להם בערבות יודע מנהגם ושבר וקיבל על זה וזהו כוונת תלמודא דקאמר כיון דדיני כותי בתר מרבא אזיל פירוש שיכול לתבוע הערב תחילה כמו הלוה עצמו כה"ג אסור. ולדעתי סוגיא דיבמות מכרעא טובא נגד פירוש הרשב"א בזה: