גליא מסכת חלק א קפא

והנה הרואה בספר תמים דעים דשם ביאר הראב"ד סברתו באריכות דאדרבא עיקר ראייתו מהתם דדווקא בהאדימה דע"כ או דמדמית לשמונה שרצים או לשארי שקצי' משום הכי קא מקשי רבינא לרבא אבל בשארי חזותא לא קשה ליה ע"ש והלח"מ לא ראה ספר תמים דעים לפיכך הוקשה לו דברי הראב"ד ע"ש אבל למעיין בגוף דברי הראב"ד בס' תמים דעים מבוארים דבריו לנכון מאוד דאפילו גבי מראות מהראוי שלא לאסור אלא בכולו ולא במקצת וניחא דרבינא דייק בקושייתו להקשות למאי קא מדמית לה ולא הקשה סתמא והארכתי לבאר זה וראיתי שכבר קדמוני בזה בס' בית אפרים בקו"נ הראיות שלו (דף קי"ג ע"ב) ביאר שם כל אשר עלה על רעיוני וראיתי בפר"ח כתב לדחות שיטות הב"ח דכ' דבה"ג אסר צימוק במקצת א"כ למאי אמר רבא יבשה במקצתה ע"ש ואף הרא"ש והרשב"א כתבו על הא דאמר רבא (דף מו ע"ב) יבשה מקצתה טריפה משום דבכולה קודם יבשות איטרפה משעה שנצמקה ע"ש א"כ מזה יש הוכחה דצמקה כולה בעי. אבל ראיתי בב"ח דייק דזה לא קשה דצימוק נמי מקצתה הוא. רק גבי צימוק אינו טריפה אלא עושין בדיקה ואי בי"ש כשרה אבל ביבש טריפה בהחלט אך מ"מ נראה קצת ראיה דלדברי ב"ח דיבשות עם צימוק בחד דינא מתדיינא לאסור במקצת רק דהתם עושין בדיקה וביובש טריפה בהחלט מהראוי היה לרבא לקבוע למילתיה על סוגיא ומתניתין חרותה דמפורש שם בדיק' והיה לו לומר לא שנו אלא שאינה נפרכת בציפורן היינו יבשות דשורש צימוק. אבל יבשה עד שנפרכת בציפורן טריפה אלא מוכח מזה דשורש צימוק ועסק יבשות תרתי מילי נינהו ואינן יוצאין משורש אחד ומהר"ם שי"ף (בדף מג) כתב חרותה בכלל חסרה או נטולה או לקותא ע"ש וענין יובש עיין בכ"מ שהוא משורש נקובה וניחא דלא קבע רבא למילתא על סוגיא דחרותה דתרי עניינא נינהו: ראיתי בספר בית אפרים שהעיר הערה נכונה אבל לא מצא פותר להשקיט הערה הזאת ואני מצאתי על זה מקרא מלא ע"כ אמרתי להציע הדבר הנה בה"ג והרי"ף והרמב"ם והערוך כולם דייקו לפרש בידי אדם כגון ששחטו אחרת לפניה ורש"י פירש שהבעיתה אדם בקולו והביא את האמור בסוטה (דף כ' ע"ב) וענין מקור דם נדה דפחדא צמית וחרדה מסלקת הדמים ביעתותא מרפיא ורש"י פי' שם בעיתותא הבא פתאומית על האדם פותח המקור להוציא דם אבל פחדא דאגה שאינה באה פתאום צמית ומסלקת הדמים ע"ש וא"כ שפיר דבה"ג והערוך והרי"ף ורמב"ם דייקו ששחטו אחרת בפניה זה עסק דאגה שגם עליה יעבור כוס כוס זהו דווקא צמית הריאה להצמיקה. אבל הבעית אדם אותה בקול פיתאום זהו אינו ראוי להצמית אלא אדרבא מרפים עיין שם וכתב עוד ואע"פ שאין זה ראיה גמורה דאפשר לחלק דדווקא לענין צימוק דם נדה אמרינן הכי אבל לא לענין צימוק ויובש הריאה מ"מ זכר לדבר מיהא איכא דפחדא צמית ולא בעיתותא ומשום הכי נקט בה"ג וערוך ורי"ף ורמב"ם עסק פחד ולא בעיתותא שאין כאן צימות וצימוק עכ"ל בקיצור ע"ש בס"ק ר"ז: ולדעתי נעלם מעיניו ורעיונו מקרא מלא (בתהלים פח) אשר מפורש שם על עברו חרונתך ביעותך צמתיתוני אלמא דקרא מפורש נאמר אף על עסק ביעתותא ענין צימות מוכח דע"כ אין תוכן האמור בתלמוד לחלק בין פחד לביעותא דזה צמית וזה מרפיא הוא רק לענין דם נדה היוצא מהמקור שביעתותא פתאומית פותח המקור ודאגה שאינה פתאומית מסלקת הדמים מהמקור אבל על שארי אברים לא נאמר ענין הזה כלל דבין כך ובין כך צמית וצומק ומכווצת הריאה ועוד כתיב סמר מפחדך בשרי: ואסיים קו"נ הזה מענין דרוש (תהלים כ"ד) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו. וידוע דתיבות אדם האמור בקרא הזה הוא אך למותר וסתמא הל"ל מהקמים עלינו: ועיין ביבמות (דף ס"א) דתוספות דייק שם אהאי קרא מהא דאתם קרוים אדם ע"ש. ובאמת בגמרא מגילה (דף י"א) דריש תלמודא ממה דדייק קרא לומר אדם היינו אדם ולא מלך וקאי על המן. והוא דרך דרוש עכ"פ חזינן דתלמודא היה קשה ליה מילתא אדם. ולפרש ע"פ פשוטו נראה ע"פ האמור בהאי סוגיא דחרותה דאם נעשה הפחד והחרות בידי שמים הדרא בריא אבל חרות' הנעשה בידי אדם טריפה שלא הדרא בריא ולכך על חרון אפו של הקב"ה שהוא בידי שמים כתיב (ד"ה ך"ט) וישוב ממנו חרון אפו ועוד (שם ל) וישוב מכם חרון אפו. ואנו מתפללין שוב מחרון אפך כו'. אך חרון שנעשה ע"י אדם קשה להשיב דלא הדרא בריא. ולכן אמר קרא לולי אשר ה' היה לנו בעזר שלא יעבור עלינו חרונו של אדם ח"ו לא היה לנו תקומה בקום עלינו אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו כאמו דחרות שנעשה על ידי אדם אינו שב לבריאתו לעולם ג שאלוני לברר הלכה לדינא בפלוגתא דרש"י ורשב"א והובא בשו"ע הלכות ריבית ריש סי' ק"ע שני דיעות בישראל שלוה מכותי וישראל אחר נעשה ערב ועיקרא דהאי סוגיא בפ' איזהו נשך דף ע"א ואמרינן דאסור אם לא שהיה מקבל עליו הכותי לדון בדיני ישראל ושיטות רש"י ואינו מותר עד שהיה מקבל הכותי את הערב לדין ערב גרידא דידן היינו שלא היה יכול לתבוע כלל הערב תחילה אלא יתבע תחילה את הלוה וכשלא ימצא אצלו אז יתבע לערב אבל אם היה קבלן אסור ושיטות הרשב"א הוא דאפילו היה קבלן מותר ואינו אוסר אלא ערב דדיניהם הוה שלוף דוץ וכמו נשא ונתן ביד דידן דלא הי' יכול לתבוע כלל את לוה רק לערב לבדו: ולשון הרמב"ם הובא לשונו ממש בשו"ע שכ' אם היה קבל עליו כותי שלא יתבע הערב תחילה מותר וכ' המגיד שאין הכרע בדבריו אי כוונתו שלא יתבע תחילה כ"ץ הבלן או שלא יתבע אותו כשלוף דוץ. והלח"מ כ' וז"ל ויש להכריע קצת ממש"כ שלא יתבע תחילה לערב משמע דכשיתבע למי שירצה סגי ע"ש: לשון הטור קרוב ללשון הרמב"ם וז"ל ואם כתב לו לדון כדינו שלא לתבוע הערב תחילה שרי והב"י כ' שדעת הרא"ש וטור סתומים בזה אי כרש"י או כרשב"א. וכ' הד"מ וקשה דממה שכ' הטור ואם כתב לו לדון כדיננו שלא לתבוע לערב תחילה יש להוכיח דס"ל כרש"י ע"ש והט"ז מעתיק דברי הד"מ בזה"ל והקשה בד"מ מדכתב ברישא שלא לתבוע ערב תחילה משמע כרש"י ס"ל דעיקר ההיתר שלא יתבע אותו אלא אחרי שלא ימצא נכסים אצל לוה אבל ביש רשות לתבוע שניהם אסור. אולם נראה לא העתיק הט"ז דברי הד"מ כהווייתן ולכן כ' עליו הט"ז ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כרשב"א וה"ק שלא לעשות כדיני כותי שדוחהו לערב תחילה אלא יתבע למי שירצה ע"ש. ולפום רהיטא דברי הט"ז המה ממש כדברי לח"מ הנ"ל דמפרש כך לשון הרמב"ם לדייק דסובר כרשב"א וא"כ קשה איך עלה על דעת ד"מ סברא הפוכה לדייק מלשון זה דסובר כרש"י. עוד קשה הא ודאי ראה הד"מ דברי המגיד שכ' על רמב"ם שאין הכרע לכן נראה דעיקר דיוקו של הד"מ ממה שהוסיף הטור על לשון הרמב"ם ואם כתב לו לדין כדיננו כו' מזה הוא קמדייק הד"מ דבעי' דווקא שלא היה רק ערב כדינינו דווקא ולא יותר אבל קבלן אסור וכן נראה עיקר דיוקו של הד"מ שם והט"ז לא העתיקו כמו שהוא בעין ע"ש עכ"פ מפרשי הרמב"ם והפוסקים לא מצאו הכרע בדברי הרמב"ם איך דעתו נוטה בזה ולכן הב"י לא הביא כלל דעת רמב"ם בהלכה לדינא בזה ועל הרא"ש והטור כ' ג"כ הב"י שדבריהם סתומים רק ממה שהביאו דברי הראב"ד הכריח הב"י דמטים לשיטות רשב"א ע"ש ולפנינו נחקור על ראיה והוכחה זו אם נכונה היא. ובכדי לעמוד על יסוד ושורש הלכה לדינא בענין זה נתתי לחקור ולדרוש בגוף תשובות הרשב"א וראיותיו אשר רמז הב"י על תשובה זו הלא היא כתובה בתשו' הרמב"ן המיוחסת לרשב"א סי' רך"ג ומאריך שם הרבה ועיקר יסודו הוא דהאי דינא דקבלן תליא איך נפרש את האמור בתלמוד כותי בתר ערבא אזיל ומתחילה כ' וז"ל כיון דכותי בתר ערבא אזיל כלומר שיכול לתבוע הערב תחילה דערב דידהו כקבלן דידן דמי אישתכח דישראל דקא מוזף ברביתא כלומר שהכותי ילך אם ירצה ויתבע את הערב ויגבה ממנו הריבית ואח"כ ישראל הערב חוזר וגובה מישראל חבריה והרי הוא כאילו הוא הלווהו בריבית ומשני כגון שהיה קבל עליו לדון בישראל כלומר שלא יתבע הערב תחילה וזהו הפירוש שפירשו קצת הראשונים גם רש"י ז"ל לכאורה כך הוא מפרש ובאמת דלפי פירושו שמועה זו יוצא לנו אסור בקבלן באין ספק אלא כשתדקדק בהלכה זו אדרבא תמצא היתר מבורר לפי דעתי בקבלן בלי שום ספק. ומסיק שם לדחות פירוש זה דא"א לפרש מה דאמר בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא שיכול לתבוע תחילה והוה דינא דכותי כקבלן דידן דלפי"ז תקשה איך קאמר אשתכח דישראל דקמוזיף בריביתא הא ודאי אי אזיל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ישראל לא עביד ולא מידי אלא דאי אזיל כותי בהדיא בתר ערבא ופרעי' ובתר הכי אזיל הערב בתר ישראל חבריה ההוא שעתא הוא דקעביד איסורא בההיא שעתא לא אוזיף בריבית אלא ריבית הוא דקשקיל והל"ל ישראל שקיל רביתא. ואע"ג דאי אפשר דשקיל ריביתא אלא א"כ אוזיף מכל מקום כיון דלא אתעביד איסור' עד דשקיל ע"פ דקדוק הלשון הל"ל ישראל שקיל רביתא אלא הענין כך הוא לפי דעתי דבדיני כותי ודאי בתר ערבא אזיל דווקא ולא בתר לוה כלל וא אזיל לגבי לוה הוה מצי למידחי ליה דמצי אמר כלום הלויתני אלא על הערב הא גברא דאשלימית לך וערב דידהו כנשא ונתן ביד לדידן דמי דאמרי דאיפטר לוה מיניה לגמרי דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא כו' ומשום הכי מתמיהנן כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי נמצא דישראל הוא דקמוזיף בריבתא דהערב הוא לוה מהכותי ומלוה לישראל חבירו עכ"ל ומסיק שם דקבלן מותר לגמרי כמו ערב גרידא דמותר מטעם דאמרינן דעיקר קביעות ההלואה מתחילה אינו רק על לוה לחודא ועליו הוא מתרבי' הריבית ולא על הערב ולסוף שאינו בהשג יד אצל לוה לגבות גובה מהערב הכל והשתא הוא דאוזפי דמפרש"י ד"ה בשקיבל עליו כו' בקבלן ג"כ אמרינן הכי דמלוה עיקר סמיכתו על לוה עצמו ועליו עיקר סמיכתו דהא הוא ניהו דקיוזיף ושקיל זוזי ולסוף אף שילך אצל הקבלן וגובה מאתו אינו גובה אלא מה שכבר נתרבה על לוה עצמו ע"ש היוצא מתכלית ענין דבריו דעכ"פ זה ודאי דערב סתם מותר בפשיטות דהא עיקר קביעות הלואה מתחילתו אינו הוא רק על ליה עצמו ואין הערב נחשב כלל ללוה בעסק הלואה זאת אלא לבסוף כשלא נמצא מה לגבות מן הלוה באותו שעה הוקבע עליו חייב תשלומין הקרן וריבית יחד ואותו שעה הוא דקמוזיף הערב המעות ללוה כמו שכתב רש"י בד"ה לדון בישראל וסבר רשב"א דאף גבי קבלן הכי הוא דהמלוה קובע עיקר עסק חיובא דפירעון של הלואה זו על קרקפתא דלוה משום דהא הוא קנטל וקיבל המעות וסברות רש"י דקבלן אסור דדווקא ערב גרידא שאינו יכול כלל לתבוע לערב מעיקרו עד אשר יבוא ויגיע זמ"פ ולא ימצא מה לגבות אצל לוה משו"ה שפיר אמרינן דערב אינו קבוע מתחילתו בחיובא דתשלומין ופירעון חוב זה אלא לבסוף נמצא שלא על הערב נתרבה אילו הריבית רק על לוה לבדו כמבואר ברש"י ד"ה לדין כו' אבל קבלן הואיל ועכ"פ מתחילתו הוה מצי האי מלוה לתבוע אותו כדין קבלן דקיל"ן דמאיזה שירצה גובה תחילה. א"כ נחשב גם הוא ללוה בעסק חייבא דפירעון הלואה זאת ואסור ושלוף דוץ דהוא כנשא ונתן ביד דידן ומי דלוה איפטר לגמרי ואינו יכול לתבוע רק לערב בלחוד זה אסור לד"ה ואם נפרש את האמור בתי בתר ערבא אזיל כוונתו אף בתר ערבא היינו כדין קבלן משמע דקבלן ודאי אסור. רק אם נפרש דכוונת תלמודא בתר ערבא אזיל פירוש שלוף דוץ. א"כ יש לומר דקבלן מותר זהו המשך דברי רשב"א ואף זאת מתבאר בתשובה הנ"ל דאף אם נימא דקבלן ג"כ אסור ונפרש בתר ערב אזיל אף לערב יכול לתבוע מ"מ הענין חלוק ממאי דנפרש בתר ערבא כוונתו על שלוף דוץ דגבי שלוף דוץ דלו' איפטר לגמרי וכמבואר ביבמות פ' ב"ש ד' ק"ט דמפרש"י שם שלוף דוץ שלוף מן הלוה ודוץ תוקע א"ע על הערב ממילא נעשה האיסור תיכף בשעת הלואה דזה ודאי דומה כאילו הערב עצמו הוא לוה מעות רק כותי וחוזר ומלוה אותם לישראל ונראה דגבי שלוף דוץ דדומה ממש להא דאי' ריש סי' קס"ט דאימר ישראל לישראל אחר שהיה חייב לכותי תנם לי ואני אעלה לכותי כדרך שאתה מעלה לו אסור אפילו נתן הריבית לכותי מפקינן סך זה מישראל ראשון דהוה ריבית קצוצה והכ"נ דכוותיה היא דאפילו לוה מסלק עצמו קרן וריבית לכותי ראוי לומר דיש להוציא סך ריבית מן הערב ולהחזיר ליד לוה כמו ריש סי' קס"ט הנ"ל דהא הריבית שנתן לכותי לא היה חיב שלו אלא סילק **(הדינים הללו היו נוהגים רק בזמן התלמוד בעת שהיו שרויין על אדמתם אבל עתה הענינים האלו נעשים ע"פ דינא דמלכותא אשר המה יסודי עולם)**