גליא מסכת חלק א קפ

הרשב"א מבואר בחידושיו ובתוה"ב באורך דעסק חימור יותר מצוי ושכיח להיות נעשה ע"י אור מע"י חילי ומשו"ה אוסרין ותולין במצוי והוכיח להכריח סברא זאת דאם לא נאמר כן ראוי להתיר אפילו בנפילות לאור ולומר דאפשר דנעשה על ידי חולי אע"ג דאיכא קמן מידי למיתלי אינו דומה לנקב דהוה ריעותא וטריפות גמורה ע"ש באריכות וא"כ אפשר אף עסק צימוק אינו נחשב לריעותא גמורה רק כמו חימור בני מעיים א"כ ממילא היה מוכרח הדבר דצימוק ע"י אדם שכיח טפי דאל"כ אף במקום דחזינן פחד אדם היה ראוי להתיר ובאמת כתב התבו"ש בסימן ל' שהרבה צריך לחקור איזה דבר מיקרי ריעותא גמורה ואיזה דבר לא נקרא ריעותא גמורה אבל הסברא שכתבתי להוכיח דע"כ עסק צימוק פחד אדם מצוי ושכיחא טפי סברא נכונה הוא עד מאוד ודי בזה וזהו טעמו של הרשב"א ונוטה לזה שיטות רש"י דאף בראינו רדיפות ארי עדיין אין מתירין אותה בלא בדיקה דחיישינן עדיין לתלות בשכיח ומצוי להיות מפחד אדם משום דאי הוה נעשה מפחד ארי היה חוזר לבריאותה ובפרט לפי מה שהעלה הרשב"א שם בחידושיו הביאו הב"י דאי שמעה שאגות ארי ושחטוה לאלת' ודאי אין תולין דא"א דלשעה כ"כ צמקה הריאה שלה א"ו למפרע נפסלה ע"ש וא"כ ממ"נ אם שחטה בזמן קרוב אחרי פחד ארי' דעת הרשב"א שאין תולין לשעה קלה ואם שחטה בהמשך כמה ימים יש סברא איפכא דאילולי לא היה קבוע בה פחד אדם כבר היה חזרה לבריאותה הואיל ופחד שמים הוא מום עובר א"כ א"א לצמצם בה ושכיח ומצוי יותר לומר מפחד ידי אדם: עכ"פ זאת ברור ומוכח ממאי דאצרכו בדיקה בעובדא דרבב"ח ומה דקמסיימו בי מדרשא ואם לאו טריפה נראה דבמצא ריאה צמוקה ונאבדה בלי בדיקה בפשיטות שהיא אסורה ואפילו להרא"ש והר"ן דפליגי ארשב"א במוצא בני מעיים חמורין מודו הכא ואפילו לדעת תוספות ורא"ש דמתירין בספק השקול משום דנשחטה הותרה מודו כאן כדאמרן בהא טעם מספיק ואפשר דזהו כוונות ה דקתפיס ונקט חרותה בי"ש כשירה ולא נקט בין הטריפות דבידי אדם טריפה כדי לפרש ולומר דדוקא בידוע שהיא בי"ש הן דנפרש כרשב"א שנתברר ע"י בדיקה או כהר"ן דחזו בה פחד וחרדה ע"י קול רעם וכדומה לזה הא לא ידוע עלה עסק פחד מי"ש ממילא טריפה אף דפחד אדם נמי אינו ידוע עלה אסורה מספיקא ומשים הכי לא קתני בידי אדם טריפה ובפרט לרש"י ורשב"א דחרותה פירושו צמוקה אם כן ממילא כל שלא נודע בי"ש אסורה כנ"ל: אולם זאת מהראוי לחקור אם חזינן עלה פחד בידי אדם וריאה נאבדה בלי בדיקה היאך דיינינן לה וגבי נפלה לאור פסק הר"ן הובא דבריו בשו"ע סימן י"ב דאי ליתא ריאה קמן למבדקה אסורה ע"ש סעיף ה'. והנה הרש"ל ביש"ש חולק על הר"ן שם הביאו הט"ז ס"ק י' ע"ש שהט"ז דוחה דברי הרש"ל ע"ש. אך אני רואה שדברי היש"ש תמוהים מעיקרו דהנה הקשה לשיטות הר"ן הוה ליה למיתני נפלה לאור לחוד כמו שתני בריש פרקין דרוסה לחוד ולא נקט נדרסה והאדים הבשר אלא ודאי לא שייך למיתני משום שמיד שנדרסת טריפה מספק שמא האדים הבשר עד שתבדק להוציא אותה מספק איסור משא"כ בנפלה לאור שאינה נאסרת אפילו מספק אם לא כשראינו שנחמרו עד כאן לשונו: ולא ידעתי איך חשב להקשות מזה על הר"ן הלא דעת הר"ן הביא היש"ש בעצמו וכן כתב הב"י סימן נ"ז דדעת הר"ן כהרא"ה דגבי ודאי דרוסה לא מהני בדיקה ומה שאמרו בגמרא בדרוסה עד שיאדים הבשר משמע דמהני בדיקה אם בדקו וראו שאין שם אדמומית הוא דווקא גבי ספק דרוסה אבל בודאי דרוסה אסורה שהרי דרוסה לפנינו והכי מוכח מתניתין דקתני סתמא דרוסת הזאב ודרוסת הנץ ואילו בדיקה לא קתני עכ"ל הר"ן ע"ש: א"כ התם מילתא אחריתא דלא מהני לה בדיקה ואפילו בדקו ולא מצאו האדמות בשר אסורה משו"ה נקט סתמא דרוסה כנ"ל משא"כ גבי נפילה זה ברור דאי בדקו ולא מצאו חימור מותרת והר' לא בא לאסור אלא בספק וא"כ שפיר דקתני נפלה לאור ונחמרו כו' להורות דאי בדקו מותרין אבל אי לא הוה נקט רק נפלה לאור לחוד אז ה"א כמו גבי דרוסה דבנפלה לאור לחודה מיתסרא ולא מהני בדיקה כמי דדייק הר"ן בדרוסה מדנקט סתמא משמע דלא מהני בדיקה ובהאי דיוקא דדייק הר"ן מהא דנקט דריסה סתמא מוכח דלא מהני בדיקה מתורץ מה דקשה לכאורה על רס"י דמפר' (בד' נ"ג ע"ב) ד"ה צריכה כתב דדרוסה מטעם נקב קאתינן עלה ע"ש. והתוס' ריש פרקין דחי זה דא"כ אמאי נקט כלל הואיל והוה בכלל נקובה כמו דמיא כדיותא דלא נקט מה"ט ומסיק איסו' דרוסה מטעם אחר וא"כ על רש"י קשה. אבל לפי הנ"ל ניחא דרבותא דדרוסה הוא אף דלא חזינן עלה אדמימות בשר ולא מהניא לה בדיקה. וגבי ריאה כדיותא שאני דעכ"פ חזינן עלה רעותא ברורה על כל פנים דיוקו של הרש"ל לשיטות הר"ן ליתא מעיקרא: ועוד גם זאת נראה פשוט דאפי' להני פוסקי' דסברי דאפי' ודאי דרוסה מהני בדיק' מ"מ לא קשה למה לא נקט שם גבי דרוסה האדים הבשר דזה ברור דמלת דריסה הונח על אלו בריות ששורטין שריטות ומטילין זיהרא וארס עד שמאדים בשר ועל כלב אמרו אין לו דריסה כלומר אף ששורט שריטות בידו על הבהמה אבל אינו מטיל בה זיהרא ומשו"ה לא קשה להני פוסקים דיוקו של הר"ן ממאי דנקט סתמא דרוסת זאב ולא נקט בדיקה משום דעיקר פירושו של מלת דרוסה הוא האדמות בשר מזיהרא וארס ואם בדקו ולא מצאו סימן זה מוכח מילתא דלא היה כאן דריסה מעיקרו ואף גבי שדרה כ' בה"ג נשברה השדרה ולא ידעינן אי איפסק החוט או נא כיון דצריכה בדיקה אי שחיט להו אסורין עכ"ל: ומכל מקים פשיטא דלא מצי למינקט נשברה השדרה לחוד דאז ה"א דבהכי לחודא מטרפא אפילו בדקו החוט ומצאו שלם עיין תוספות ריש פרקין מה שכתבו בזה: נחזור לענייננו דבנחרדה בידי אדם והריאה ליתא קמן צ"ע אי חיישינן או לא ולכאורה יש לדייק זאת בק"ו דהא גבי מצוי חמירין דדעת הר"ן להתיר דתלינן תנעשה ע"י חולי עיין סימן נ"ב סעיף י"ג א"כ חזינן דחימור אינו מצוי שיהי' נעשה ע"י אור ומ"מ איסר הר"ן בנפל' לאור לחודא מכש"כ כאן גבי צימוק דאוסרין אם נמצאו צמוקין מוכח דצימוק מפחד אדם שכיחי טפי א"כ יש לאסור בפשיטות בראו שנבהלה מאדם ולא איבדקה ריאה ועיין ביש"ש דיליף כה"ג לסתור דעת הר"ן מהא דמתירין במצאן חימורין אולם הביא שם טעם הרא"ש אבל הר"ן קבע טעם אחר בזה והנה לפי מה שמפרשים מלת חרותה צמוקה ונגזר משורש חריות של דקל אפשר דאין לחוש בזה דלא מצינו לחז"ל שקבעו עסק פחד בהא מילתא כמו שקבעו עסק חימור נפילת אור על חימור ושבירות שדרה על פיסוק חוט. אבל לפי מה שביררנו דעת הרי"ף והרמב"ם וערוך פירשו כולם מלת חרות' על שורש פחד א"כ חזינן דקבעו עסק פחד לענין צימוק כמו נפילת אור ושבירות שדרה וכמו שחיישינן בהני בנאבדו בלא בדיקה כמו כן יש לחוש בנפחדה ע"י אדם לפנינו: איברא שזה ודאי אף שקבעו הפוסקים עסק פחד אדם כגון ששחטו אחרת לפניה מ"מ נראין הדברים כמו שכתב היש"ש ותבו"ש בס"ק ס"ט דבעינן שראינו שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך בהמות נבהלים ומסיים התבו"ש דהכי מסתברא דאל"כ אין לך בהמה שלא שמעה קול רעם עכ"ל ואני מצאתי הוכחה לזה דיוק מלשון הרי"ף שכתב איזהו חרותה כל שצמקה ריאה בי"ש כגון ששמעה קול רעם ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה הריאה עכ"ל דייק לומר וחרדה היינו שנבהלה ונרתעה (ותיבות וחרדה ראוי להיות בקמ"ץ תחת החי"ת) ואפשר דעיקר מלת חרותה הונח על עסק פחד שחזקה על המתפחד כ"כ בחוזק עד שקרוב להגיע מזה צימוק ריאה וכן זה מביא הט"ז בשם מרדכי לפרש מלת ונחמרו ע"ש הטיב וא"כ אי חזינן כששחט אחרת לפניה וראינו שנחרדה ונרתעת בבהלה ע"י שנכנס בה פחד יש לחוש בנאבדה הריאה וביותר יש לעיין לסברות הרשב"א שהביא הב"י בשמו דעסק צימוק לא נעשה תיכף אחרי הפחד אם כן אף שראו שאין בה צימוק אם שחטוה תיכף עדיין יש לחוש שהצימוק עדיין לא איגלי בהתייהו כמי דאמרי' בחימור וכן מפרש הרשב"א בעסק ריסוק דלא מהני אם שחטי' תוך מעל"ע משום דאפש' דעדיין לא נתגלה ריעות' דריסוק ע' בב"י סי' נ"ח שהעתיק שם דבריו בזה וכן גבי קורט של חלתית בסימן נ"א שאפילו שחטוה תיכף אסור. ועיין בהג"א בסוגיא דחימור ד"ה ושיעור אח"ז ראיתי בספר בית אפרים ס"ק ר"י שחקר ספק הזה אבל לא ביאר בו כל הצורך כמו שבארנו צדדי הענין בזה. ועוד אמרתי שיש בירור לחזק עסק ספק הזה ע"פ מה שראיתי שהביאו בשם בה"ג וז"ל הוה עובדא ונכים טבחא כמה חיוויא באנפיי הדדי ואשתכח כולהו דצמוק ריאה דידהו עכ"ל. ומעשה רב ובתלת הוה חזקה מכש"כ דטובא הוה. ומהא עובדא דבה"ג אני נבוך מאוד בהאי עניינא דלפי"ז איך בית מטבחיי דכן שאינן נזהרי' מלשחוט זה לפני אידך האמנם אף שביארנו למעלה שאין לחוש אם לא ראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה אך בהאי עובדא לא הוזכר זאת ואי נימא דע"כ שהי' שם על כולהו הני חיווי בהלה והרתעה א"כ אף אנו נימא שאיתחזק דבר הזה שכל ששוחטין אחרת בפניה מסתמא נבהלת ונחרדת להיות נרתעת לאחוריה וממילא אסורין גם זאת ראיתי בתבו"ש שחקר שמשמע דבה"ג חולק על הרשב"א שכתב דלא נעשה עסק הצימוק תיכף אחרי הפחד ובעובדא דבה"ג משמע שנעשה צימוק בלי איחור כלל ובאמת קשה מאוד איך יפלגו במציאות ובפרט שבה"ג עובדא חזי ובתבו"ש דחק לומר דבאמת לא שחטו כולם מיד אלא בהמשך כמה ימים ע"ש: אשר מכל זה נראה ברור שדבר ה' אמת בפי הב"ח אשר העלה ואשר הביא לבאר ולומר דבה"ג אוסר צימוק אפילו במשהו כמבואר בב"ח הביאו הש"ך בקיצור אשר עפי"ז שקטה ונחה כל הערות הללו וממילא ליכא פלוגתא כלל בין רשב"א לבה"ג במציאות דהרשב"א לשיטתו דצימוק דוקא כילו בעינן ושפיר אמר שענין כזה שיהיה נאחז החולי בפתאום על פני כל הריאה הוא רחוק מהטבע כי מסתמא נעשה הדבר לאט לאט בתחילה יאחוז על מקצתה ובהמשך זמן יתמעט הצימוק על כולה משא"כ בה"ג לשיטתו לאסור אפילו בצימוק כל שהי דבר זה שכיחי למאוד דתיכף אחרי הפחד מתחיל הצימוק לתפוס מקצת מהריאה ושפיר היה עסקן בדברים לעמוד על המחקר ימצא צימוק בכולהו חיותא שנשחשו אהדדי היינו צימוק בכל שהוא לפיכך אפשר לומר דבאמת בה"ג היה נזהר מלשחוט אחת באנפי חברתה ואף פרה היה אוסר חלבה ומ"מ ניחא שלא קבעו הפוסקים דבר זה להלכה להזהיר הדבר משום דכל הפוסקים לא הודו לו על עיקר פיסקא זאת ולא אסרו צימוק במקצה אח"כ עלתה הצימוק על כולה כמו שהביא הב"י מרשב"א ורא"ש ור"ן בפשיטות ראוי נימר דהא מילתא לא שכיח להחליט הדבר שיביא צימוק לבהמה כששוחטין אחרת בפניה דאפשר טבעה חזק שאינה מתפעלת מקול אימות ופחדים עד שיצטמק הריאה שלה בכילה אם לא כששוחטין אותה ומצאנו צימוק בכולה אז נתברר שקיבלה פחד וחרדה ותולין בין על אדם ובין על ענין שמים אבל לעולם מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה כל זמן דלא חזינן בה צימוק. ובה"ג דמצאו דשכיחי צימוק הוא על שיעורא דידיה קא חזי כנ"ל: אמנם בגוף הדבר בה"ג יחיד הוא בדבר זה ולא נמצא לו חבר בכל הפוסקים כי כולם הסכימו דגבי צימוק בעינן כולו והלא דעת הראב"ד בפ' ז' משחיטה הוא דאפילו מראה שחור שהוא כדיותא וכל המראות הפוסלת לפסק הרמב"ם דאוסר במשהו וראב"ד חילק ואימר דדווקא גבי יבש כמפורש בתלמוד בדברי רבא דפוסל במקצתו אשר במקצת אבל בכל מקום דלא נזכר בתלמיד בפירוש מקצת מסתמא אינו אוסר אלא בכולו וראיתי שהרא"ש בסוגיא (דף מרו) ובתוה"ב הביאו שם דברי ראב"ד הנ"ל וחלקו עליו והוכיחו בדבריהם משאי דאמרו בגמרא על האדימה דמאי שנא מקצתו מכולו ולהראב"ד קשה הא בכל מראית הדין דדווקא כילו אסיר ומקצתו מיתר ע"ש: