גליא מסכת חלק א קעט

וכעניין הזה דעתי לפרש סוגיא דמחט שנמצא בביה"כ (בד' נ' ע"ב) דאיתא שם מצד א' כשרה מב' צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה כו'. ודעת הרשב"א כאשר הובא בב"י ושו"ע סימן מ"ח דאפילו בצד א' בעי בדיקה ואם לא בדק טריפה ע"ש. וע"ז הקשה הב"י א"כ אין שום חילוק דין בין מצד א' ובין מב' צדדין דבכל גוונא אם יש ק"ד מבחוץ טריפה ואי ליכא קורט דם מבחוץ כשרה בשלמא להני פוסקים דאומרים דגבי מצד א' לא בעי בדיקה שפיר שיש הפרש דגבי ב' צדדים בעי בדיקה אבל להרשב"א קשה ומפני זה נכנסו לעשות חילוקי דינים אשר אין להם יסוד בתלמוד וקבעו כך לפסק הלכה בשו"ע חילוקי דינים שהוכרחו מתוך קושי' זאת והאחרונים ה"ה הט"ז והפר"ח קבעו חילוקי דינים אחרים בכדי לתרץ זאת ע"ש: ולדעתי נראה פשוט דדעת הרשב"א דבאמת שאין שום הפרש בין נקב מצד א' או מב' ומה שאמר בברייתא נמצא עליה קורט דם כו' קאי בין אניקב מצד א' או מב' צדדים כמבואר בהג"א ע"ש ובדיקה בעי להרשב"א בין כך ובין כך ואי לא נבדק אסורה ועיקר עניינא לברר הדבר אם הרקב הוא רק מצד אחד או עברה המחט ב' הצדדים. לא מתברר הדבר אם לא ע"י בדיקה שעושין מבחוץ אם יש שם קורט דם א"כ מסתמא עברה הנקב מב' צדדים ואי ליכא שם ק"ד אז נתברר שלא ניקב רק צד א' ועכ"פ הוכרח האי ברייתא לומר מקודם הנחה דביה"כ מצד א' כשרה בין לפירש"י דממעט להמסס אף מצד א' טריפה ובין לפי' ר"ת והוא שיטות רשב"א בחידושיו ע"ש דלרבותא השמיענו הברייתא ונקט ביה"כ אף דניקב עור שלם מ"מ מותר ואחרי שהודיענו הברייתא זאת שמצד אחד כשרה שפיר נקט ואזיל דאי ליכא ק"ד מבחוץ מותרת אף דאיכא ק"ד מבפנים לית לן מידי הואיל והק"ד שבפנים אינו מעיד רק שעור א' ניקב מחיים והשני ע"כ לאחר שחיטה הואיל ואינו נמצא הק"ד מבחוץ ועיין ברשב"א בחידושיו שעיקר רבותא דברייתא במה דאפילו ביה"כ ניקב עכ"פ עור שלם מ"מ כשר ומה דמסיים ברייתא משני צדדים טריפה אגב גררא נסבה עיין בתוס' שכתבו ג"כ כך ע"ש: א"כ נראה ברור דדעת הרשב"א שבאמת אין שום הפרש וחילוק דין בין צד א' לב' ולא הוה צריך לברייתא למינקט רק האי בבא לחוד דמצד א' כשרה ולסיים בה דוקא שלא נמצא ק"ד מבחוץ אבל נמצא ק"ד מבחוץ אז עיקר איסורא דע"כ ב' צדדים נקבו וטריפה ונמצא שלא הי' מצי למיתני עסק הבדיקה לחודא אם לא שהוכרח להקדים דמצד א' כשרה וסיומא דב' צדדים באמת למותר ואגב גררא אתנייא כדמפורש שם וא"כ לפי הנתבאר ברור דדעת הרשב"א דבאמת אין שום הפרש לדינא ועי"ז מפוקפקים כל עיקר כמה עניני דינים המבוארי' בפוסקים בשו"ע ובאחרונים שהוכיחו הכל ע"י קושיא שהקשו על הרשב"א בזה ואין להאריך בזה: ועתה אמרתי לעיין בגוף הדבר אשר הביאו לרשב"א להסתפק בענין זה דאפילו כשראינו רדיפות ארי' אחרי' ונבהלה אעפ"כ לא תלינן אף שמבואר שם בחידושי הרשב"א דמשו"ה מספקא ליה הואיל והספק נולד לה מחיים ע"ש. ע"ז קשה מהמבואר בש"ך סי' נ' ס"ק ג' דהרשב"א והר"ן בשיטות רבי יונה קיימו דהכל תלוי אי איכא מידי למיתלי קמן או לא וזהו טעמא דתלינן בזאב וידא דטבחא ע"ש ובהשקפה ראשונה נראה קצת מדיוקו של דברי הרשב"א שהוכיח להחמיר בענין צימוק יותר משארי מקומות דזהו לשון הרשב"א שם וקי"ל כדרבנן ולא כר"ש בן אלעזר דהלכה כרבים ומ"מ בנמצאת צמוקה חוששין שמא בידי אדם וצריכו בדיקה כדאמר בסמוך בעובדא של רבב"ח ע"ש והב"י הביאו א"כ אפשר הוכחת הרשב"א מהאי עובדא דרבב"ח דהנה הפר"ח הביא דהברטנורה פסק כר"ש בן אליעזר דשארי הבריות הוה כבידי אדם ואסור וכתב הפר"ח דטעמו מדאצרכו בדיקה גבי רבב"ח דאשכח דיכרי במדברא והתם שכיחי טובא שארי בריות או ברקים ובני אדם מה בעו במדברא אע"כ מוכרח מזה דשארי בריות אסורין ע"ש א"כ אפשר זהו המשך לשון הרשב"א דמקדים ואומר דע"כ הלכה כת"ק ומותר שארי בריות ומ"מ חזינן דאצרכי בדיקה עובדא דרבב"ח דאשכח במדברא וידוע שדעת הרשב"א הובא בשו"ע סימן נ"ז סעיף י"ג דאפילו גבי דריסה דהסכימו כל הפוסקי' לאסור בספיקא ומ"מ תילין במצוי בין להקל בין להחמיר ע"ש ואנן חזינן דכאן לא נטו להקל בעובדא דרבב"ח אלא מוכח מזה דענין צימוק חמירא לחז"ל טפי שאינו מועיל אפילו ענין מצוי ושכיחא: אולם ראיתי בתבו"ש ס"ק ע"ד דחה ראיות הפר"ח ממלת במדברא ואמר אטו מפורש שמצא במדבר ציה ושממה סתמא אמר במדברא א"כ אפשר לפרש במדברא פירושו מקים מרעה לבהמות כמו שוחטין המדבריות דנאמר על מקום מרעה עכ"ל ובאמת אם נפרש מקום מרעה ממילא שכיחי שם רועים טפי משארי בריות וכבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו א"כ שמורים המה מחיות רעות ופחד ושבט אדם עליהם תמיד מן הרועה אך מיפלג אחד מק"ק סלאנימא הקשה על סברות התבו"ש דלפ"ד דאין יוצא מזה שים חידוש דין למה השמיענו תלמודא שמצאן במדברא במקום מרעה ויפה הקשה: ואני אמרתי לתרץ ולפרש דהכל בדיוק נאמרה האי עובדא והכל ע"פ שיטות הר"ן ולפי פירושו שמולת חרותה הנח על שירש פחד ובאמת כשרואין ענין החרדה מידי שמים לא צריכה בדיקה וא"כ במשנה לא הי' עסק נצרך כלל לבדיקה ותלמודא רצה להודיענו שאם נסתפק ולא ידוע מאין באה הפחד צריכה הבדיקה לאכשורי ומסתמא יודע בעלים נפש בהמתו וידוע לו או לרועה שהיא מסורה לשומרה ידוע להם כל מקראות וסיבות שעברו עליה מאיזה פחד וחרדה אם מקול רעם וכדומה או מידי אדם ששחטו אחרת לפניה והדומה לזה. ואף אם קינה בהמה אצל אחרים ג"כ יכול לשאול אל המוכר דאיתא קמן דלישייליה וא"א למשכחת לה אם לא במוצא מציאה איזה בהמה דליתא קמן דלשייליה ונפרש עוד מה שיש לדקדק לענין ה דייק ונקט תלמודא דוקא שמצא הני דיכרי היינו אילים זכרים ומה לי אם היה נקבות או זכרים והי' לו לומר סתמא מצא בהמות או צאן לכן נראה שהכל בדיקדוק נקט ואזיל לפי מה שהקדמנו דעסק הבדיקה לא משכחת אלא בבהמה הנמצא אבודין ולפיכך שפיר דנקט שמצא במדברא דזה ודאי בישוב אסור ליגע בהן דאינו אבודות הנה אלא רבב"ח מצא אותן במדבר בישימון ציה ושממה שחטו שם כצאן במדבר עיר מושב לא מצאו ותעו כשה אובד ולכן היה רשאי רבב"ח לקבל אותן בתורת אבידה ומציאה ודייק תלמודא שהיו דיכרי משום דאיתא בפ' אלו מציאות (דף כח ע"ב) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן עד י"ב חודש ולכן אם היה מוצא בהמה שור לעול וחמור למשאו ואבוה דשמואל שם (ד' כד ע"ב) אשכח חמרא במדבר' אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא ע"ש. משום דמצא במדבר היה רשאי לקבלן בתורת אבידה והיה מוכרח לטפל בהן כדינא עד יב"ח דחמור עושה ואוכל וא"כ אף רבב"ח אם היה מוצא רח לות נקבות מן הצאן היו עומדות לוולדות ולא היה רשאי לשוחטן אך משכח דיכרי זכרי' ומפורש שם דכל דבר שטפולו מרובה משכרו מותר לשוחטן אחרי שלשה ימים ע"ש ברש"י ד"ה ברברבי דמחלק שם בתרנגולים בין בזכרים לנקבות דנקבות מגדלות ביצים מטפל בהן שלשים יום ובזכר רק ג' ימים וכן בשו"ע סימן רס"ז סעיף כ"ד וא"כ רבב"ח שמצא דיכרי היינו אלים זכרים שאינן עושין ואוכלין כידוע ממנחה אשר שלח יעקב לעשו רחלים מאתים ואילים עשרים וממילא היה רשאי לשוחטן מפני שטיפולו יותר משכרו ומצאן צמוקין ומחמת שלא היה יודע מאיזה עת וזמן אשר תעו אילים הללו מהישוב אל המדבר הזה ואפשר שזה זמן לא כביר אשר נפרדו מן הישוב ושפיר היה מסתפק עליהן רבב"ח מאיזה ענין בא להם דבר הזה ושאל בי מדרשא. נמצא כל מעין המאורע המסופר בעובדא דרבה בר בר חנה הכל מדוייק בדוקא דאם לא היו דיכרי שהיה צריך לטפל י"ב חודש וממילא לא היה עליהן ספיקות שקדמו כידוע די"ב חודש מוציא מידי ספק טריפות ומה שהיה נעשה אצלו היה ידוע כנ"ל ומה שאמור במדברא הוא דווקא במדברא כי אם היה במקום מרעה כדברי התבו"ש לא היה רשאי לקבלן בתורת אבידה. וממילא אזדא לה ראיות הפר"ח להוכיח מזה דאין הלכה כת"ק. ועכ"פ לפי הנתבאר לא נמצא לרשב"א להוכיח להחמיר בעסק צימוק דלא תלי' במצוי להקל מהאי עוברא דרבב"ח ויהיה איך שיהיה יש לעיין טובא במה שהערותי לעיל למה מסתפק שם הרשב"א כשראינו רדף ארי אחריה בודאי ע"פ המבואר דעת הרשב"א והר"ן כשיטות רבי יונה דטעמא דתלינן בזאב וידא דטבחא משום דאיתא קמן מידי למיתני ע"ש בש"ך סימן נ' ופר"ח סימן ך"ט ותבו"ש סימן ל' שהאריכו בזה. וביותר יש לחקור ולדקדק טובא לפי מה שהאריכו הפוסקים הנ"ל במקומות הנ"ל דדעת תוספות והרא"ש שלא לחלק כלל בין ריעותא דנולד מחיים או נולד לאחרי שחיטה דבשניהם אמרינן נשחטה הותרה ולפיכך מתירין בכל ספק השקול רק דהיכא דשכיחא ומצוי לאיסורא טפי אז אסרי' וזהו טעם דאוסרין בס' דרוסה הואיל ושכיחי ומצוי והאריכו הפוסקים הללו במקומותם שזכרתי כל עסק ענייני ספיקות השקולים הנמצאים בכולה מכילתא דחולין ולא ראיתי מי שחקר על עסק סוגיא דנמצאו צמוקות בעובדא דרבב"ח ואצרכו בדיקה ולדעת התוספות והרא"ש משמע דבכל ספק השקול מתירין בלא בדיקה כמבואר בפר"ח באורך רק גבי דרוסה דאצרכו בדיקה הוצרכו לומר בה טעמא משום דשכיחי כמבואר בתוספת ר"פ ארבעה אחין ובתוספות דחולין (מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר א"כ קשה עלייהו למאי אצרכי בדיקה לרבב"ח ואף גם זאת דמשמע פשטא דשמעתתא דאסר בספקן מדהשיבו בי מדרשא בקייטא כו' אי הדרא בריא בידי שמים ואם לא טריפה ע"ש הנה לא ביארו בדבריהם ואם לא הדרא בריא בידי אדם וטריפה אלא דייקו ואמרו סתמא ואם לא טריפה להשמיענו דאם לא בדקוה ממילא טריפה ואפשר באמת מאי דלא בריין במשך מעל"ע עדיין אין קובע זאת להנחה ברורה דוודאי בידי אדם דעדיין אפשר בי"ש רק דאפשר לא כיוונו הבדיקה על מכונה או אפשר דריאה זו הוקבע בה צימוק ביותר מהכרח להמתין ולשהות אותה בתוך המים יותר מעל"ע. אך עכ"פ הואיל ועכ"פ ספיקא הוה ולא נתבררה עלה שודאי בי"ש נעשה אסורה עכ"פ מספק. וכעין זה מפורש עיקר ספיקא דהאי עניינא בחידושי הרשב"א שהעתקתיו לעיל דמסתפק בכוונות המשנה דמצא ריאה צמוקה אם בי"ש כשרה אי כוונית המשנה דתלינן ע"פ מה שחזו עלה מקודם שנבעתה מארי או מרעם או דכוונות המשנה דווקא ע"י בדיקה דאז מתבררת בבירור גמור דחזינן דהיא הדרא בריא ובודאי בי"ש הוה ובלא בדיקה אין בה בירור גמור עכ"פ במצאו צמוקות אסורין בלא בדיקה. ואם כן איך יתפרש ענין סוגיא זאת לדעת תוספות ורא"ש דמתירין בספק השקול ולא ידעתי מפני מה לא הביאו הנהו פוסקים אחרונים שהזכרתי לעיל שהביא כל עסקי ספיקות המבואר במכילתא זאת ולא הביאו זה: ובכדי להתיר ספק זה מהכרח לנו לפרש ולומר דעסק צימוק יותר שכיחא ומצוי להיות נעשה ע"י פחד אדם יותר מפחדות שמים ומשו"ה שפיר דיש לנו לאסור כשמצאו צמוקות כל זמן שלא נתברר דבי"ש נעשה אבל בספקן אסורות דאין תילין במצוי ושכיחא כמו דאוסרין ספק דרוסה מה"ט ואפילו להני דמתירין בס' שקיל ואמרו משום דדרוסה שכיחא וכן הביא דברי רשב"א בסי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי ע"ש וטעמא דמילתא לזה שהדעת נוטה לומר להסתפק במצאו צמוקות דמפחד אדם נפשה משום דהואיל ואנן חזינן דחז"ל קבעו בדיקה בתוך המים מעל"ע ואמרו אי בי"ש הדרי בריין במשך זה וממילא נראה לומר דאף בתוך הבהמה בחיותה קרובה להיות הדרא בריא דאפשר מעלי לה טפי מן המים אשר קבע בדיקה בהן ואף שאפשר דעסק המים מעלי טפי להדרא לבריאותה מ"מ חזינן דעסק צימוק הנעשה ע"י שמים הוא המה אינו קבועי אלא עוברין באיזה משך להיות חוזרין מצימוקן וע"י בדיקה חוזרין במשך מעל"ע נימא דבחיותה נמשך קצת יותר עכ"פ עומדין להיות חוזרין וא"כ במצאו בבהמה שחוטה ריאה צמוקה שכיחי טפי לומר שנעשה ע"י פחד אדם ועומדין קבועין אף שנעשה הפחד זה מכבר איזה ימים או עשור או חודש וחדשים משא"כ אם באנו לומר שזהו מפחד שמים מהכרח לנו לומר שבאה לה זה מקרוב ימים לא כביר לפיכך שכיחא יותר לתלות במשך ימים רבים ולא בימים מועטים והלא תראה שגבי חימור בני מעיים המבואר בסימן נ"ב סעיף ג' דשיטות רשב"א לאסור אם מצאו חמורין ולא נודעו מנפילתן לאור והרא"ש והר"ן חולקין דתולין בחולי הואיל ולא נודע נפילות אור ע"ש בש"ך ס"ק י"ד דהביא טעם הרא"ש והר"ן דנפילות לאור לא שכיחא. וטעם