גליא מסכת חלק א יז

אונאה ובכאן אין אונאה אבל באמת לק"מ דדווקא התם קא קפיד אשיווי ושומא של המקח אבל כאן אינו מקפיד כלל על השיווי אלא על הדמים שנתן לוקח ראשון בין רב בין מעט ועל דעת זה משך וגמר הקני' אף שאינו יודע איזה מספר נתן זה כשלקחו אצל מוכר ראשון וא"כ מקורו קרוב ודומה לחליפין שמה"ט אין בו אונאה משו' שזה רוצה במחט יותר משריון ולא קפיד אשווין ע"ש וע"פ דברים הללו תמה תמה אקרא על רומעכ"ת גדול כ"ב שכתב כדבר זה בקו"נ שלשיטת ר"ח ראוי להיות אונאה לתגרי מפני שמקודם משווי' א"ע עבור הפראצענט ואח"כ מבררים הסחורה הנצרך להם ואח"כ מחשבים דמי המקח באמונה עם הפראצענט העולה ועיקר המקח נעשה ע"י אמונה ואינן נותנים כלל עיניהם על שיווי המקח ולדעתי זהו עיקר הדין דנו"נ באמונה עכ"ל רומעכ"ת בקו"נ. ולא ידעתי איך דימה עסק תגרים לשיטת הר"ח לפי מה שביארנו דעיקר טעמו של הר"ח משום דבשעת משיכה אינו יודע מסכום מקחו אבל הלוקחים מתגר ע"פ אופן שכותב מעכ"ת אף שבאמת משתווים עבור פראצענט מקודם ששואלין על עיקר המקח מ"מ עיקר משיכה וגמר המקח אינם עושים עד שחוקרין ודורשין מקודם על סכום קרנו של המקח ואם יוכשר בעיניהם סכום המקח אזי לוקחין ואם לאו מושכין את ידיהם הימנו א"כ נראה ברור שמקפידין מאוד על שיווי דמי המקח ואף לפעמים שאיזה בעל החנות מתפשר מקודם על הפראצענט ומושך לידו תיכף איזה סחורות ממיני' שונים קודם ששואל ודורש סך קרנו של הסחורות. מ"מ ידוע שאין דעת הסוחר ולא דעת בעל החנות שיהיה גמר וקביעות מקח במאי שלוקח ומושך בעל החנות לרשותו איזה סחורות. ועיקר קביעות דעתם על דעת שישאל אח"ז על קרנו של המקח אם יוכשר בעיניו טוב וא"ל יחזיר את הסחורות שבאים לרשותו אל הסוחר בחזרה. א"כ נראה בעליל שעסקי תגרים עם בעלי חנויות אין להם דמות וזכר לשיטת הר"ח דעיקר טעמו ויסודו של הר"ח שלא קפיד אשיווי. אבל אצלינו קפדי וקפדי לדקדק לעמוד על שיוויו של הסחורו' ומה שמתפשרי' על פראצענט הוא רק מפני שמקפידי' על שיוויו והאמנה שמאמין להסוחר על דמי קרנו אינו מועיל כלל לבטל מהעסק דין אונאה הואיל ואין גמרו של המקח איקבע על אמונה רק הקונה למראה עיניו ישפוט אם שוה סחורות הללו גומר הקניה וא"ל אינו קונה אותם ומחזיר אותם אם קיבל איזה סחורות טרם שומע המקח ולפעמים מחזיר כולן ולפעמים מקצתן וא"כ ברור לשיטת ר"ח יש כאן אונאה גמורה ובמה יפקע עיקר אונאה מכאן רק לשיטת הרמב"ם לפי מה שהבינו הבאים אחריו דאף אם אומר המקח עם הסך מקודם שנגמר מ"מ אין לו אונאה דהא מבואר שאומר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו מ"מ אין לו אונאה א"כ ראוי לומר שלתגרים אין אונאה אך זהו אשר קשה לנו בדיני ממונות כפי אשר הארכתי בקו"נ שלי הקודם אשר גם מהרי"ט נתחבט בזה הרבה דלא יהא אלא ע"מ שאין לך עלי אונאה דאינו מועיל ומאי מועיל עסק הנאמנות כאן הלא הקונה טועה בדמיונו וכבר הארכתי בזה הרבה בקונ' הראשון הבאתי שמה שמהרי"ט אסברה לה והביאו בנתיבו' דנו"נ באמונ' כאלו נעש' המוכר שלוחו של לוקח ע"ש ובאמת זה דוחק גדול כמו שכתב נתיבות על זה ע"ש: ועוד אי שלוחו הוא אף טענות מומין הוה פטור המוכר. אבל נראה דגבי חליפין דאיתא שם אין בו אונאה עכ"פ מומין יש שם וכן הביא נתיבות בשם רדב"ז ע"ש וכן נראה בין קונה מבעה"ב או נו"נ באמונה אשר נאמר בהם אין בהם אונאה אבל מומין יש להם ואם הוא שלוחו לא היה לו אף טענת מומין: (ב) לכן אמת וברור הוא בדעת הרמב"ם שכוונתו רחוק משיטות הר"ח דדווקא לדעת ר"ח מועיל עסק אמונה האמור בהאי סוגיא לענין שאם נתאנה המוכר בזמן שקנה ממוכר ראשון אעפ"כ אין ללוקח הזה טענה אבל שיטת הרמב"ם דלא איירי כלל הסוגיא מעסק אונאה הנמצא במקח זה בקנייתו מן הראשון אלא עיקר הענין הוא ע"ס שמעל' המוכר משכורתו הרבה על המקח וענינו מיסוד ושורש מפרש דאי' שם בברייתא ומשמיענו הברייתא עסק מפרש בתרי גוונא דידוע כל עסק מסחור מקח וממכר הוא שיש איזה סחורה ודבר חפץ אצל המוכר או שגם הוא קנה אותם מאחרים או שהוא אומן לעשות אותם או יש לו משנים קדמונים ירושה מאבותיו ולכן אם המקח הוא של עצמו ולא קנאם מאחרים שייך לומר דמפרש דיודע אני שמקח זה אינו שוה אלא מאה ואני מוכר לך במאתים אבל אם מוכר הזה ג"כ קנה המקח הזה מיד אחרים בזה שייך לעשות המסחור דמפרש ואומר בכך וכך לקחתיו וסך זה אני רוצה להשתכר בו ותמיד דברו חז"ל בהווה כדאמרי אינשי ולכן עסק מפרש את האונא' הוא נעשה על תרי גווני כו' שאם מוכר הזה הוא תגר על מקחו מאחרים מדבר ומפרש עסק האונאה בהאי לישנא בכך וכך לקחתיו כו' ואם המקח הוא משל עצמו רגיל לבאר ולפרש עסק האונאה בלישנא דיודע אני שאינו שוה כו' ועסק אמונה האמור כאן אין עניינו כלל לבטל ולעקור אונאה מכאן. ועיקר טעמא דעקירות אונאה הוא קאי ואיירי על השכירות שמעלה עכשיו הרבה רק הואיל והמוכר מודיע ומפרש את סך אשר הוא מעלה משכורתו ממילא הוא ידע ומחיל על אונאתו שמעלה לו. אבל לא איירי הרמב"ם כלל אם נמצא אונאה בהמקח שקנה זה המוכר אצל הראשון. דבזה שייך שפיר אונאה ודינו דומה לענין מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתים שאין כאן אונאה על אותו מנה שמעלה על המקח אבל מנה ראשונה שאמר לו המוכר ששוה מנה בזה וודאי שייך אונאה אם אינו שוה רק ערך שמונים זוז וודאי הוי אונאה דזה לא ידע ומחיל ה"נ כאן מה שאומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר אם נמצא שנתאנה בהלקחו אצל מוכר ראשון יש כאן אונאה דלא מחיל אלא על משכורתו שמודיע לו ולא על עיקר הקנייה: (ג) ובקו"נ הראשון הבאתי ראיה לזה מדברי רמב"ם ריש פי"ד שכ' שם כבר ביארנו שהנו"נ באמונה ואמר כך וכך אני משתכר בו אין לו אונאה ואפילו אמר זה לקחתיו בסלע ובי' אני מוכר מותר אבל ב"ד היו חייבים לפסיק שערים כו' ובעת ההיא לא העמקתי עדיין עיון אמיתי שם ועתה עיינתי שם איך שדברי רמב"ם שם לפי כוונות המגיד ולח"מ שם הוא פלאי בהפלא ופלא דהנה המגיד ולח"מ לשיטתם דהרמב"ם שם בפ' י"ג הוא כשיטות ר"ח דנו"נ באמונה אין בו אונאה קאי על דמי קרנו שנתן זה המוכר אצל מוכר ראשון והוקשה להם הא כאן במה שהוא משתכר איירי ע"כ דחקו מאוד דהרמב"ם יליף הריוח מהקרן ע"ש: אולם זאת קשה יותר מכולן איזה התחברות והתקשרות מצא הרמב"ם לעסק פסיקות שערים מעסק נו"נ באמונה הא אילו שמעלים מקחים משערים אין אומרי' כלל ללוקח בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ולפי פירוש כל הקדמוני' עיקר התירא דאונאה הוא מחמת שנו"נ באמונה אבל מוכר סתמא בוודאי אין לו היתר ובאמת בטור ושו"ע סי' רל"א כתבו סתמא ב"ד היו חייבים להעמיד ממונים על השערים ולא הקדימו להזכיר כלל ענין דנו"נ באמונה ע"ש. אך דברי הרמב"ם בהשקפה ראשונה לפי כוונות הראשונים תמוה עד מאד ואיזה היתר מצא הרמב"ם להעלות לייקר השערים מעסק נו"נ באמונה והלא לא נזכר כלל שאלו המעלים השער באמונה הם עושים ואומרים בכך לקחתיו ולא ידעתי איזהו דבר הלמד ונמצא למד מדין אמונה למעלה שערים מכל זה ברור ונראה שדברינו בכוונות הרמב"ם אמיתי כמו שנתנה למשה רבינו ע"ה מסיני דלא מטע' ושורש אמונה נעקר דינא דאונאה גבי נו"נ באמונה אלא יסודו משום מפרש אונאתו ויודע הלוקח ומחיל וענין האונא' האמור בנו"נ באמונ' לא קאי ואיירי על מחי דנתאנה מוכר זה ממוכר ראשון אלא עסק אונאה הוא קאי על משכורתו שמעלה ואומר כך וכך אני משתכר בו וטעמא משום דידע ומחיל כמו מפרש ונאריך עוד דברים לבאר ביותר עיקר ושורש הזה דסברות הרמב"ם דעיקר איסורא דאונאה לא אמרה רחמנא אלא משום דבלא דעת נפש לא טוב דהמתאנה אינו יודע ולא מחיל ובריש איזהו נשך עבדינן שם צריכותא על ריבית ואונאה ואמרינן שם דאי אתמר לאו דאונאה ה"א משום דלא ידע ומחיל משא"כ ריבית ע"ש. ומשמע דעיקר איסורא משים דהמתאנה אינו יודע אבל כששניהם יודעים ליכא כלל איסורא דאונאה דקמחיל וא"כ רבותא וחידוש גדול משמיענו הרמב"ם ריש פי"ד שעשה פתיחה לדינא דמעלה שערים מדין דנו"נ באמונה דהנה בפ' המוכר ספינה דף פ"ט איתא שם פלוגתא אם מעמידים שם שומרין על שערים או לא. וקשה לכאורה איך סברא לומר שיהיה רשות להעלות המקח ביוקר ולעבור על לאו דלא תונו וע"ש ברשב"ם שכ' משום דאחד יוזיל וילכו כולם להמוזיל ע"ש ודחוק מאוד ומה יאמר אם כולם יחזקו ביותר משוויו: ולפי ביאורנו נכון מאוד הכל דעיקר איסור דאונאה היא דווקא כשלא יודע והיינו טעמא דלוקח מבע"ב דטעמא כפירש"י דף נ"א ע"א בשם שאלתות דהוה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה משום דמסתמא בעה"ב מוכר ביותר משוויו ועיין ברא"ש בפירקין סימן כ' דביאר דפחות משתות ליכא איסורא משום דיודע המוכר והקונה את זה ע"ש וגבי צמד ובקר אין הדמים מודיעים דאמרינן בפ' הספינ' ד' ע"ז דאם מעלה המקח יותר מכדי שהדעת טועה הוה מחילה ועי' במגיד פ' פכ"ז הלכה ה' דמסיים דהרי זה כמפרש ואומר חפץ זה אינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתים ע"ש אלמא חזינן דבענין שידוע לשניהם ליכא בו דין דאונאה ומעתה אלו שמעלה השערים למכור ביוקר ולהשתכר הרבה איירי בשער ידוע כדאמרינן בעלמא משיצא השער ודרך משל בעלי חנויות שמוכרין על יד על יד והמה קונין מן הסיטון והשער של בעלי סיטון ידוע לכל וא"כ אלו שמוכרין על יד ביוקר מפני שמעלין משכורתם להרבה וכן המוכרין מעשה אופה אשר השער של תבואה ידוע לכל וכשמעלין משכורתם לרוב מוכרין את מעש' אופה ביוקר וממיל' הקונה יודע בבירור אשר ישתכר הרבה ודומה ממש לענין נו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם רק שם איירינן בדבר שאין שומתן ידוע כגון סחורות ומטלטלין. ולכן התם צריך לפרש ולומר שהמוכר אומר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר ובזה רואה ויודע הלוקח שיעור אונאה שמעלה במקח זה המוכר אבל גבי העלאות שער דהשער ידוע ומפורסם בכמה לקח מוכר הזה התבואה מבעלי הסיטון וסך שמבקש עכשיו אחת לאחת למצוא לחשבון ממילא ידוע וניכר בלא אמירת המוכר כל שיעור האונאה שיש כאן במה שמעלה משכורתו הרבה ע"פ השערים שידוע ומפורסם לכל עד שאינו צריך המוכר לומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר דהא האי קונה מבעלי חנויות יודע באיזה סך קנה בעל החנות זה מבעלי סיטון וממילא יודע שבעל חנות זה משתכר הרבה ובכה"ג שהמוכר והלוקח יודע לא נאמר בזה כלל לאו דלא תונו וזהו טעמא דמ"ד דסובר שם דאין מעמידין ממונים על שערים הואיל וליכא איסור אונאה בזה לא איכפת לן בזה אבל הלכה כהאי מ"ד דמעמידין ממונים אף על שערים ובפרט שהמה אוכל נפש שהקונה למלאות נפשו כי ירעב אינו מחילתו גמורה ברצונו רק הוא קצת אנוס: ומעתה ניחא מאוד שעשה הרמב"ם הקדמה והקיש מנו"נ באמונ' למעל' שערים דהוה שפיר הרי זה בא ללמד ונמצא למד ממנו דכמו שמותר לומר ולפרש בכך לקחתיו וכך אני משתכר בו אף מאחד על עשר כמו שכתב שם באחד לקחתיו ובעשרה אני מוכר כמו כן היה היתר גמור להעלות המקחים על השערים אתרי שידוע להקונה זאת רק עשו חז"ל תקנה ע"ז שלא להעלות משכורתם הרבה מפני תיקון העולם נגעו בה אף שלא מעיקר דינא דאונאה כנ"ל: (ד) והנה בקונ' הראשון עלה בדעתי לומר על הא דמבואר שם בברייתא במפרש שאומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ע"מ שאין לך עלי אונא' הוא לאו דוק' דהא יש להוכיח מבעה"ב שאין לו אונאה דמפרש"י דהוה כמפר' אף דליכא שם האי אמירה דעל מנת וכן מענין מעלה שערים דעיקר טעמו דהוה כמפרש וכן גבי צמד ובקר דאין הדמים מודיעים משום דידע ומחיל ודומה למפרש עכ"פ ליכא שוב אמירה דעל מנת וכן לפי פירושי בשיטת רמב"ם דנו"נ באמונה הוא קאי על היתרון שמשתכר הרבה בכולהו ליכא אמירות שמתנה על מנת א"כ מוכח בפשיטות דלא צריך כלל להאי אמירה דעל מנת והיה עולה על דעתי שלאו דווקא נקט זאת ברייתא וכעת עלה אצלי שזה דוחק קצת לומר שכל מה שאמור בבריית' שם ושנוי ומפורש בלשון זה ברי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים כולהו לאו דייקא נינהו לפיכך עלה אצלי לבאר ולומר דבאמת דבכולהו ענינא לא צריך ע"מ בין גבי בעה"ב ובין גבי שערים דבארנו מטעם יודע ומחיל וכן גבי צמד ובקר ואף נו"נ באמונה דבארנו שיטת הרמב"ם יסודו משורש ידע ומחיל בכולהו לא בעי האי סיומא דע"מ רק דווקא בהאי בבא דיודע אני שאינו שוה אלא מנה משו' דהואיל