גליא מסכת חלק א קעח

של דקל ובס' בית אפרים ראיתי שמבאר הענין בארוכה בס"ק רכ"ה שענין צימוק נתכווץ ונעשה קמטים ובזה יש ליתן פתרון למילת חרותה הנאמר על צימוק הריאה שהוא נגזר מלשון חרות על הלוחות היינו לשון חקק וחריצה כן ריאה זו חרותה כמו חרוצה עכ"ל וא"כ קשה דהיה לו לברייתא לומר בקיצור מאי חרותה צמוקה. חבל השתא דקאמר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה משמע מפורש שמילת חרותה הוא ענין אחר ולא שורש צימוק דאי כפירש"י שחרותה הוא שורש צימוק היל"ל איזהו חרותה שצמקה ריאה אבל תיבות שלה שמסיים הוא אך למותר הואיל ולפירש"י איירי וקאי חרותה על הריאה שנעשה כחריות קשה בפשיטות היה לו לומר שצמקה ריאה: מכל זה נרא' ברור דהרי"ף והרמב"ם והערוך לא פירשוכפרש"י אלא דשורש חרותה יש לומר משורש פחד ואימה והוא נגזר מהאמור (בתהלים קכה) אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וכתיב (איוב לט) הוד נחרו אימה. והענין כמו שנאמר (בישעי' ח) מרעיש הארץ מרגיז ממלכות ועלן המלכים נאמר שמעו עמים ירגזון. כן הענין מי שחרה אפו על אדם אחר עושה רושם בו כנאמ' ישלח בם חרון אפו ונאמר חרון אפך ישיגם וכן ענין הנאמר בחרות אפם בנו לא אמר בחרות אפם עלינו אלא אמר בנו שהחרון שלהם נחקק ונרשם בנו שעוש' רושם כאמור הוד נחרו אימה אם כן המחריד והמפחיד נקרא מחרות ממילא הנפחד והנחרד עליו נאמר נחרת. (ובתהלים פח) נאמר עלי עברו חרוניך בעותיך צמתותוני כלומר מחרון נעשה בעיתותא ומשורש זה אמור במשנה בהמה שהיא חרותה דהיינו שנבהלה ונפחדה וזהו שפירש הרמב"ם במשניות חרותה המפחדת בידי שמים כגון מראיות ברק או קיל רעם או היא חרותה ע"י איזה חולי כלומר שעסק החרות שהוא פחד וחרדה נולד לה ע"י איזה חולי שאירע לה. נמצא המשנה איירי מבהמה שנפחדה ונחרדה. והמשנה קפסיק ונקט שאם אנו רואין שעבר עלי' ענין הפחד מענייני שהוא בי"ש כמו רעם וברק היא כשרה בודאי ואין עלינו לחוש לה לשום דבר. אבל אם עברה עליה הפחד בידי אדם דהיינו שראינו ששחטו אחרת לפניה ונבהלה ונרתעה מחמת זה טרפה אם יגיע לה הפחד חזק כ"כ עד צמוק ריאה אולם במשנה דלא נקט רק בי"ש לא הזכירה כלל ענין צימוק. אולם בברייתא דבא להורות דבי"א טריפה לכן מקדים וקאמר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה. כלומר עיקר ענין חרותה שבא בקבלה אצל חז"ל תדע שענין פחד שעבר על הבהמה שנבהלה ונרתעה אין זה עצמות האיסור אלא ענין האיסו' הוא אם יעלה החרות ופחד החרד' כ"כ שיצמק הריא' שלה (ובתהלים פח) עלי עברו חרוניך בעיתיך צמתתוני היינו צימוק ומדוקדק מאי דאמר ריאה שלה כלומר חרותה איירי מהבהמה קא מסיים ואמר שיעלה החרדה שצמקה הריאה שלה עי"ז ונקט וקאמר אם בי"א עבר עלה החרות והפחד טריפה ואם בי"ש עברו עליה הפחד כשרה: ומעתה מבואר לשון הרמב"ם פ"ח הלכה ט' וז"ל הבהמה שפחדה ויראה עד שצמקה הריאה שלה וקריבה להיות יבשה אם פחדה בי"ש מקול רעם וברקים מותרת כו' פתח ואמר הבהמה שפחדה מפני שמפרש חרותה קאי על הבהמה שהופחדה וכך המה דבריו בפירוש המשניות וכן הוא לשון רי"ף הנ"ל וערוך ומסיים הרמב"ם בה שאם אנו רואין האי פחדה בי"ש כשרה וכך הוא כוונות המשנה וזה אמת אחרי דהמשנה דקפסיק ונקט כשרה בפשיטות לא בעי בדיקה הואיל ועיקרא דמלתא היא דמשנה איירי מעסק הפחד שראינו שנעשה ע"י קול רעם ממילא אין חוששין בה ולצימוק שנעשה ע"י זה ובהלכה י' כתב הרמב"ם כיצד בודקין אותה הוא מילתא אחריתא וקאי על ריאה הבא צמוקה לפנינו כיצד בודקין איתה ריאה לעמוד על בורי' ובהאי בבא איירי הרמב"ם באופן שלא ראינו בה בחייה שום מקרה פחד באיזה ענין עבר עליה כידוע דדרך הרמב"ם הוא תמיד לתפוס עסק וענין המבואר בתלמוד. לכן ביאר בהלכה ט' ענין המבואר במשנה דאיירי שראה בעיניו עסק, הפחד שעבר עליה ולא שייכא וצריכא כלל שם עסק בדיקה ואחר זה ביאר ענין המבואר בתלמוד בעובדא דרבב"ח שמצא הני דכרי בצמוקת ריאה דידהו ולא נודע מאיזה מקרה שעבר עליהם והשיבו בי' מדרשא עסק הבדיקה ענין הזה ביאר הרמב"ם ומפרש ואמר שאם לא נדע לנו המקרה שעבר עלי' בחייה ומצאו צמוקות אחרי שחיטתן כיצד בודקים אותה כלומר הריאה זאת ויפה הגיה הרמ"א בשו"ע סעיף ט"ו שהוא לשון הרמב"ם ממש כיצד בודקין הוסיף הרמ"א אם הדבר ספק מאיזה דבר בא לה ע"ש. וכמו שפירשנו דמקודם איירי הרמב"ם שיודעין הסיבה ולא צריכה בדיקה ואח"כ איירי כשהדבר ספק כעובדא דרבב"ח בודקין אותה: אחרי כל הנתבאר מתבאר לנכון שמה שהקשה היש"ש והט"ז על שיטות הרשב"א מעיקרא ליתא וליכא שום ראיה מתלמוד לשיטות הר"ן ושעיקר הוא דהרשב"א מפרש שורש פי' חרותה כפירש"י מחריות דקל וא"כ המשנה דינא דצמוקה נקט ואתאי ובהכי איירי המשנה בהמה ששחטה ונמצאת הריאה צמוקה. ע"ז קפסיק המשנה דאם נעשה הדבר בי"ש כשרה. ורש"י מסיק ובגמ' מפרש מנא ידוע כלומר ומשנה איירי מענין שמצאו ריאה חרותה כלומר צמוקה וממילא מילת דלא רמיא אאינש להיו' זוכר מעתה מקרות והרפתקאו' דעדו עלה על בהמה זאת משו"ה מפרש רש"י דכוונות המשנה קבוע על עסק בדיקה המבואר בגמ' ובזה יוודע שהצימוק נעשה בידי שמים וממילא אזדא לה קושיות הרש"ל והט"ז והפר"ח מעיקרא. דבשלמא אם נפרש דכוונות המשנה חרותה משורש פחודה במצא דהמשנה איירי מעסק הפחד שרואין שנעשה בי"ש כשרה משמע שכשרה בלא בדיקה אבל לרש"י דמפרש דחרותה דמשנה משורש צימוק קאי ואיירי ולא ידיע לנו מקרה הזה מאיזה ענין באלה שפיר קאמרה המשנה דפ"י בדיקה תוכל לעמוד על זה וכשיתברר לך ע"י הבדיקה שבי"ש כשרה ואף קושיות הט"ז והפר"ח שהקשו להוכיח מתלמודא דמשמע דבמשנה לא היו צריכי לשאול בי' מדרשא משים דאינו הוצרך שם לבדיקה זה דבאמת לפי פירש"י דאף המשנה איירי בריאה הנמצאת צמוקה ומתברר ע"י בדיקה שבי"ש היה ידוע לו שבדיקה יש לה בענין הזה ע"כ הואיל והמשנה קאמרה לברר זה ע"י בדיקה רק אופן הבדיקה באמת לא הוה ידוע לרבב"ח. ובשעת מעשה שנזדמן לו מציאות הני דיכרי צמוקי הריאה דידהו ראה מעשה ונזכר הלכה זאת לשאול ביה מדרשא איך היא אופן הבדיקה המבואר במשנה שמתברר הדבר ע"י בדיקה והלא תראה דבגמ' איתא שאל בי' מדרשא אמרו ליה בקייטא כו' לכאורה אי נימא כשיטות הר"ן דבמשנה לא הוה ידע כלל עסק בדיקה רק כאן שמצא הני דכרי בריאה צמוקות הי' לו לבי' מדרשא להשיב בזה הל' הני צריך בדיקה כיצד הבדיק' כו' אבל השתא דלא הקדימו דבר רק אמרו לו בקייטא כו' משמע כפירש"י דאף המשנה בבדיקה קאי ואיירי רק לא פורש במשנה אופן הבדיקה זאת היה שאלות חכם בבי מדרשא לכן לא השיבו לו אלא אופן הבדיקה ולא עיקר הצרכות הבדיקה. ובאמת רש"י פשיטא ליה וקמפרש דחרותה כלומר צמוקה ששחט ומצא הריאה צמוקה ומה שאומר בי"ש כשרה ע"י בדיקה תתברר לך אבל הרשב"א שעשה מקודם הנחה להיות מסתפק כשאנו רואין הבהמה בחיי' שרדף ארי אחריה ופחדה וחרדה בזה אם יש לנו לתלות אם נמצאו צמוקין אח"כ או לא ומאריך באופני הספק משום דמפרש המשנה דאיירי ששחט בהמה ונמצא צמוקה א"כ עסק זה לא נתבאר בתוך המשנה ומסיים עוד דאם נפרש במשנה דקאמר בשחט בהמה ומצאה צמוקה אם בי"ש כשרה וקשה מנא ידיע זאת לשעבר איך הוא הדבר ונימא דכוונת המשנה כשנזכר האדם שיש לו איזה דבר לתלות ענין החרותה והצימוק שנעשה לה מפחד שעבר עליה בי"ש ממילא נפשט ספק הנ"ל דכשיש לך דבר לתלות תלינן ואח"ז קדחי ואומר דאפשר כוונות מה דמתיר במצא צמוקות הוא דוקא שמתברר לך הדבר ע"י בדיקה וא"כ ספיקא של הרשב"א איך נפרש כוונת המשנה דמתיר במצא ריאה צמוקה באופן כשידענו שהדבר נעשה בי"ש אם הידיעה היא ע"י שזכר שיש לו במה לתלות או פירוש הידיעה ע"י הבדיקה דוקא אבל ע"פ מה שיש לו לתלות לא מהני ומתורץ דיקדוקי הרש"ל הט"ז והפר"ח אולם מש"כ הפר"ח דמשמע דאף הרמב"ם סובר כרשב"א וממילא אף הרי"ף סובר כך דקרוב לשונו ללשון הרמב"ם ועיין בתבו"ש שחקר הואיל וכולהו סברי כרשב"א איך הכריע הט"ז והפר"ח ורש"ל כר"ן לפי הנתבאר זה ליתא דלפי המבואר שהרי"ף והרמב"ם והערוך כולם פירשו חרותה משורש פחודה. ממילא שייאטות המשנה כך הוא אם רואין חרותה כלומר הפחד והחרדה מידי שמים כשרה בפשיטות ליכא להסתפק מידי דמהיכי תיתי לפרש ולקבוע בכוונו' המשנה דנקט סתמא כשרה ע"פ שאנו רואין שהפחד עברה עליה מי"ש. ולומר שעדיין צריך בדיקה. ע"ז היה שפיר קושיות הרש"ל א"כ לא פסיקא ליה לתנא עדיין אם היא כשירה ולמה קבע אותה באלו כשרות דוקא ובדיקה היכא רמיזא אלא ודאי דהמשנה דקאי ואיירי שאנו רואין הפחד נעשה לה בי"ש אינו צריכין לידע כלל עסק בדיקה רק בעובדא דרבב"ח שלא נודע מקרה שלה שאל בי מדרשא והשיבו לו הבדיקה מה דבמשנה לא היה צריכה לו לידע זאת כלל והואיל וביארנו דהרי"ף והרמב"ם והערוך כולם פירשו שורש ויסוד מלת חרותה הוא על ענין פחד וכמו שביארנו הרבה לדקדק על פירש"י ממיל' הוה הלכה לדינא כהר"ן דדי כשראינו עסק פחד שעברה על הבהמה מיתורן אותה בזה וניחא מאוד דקבעו כל הפוסקים ענין פחד גבי חרותה אפילו אופן חולי שזכר פירוש המשניות להרמב"ם קבע הדבר על ענין פחד שאירע לה אבל לפירש"י קשה עסק ויסוד פחד היכן הוזכר בתלמוד הלא גם בפצוע דכה וכרות שפכה ביבמות (ד' עו) איתא שם ג"כ הפרש בין בידי אדם ובין בי"ש אטו נימא שם שעסק פחד מרעם וברק גרם לו זאת ה"נ נימא שגרם צימוק לריאה ע"י הכאות אדם או ע"י הכאות רעם או אולי שאירע לה אבל לפי הקדמתינו מילת חרותה הונח על שורש פחד וחרדה נמצא מפורש זאת בתלמוד. ובפי' המשניות להרמב"ם חרותה המפחדת כי' עד שתייבש ריאה שלה והוא מה שאמר בברייתא כל שצמקה ריאה שלה והוא כמו דקתני במשנה ריש פירקין גבי אילו טרפות דרוסות זאב ובגמ' (ד' נג ע"ב) מפרש דרוסה שאמרו הוא דוקא שיאדים הבשר ובסימנים צריך דוקא להאדים סימנים עצמן ולא מהני אפילו האדימת בשר וע"ש תוס' ד"ה דרוסה דמש"ה אפילו גבי ודאי דרוסה מהני לה בדיקה משו' דאם לא נמצא האדמות בשר אינה נאסרת בדריסה ע"ש כמו כן שורש מלת חרותה הונח על עסק פחד ובי"ש כשרה אף שהמפחד נתייבש הריאה אבל פחד אדם שנוגע לפרק הזה טריפה. וזהו לשון הר"מ בפירושו שם שכתב על ענין צימוק האמור בתלמוד לשון יובש והוא ע"פ התרגום שמביא רש"י על ושדים צומקין דדין יבשין כידוע שזהו עיקר ההפרש בין פירות רטיבין ובין צמוקין שנתייבש קצת רטיבתן ונקראו צמוקין וכן הוא בערוך. ועיין ברמב"ם ובטוש"ע שם דעיקר ההפרש הוא בזה בין ענין שאמר רבא (ד' מו ע"ב) ריאה שיבשה מקצתה טריפה ובין ענין צימוק. דאמר רבא הוא יבש כ"כ כדי שתפרך בצפורן ומשו"ה נאסרת בכל שהו. אבל ענין צימוק אינו עולה לחוזק היבשות פריכית ציפורן ואינה נקראת יבשה רק נגד פירות רטובין נקראין פירות צמוקין שאינן רטובין כ"כ כמו כן ריאה זאת אינה רטובה כשארי ריאות אלא נתייבש קצת רטיבתה ונצטמקה. לפיכך אינה נאסרת בכל שהו אלא עד שיצמק כולה: ואין לחקור על שיטות הרשב"א דרוצה לפרש האמור במשנה בי"ש כשירה כוונות המשנה ע"י בדיקה וכדמשמע שאף מפרש כך א"כ קשה למאי זכר כלל להמשנה ענין בי"ש אחרי שאין תועלת יוצא לנו כלל מזה הואיל ואף שראינו בה שנבהלה מקול רעם צריכה בדיקה האמורה בתלמוד א"כ בפשיטות לא היה לו להמשנה רק לומר עסק הבדיקה כי זהו עיקר ענין המכשירה אפשר לומר דלא קשה מידי דלפירש"י ורשב"א דמשנה איירי כששוחט בהמה ומצא בה ריאה צמוקה. וא"כ אם לא היה זכור במשנה רק עסק הבדיקה לבדה היינו להניח אותה במים מעל"ע אי הדרא בריא או לא היה הענין הזה כחוק בלי משפט טעם סברא לזה דממ"נ אם באמת עסק צימוק יסוד טריפות. מה יועיל מה שחזינן שהיא הדרא ולא מצינו שעסק טריפות יהיה חוזר על הכשירו וכדאמרינן (בדף מח) דלא מצינו פסול כחוזר להתכשר ואי נימא דמדחזינן דריאה צמיקה זו חוזר לבריאתה מוכח מזה דעסק צמוק לא יסוד טריפות מעיקרו הוא א"כ אין לנו לחלק בין ריאה החוזרת לאיתנה ובין אינה חוזרת וכולהו ראוי להיות כשרים ע"י ריאה אחת דחזינן דחזרה לאיתנה משו"ה הוכרח המשנה להשמיענו הנחה דיש ענייני צימוק חלוקים היינו יש שנעשים בי"ש ואלו כשרים מעיקרו המה ויש הנעשים ע"י ב"א ואילי טריפות בקביעות ולפיכך שפיר ראוי לומר דע"י בדיקה שיהיה נעשה עליו ותהיה חוזר להכשירה אז תדע דע"י שמים בא לה וא"ל בידי אדם וטריפה: