גליא מסכת חלק א קעז

וראיתי בחידושי הרשב"א בסוגיא דמחט בביה"כ האריך בעצמו לבאר דשייך שפיר למיתני כשרה אף במקום דבעי בדיקה ע"ש: איברא דעדיין דיקדוקו של רש"ל נכון קצת דאינו דומה להתם דשם נקט שהה מעל"ע כשרה ועסק בדיקה בוודאי לא קאי על ענינא דשיהוי מעל"ע אלא על עסק ריסוק אבל כאן לשיטת רשב"א משמע דעסק בדיקה עצמה היא על מה דאמר בי"ש מקודם א"כ מדקדק רש"ל שפיר איך נקט התנא בי"ש כשרה הואיל ועדיין צריך בדיקה ותהיה טריפה אף שהפחידה קול רעם והנה לפי מה שיתבאר לפנינו תוכן כוונות הרשב"א בענין זה יתבאר שאין דיקדוק הרש"ל שום דקדוק על הרשב"א בזה ואף הט"ז הביא לדקדק על הרשב"א להוכיח כהר"ן וגם הפר"ח כיון לראיה זאת מדחזינן דרבב"ח לא שאל ביה מדרשא אלא על הני דיכרי דאשכח במדברא ואילו כי מטי למתניתין דחרותא בי"ש לא שאיל מידי אלא בודאי בידעינן דבי"ש לא בעי בדיקה ע"ש ולפי שיתבאר לפנינו כוונות הרשב"א בהמשך דבריו יתבאר דאין מזה ראיה אדרבא איפכא יהיה סיוע מזה לשיטת הרשב"א בזה. ובאמת בהשקפה ראשונה יש לעיין טובא אחרי שביאר הפר"ח שדברי הרמב"ם מטין לשיטות הרשב"א וממילא אף לשון הרי"ף והרא"ש המה מקורבים ללשון הרמב"ם בזה א"כ נשאר הר"ן כמעט יחיד בסברא זאת ובפרט שלשון רש"י שכתב בגמרא מפרש מנא ידיע כו' משמע באמת קצת כרשב"א בהחלט דאפילו בידוע שנפחדה בי"ש עדיין צריכה בדיקה א"כ קשה מאוד מה שהכריעו האחרונים כר"ן נגד הרשב"א. ואף שהרשב"א מסתפק דהעלה בצ"ע עכ"פ לפי מה דמשמע השקפה ראשונה להרמב"ם ורי"ף ורא"ש פשיטא להו וממילא צריך לשום לב בתכלית העיון על ראיית הרש"ל והט"ז שלא יעלה אחרי העיון שום ראיה עד דעת הרי"ף ורמב"ם הנ"ל וראיתי בפלתי שכתב לדחות ראיות הט"ז ופר"ח הנ"ל דבמשנה ידע רבב"ח שפיר דצריכה בדיקה אף דראינו שנחרדה מקול ועם מ"מ דילמא היה לה פחד אף מבן אדם דשכיחי בני אדם אבל במדבר דחיות וברק מצוים ובני אדם מה בעו התם ואינם מצויים אפשר דלא בעי בדיקה ולכן שאל ביה מדרשא והשיבו לו דמ"מ בעי בדיקה דמידי ספיקא לא נפקא עכ"ל ולא דיבר נכונה בזה לדחות ראית הט"ז דלפי דבריו דעסק הבדיקה היה ידוע לו אף במשנה דקתני בי"ש כשרה עדיין בעי בדיקה א"כ לא היה לאנשי בית מדרש להשיבו אלא דבעי בדיקה ותו לא אבל השתא דקמפרש לו ענין הבדיקה איך ומה היא מוכח דלא היה ידוע לו כלל ענין הבדיקה איך היא וא"כ מוכיח הט"ז שפיר ועוד דברי הפלתי תמוהין למעיין בחידושי הרשב"א שהביאן הב"י בקיצור דמבואר שם הטיב דבראינו רדף ארי או נחרדה מקול רעם מספק' ליה בצ"ע אי בעי בדיקה ובעובדא דרבב"ח מפשט בפשיטות שם דבעי בדיקה א"כ מוכח דברינו שנחרדה מקול רעם יש להתיר יותר מעובדא דרבב"ח ע"ש: והואיל וראיתי שמהצורך לבאר תוכן כוונות הרשב"א בחידושיו בזה אשר לדעתי לא עמדו בזה הרש"ל והט"ז ולפיכך דקדקו אחריו ואף חקרו איך דעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש עד אשר עלה על דעתם שנוטים להרשב"א. וכאשר אבאר את עיקרן של הדברים כוונתו של הרשב"א ממילא אזדא לה כל דיקדוקים של הט"ז ורש"ל ויתבארו דעת שארי פוסקים בזה. ומוכרח אני להעתיק דברי הרשב"א בחידושיו בסוגיא דחרותא וז"ל וקיל"ן כרבנן לגבי ר' שמעון בן אלעזר דיחיד ורבים הלכה כרבים ומ"מ היכא דנמצאת שצמקה ריאה חששין לה שמא בי"א וצריכה בדיקה כאמור בסמוך כעובדא דרבב"ח אלא מיהו היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל ורעמים וזועות ושחטוה ונמצאת שצמקה ריאה שלה צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקות כשרות ובריאות עומדות והשתא הוא שיראה וצמקה מחמת חרדתה וכענין שאמרו בבא זאב ונטל בני מעיים אי נמי במשמשא ידא דטבחא דכיון דאיכא לקמן מידי למיתלי תלינן ועובדא דרבב"ח משום דלית ליה קמיה מידי למתלי ביה או דילמא דווקא בזאב וידא דטבחא דווקא הוא דתלי' משום דר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אבל זו דוודאי מחיים צמקה לה אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שארי הבריות הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואפשר מדקתני מתני' חרותה בי"ש כשירה משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבי"ש הוא כשרה דאם לא מנא ידעינן דבי"ש הוא ואינו ראיה כ"כ דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבי"ש הוה כשירה והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבי"ש הוה וצ"ע עכ"ל: הנה כל האחרונים הבינו כמו שנראה בהשקפה ראשונה שהרשב"א מסתפק בצ"ע על המבואר במשנה בי"ש כשרה אם כוונות המשנה כשראינו שרדף ארי אחרי' או נבעתה מקול רעם דהיינו בי"ש אם צריכה עוד בדיק' האמור בתלמוד או כוונות מתני' דכשרה בלא בדיקה וע"ז העלו לומר דשיטות רש"י דצריכה בדיקה וכן משמע לשון הרמב"ם אשר הובא בשו"ע דאפילו בי"ש צריכה עדיין בדיקה וכן לשון הרי"ף הרא"ש קרוב ללשון הרמב"ם אף דהרשב"א מסתפק לרש"י ולרמב"ם ולרי"ף פשיטא להו. איברא שקשה טובא למעיין בלשון הרשב"א הנ"ל דמקודם עשה הנחה להסתלק בענין דרדף אריה וכו' ואח"ז הביא להוכיח זאת מהמשנה עד דדחי לה דאפשר דהמשנה ג"כ מצרכה בדיקה עיין שם ולכאורה בקיצור היה לו להרשב"א לבאר ספק הזה בכוונות המשנה והוה ליה למימר דצ"ע מה דאמור במשנה בי"ש כשרה אי בעי עדיין בדיקה או כשרה בלא בדיקה: לכן נראה לי ברור דכל עסק ספיקו של הרשב"א מושרש ועומד על קוטב אחת והוא בפירוש תיבות חרותה דרש"י מפרש חרותה צמוקה ריאה שלה חרותה קשה כחריות של דקל וכן פירש"י ריש פרקין דאיתא שם והאיכא חרותה מרש"י ג"כ שנתקשה כחריות של דקל ע"ש ואף כאן בסוגיא בברייתא איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה פירש"י צמקה יבשה כמו שדים צומקים מתרגם דדין יבשין ע"כ עכ"פ רשב"א מפרש בודאי ג"כ כרש"י דחרותה כוונתו כנעשה הריאה כחריות דקל וממילא בפשיטות דהמשנה קאי ואיירי בריאה של הבהמה שנמצאה חרותה לאחרי שחיטתה היינו שנמצאה צמוקה וא"כ אחרי דמשנה איירי בבהמה שחוטה ונמצאה ריאה שלה צמוקה מסתמא היא מילתא דלא רמיא אאינשי לזכור ימות עולם שעברו על בהמה זאת ואפשר שזה מקרוב קנה בהמה זאת. ובמשנה נקט אם נעשה זה הצימוק בי"ש כשרה לכאורה מנא ידוע ממה נעשה ויש לפרש כוונת המשנה בשני אנפי או כוונת המשנה הוא כך אם אירע לפעמים שידוע לבעלים שעבר עלי' מקרה מרדיפות ארי או רעם וברק היא כשרה או דכוונות המשנה הוא כך דכשמוצא ריאה צמוקה יש לברר ע"י בדיק' אם היא בי"ש כשרה. ונמצא אם נימא דמה דאמור במשנה על ריאה שנמצאת חרותה היינו צמוקה בי"ש היינו שיש לנו לתלות שנעשה צימוק שלה בי"ש על פי מה שראינו רדיפות ארי או נבעתה מקול רעם שפיר מוכח מהמשנה דכל שרואין קודם שחיטה שרדף ארי אחריה כשרה אפילו כשימצאה אח"כ צימוק ריאה שלה ולא חיישינן שמא אף פחד אדם עברה עליה. אבל כשנפרש מה דאמור כשרואין ריאה צמוקה בי"ש כשירה כוונת המשנה כשנתברר הדבר שהוא כך דהיינו ע"י בדיקה וחזרה לבריאותה א"כ ליכא הוכחה מהמשנה דרדיפות ארי נקראת בי"ש להכשירה דחיישינן שמא אף אדם הפחידה ומה דנקט בי"ש אין פירושו רדיפות ארי אלא כוונות המשנה בדיקה ובזה היא קבוע להיות נקראת בי"ש וזולת זה אינו נקראת בבירור בי"ש וזהו המשך כל דברי הרשב"א דמסתפק מקודם אי כשראינו ארי רדף אחריה אי תלינן אחרי ארי הצימוק שימצא אח"כ בהריאה וכשרה או לא מחמת שהריעותא מחיים כו' ואח"ז ביאר דאפשר כשנפרש האמור במשנה חרותה בי"ש מנא ידעינן ע"כ כשהיה לפנינו מידי למיתלי ביה קודם שחיטה דבי"ש נעשה שפיר מוכח בראינו ארי רודף כשרה ואח"ז בא לדחות דאפשר הכי קתני חרותה כל היכא שנתברר ע"י בדיקה כשרה ממילא לא אפשטא ספיקא דרדיפות ארי אי נקראת בכך בי"ש או לא דדווקא בדיקה נקראת בי"ש והמשנה דנקט כשרה כשנמצאת חרותה על ידי בדיקה אמרה ורש"י מפרש חרותה צמוקה היינו ששחטה ונמצאת ריאה שלה חרותה היינו צמוקה בי"ש כשרה ובגמרא מפרש מנא ידיע אם בי"ש אם בי"א משמע לכאורה דסובר כרשב"א דכוונות המשנה דווקא ע"י בדיקה מתכשרה הבהמה כשנמצאת צמוקה ובדיקה נקראת בי"ס ונא מה דזכר בעל הבהמה מידי למיתלי ביה מעסק רדיפות ארי או כדומה וכל זה על פי מה שפירש"י חרותה צמוקה ונקרא חרותה שקשה כחריות של דקל: אמנם הרבה מצאתי לחקור על פירוש זה ולדעתי נראה ברור דהרמב"ם והרי"ף והערוך אין דעתם לפרש כך דעל פירש"י קשה טובא הנה הרמב"ם מפרש הא דרפרם (דף מ"ז ע"ב) דריאה דדמי לבקעת או דנפיחא או בחזותא מפרש הרמב"ם הובא בב"י סימן ל"ז שם ובסימן ל"ו דנפוחה כחריות של דקל או דחזותא כחריות של דקל היינו בקעת דאמר רפרם ע"ש ובהני שייך שפיר לומר כחריות אבל על עסק צימוק שפירש"י קשה כחריות ידוע שעסק צימוק אינו קשה אלא יש בה קצת יבשות כמו גרוגרות וצמוקים שאין דומין לפירות רטובין אבל שורש קשה לא שייך בהו כלל עד שיהי' לזה דמיון לחריות של דקל. עוד קשה טובא לפירש"י הי' לו למשנה לומר ריאה שנחרת כמו בכל מקום דקאי ואיירי בריאה קאמר בפירוש ריאה כמו ריא' שניקבה או ריאה דאיגלדא כאהינא או ריאה שיבשה ורבים כמוה וכדאיירי בשאר איברים מפרש ואומר ג"כ כמו ניקב הלב ודומה לזה וא"כ לפירש"י דמפרש חרותה פירושו שריאה כחרויות של דקל. לבד מה שקשה מאוד למה לא נקט המשנה לישנא דקרא צמוקה כדאי' בברייתא מביא שם רש"י קרא דשדים צומקין ואף במעשה דאביניל כתי' ומאה צימוקים או לישנא דתרגומו יבישה ותפס לישנא דחרותה אשר מרומז ברמז מחריות דקל לבד זה קשה למה לא נקט ריאה שנחרתה כמו בכל מקום דקאי על הריאה אבל השתא דנקט חרותה משמע דקאי על בהמה כמו נפולה דקאי על בהמה וכמו גלודה דקאי על בהמה באמת בריש פרקין דנקט נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת משמע דקאי ואיירי בבהמה ועיין במהר"ם שיף גם שם שדיקדק על זה ע"ש אף כאן עכ"פ הוה ליה למיתניה חרותות הריאה אבל השתא דנקט סתם חרותה משמע דמאבהמה קאי וקשה למה נקרא בהמה חרותה משים שהריאה שלה נצמקה ונחרתה א"כ כשריאה שלה נקוב' יהי' הבהמה נקראת נקובה ואם הריאה יבשה תקרא הבהמה יבשה וכן אטום בריאה תקרא הבהמה אטומ' והרבה כיוצא בזה ומצורף לזה יצאתי לדקדק לפי פירש"י על מה דקבעו כל הפוסקים הראשונים בה"ג והרי"ף והרמב"ם וכמו שהובא דבריהם בשו"ע שם דבי"ש דנפתדה מרעם וברק או שאגות ארי' ובידי אדם הוא ששחטו אחרת בפני' ונפחדה ע"י כך וז"ל הרי"ף בי"ש כגון ששמעה קיל רעמים כו' ונכנס פחד וחרדה וצמקה הריאה שלה אבל אם ראתה אדם ששחט כו' ופחדה כו' ובפי' המשניות להרמב"ם ז"ל חרותה בידי שמים מהדברים הטבעים כגון שתראה ברק או ששמעה רעם או אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתתייביש ריאה שלה כשרה אבל אם הפחיד אותה אדם או ראתה ששוחטין בהמות ומפחדה עד שתגיע לפרק הזה טריפה עכ"ל הנה עכ"פ כולם קבעו עסק פחד על ענין חרותה האמורה במשנה ולפירש"י פחד מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא או בתלמודא דלפירש"י תיבות חרותה הונח בזה הענין משום שריאה צמיקה היא כחריות לפיכך נקראת צמיקה חרותה שהיא קשה כחריות אבל עסק פחד היכא מצאו כל הפוסקים רמיזא בתלמיד ואף שנימא דהפוסקים היו חכמים בחכמות הטבע וידעי שעסק צימוק שנעשה כחריות בא ודאי ע"י שנפחדה בהמה מ"מ ליכא מידי דלא רמיזא בתלמודא וביותר בלשון הרמב"ם בפי' למשנה דפתח ואמר חרותה המפחדת כו' ולא פתח ואמר חרותה צמוקה ע"י פחד ואף זאת דכ' שם לפרש דאף ע"י חולי נקרא ג"כ בי"ש דיקדק בלשונו ואמר אם אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתייבש הריאה ע"ש וקשה למה באף חולי שם פחדו פחד ובפשיטות היה לו לומר סתמא או שאירע לה חולי שצמקה הריאה כמו כל ענייני ריעותות שנולדו בריאה הכל ע"י חולי הם באים מסתמא למאי דיקדק להאריך שעסק החולי הוליד לה פחד ומהפחד נעשה הצימוק וכן בארוך ז"ל בי"ש שראתה ברק או שמעה רעם ופחדה ונתייבשה הריאה כו' וביש"ש דיקדק וכתב דחזינן דשמעה קיל רעם כו' וראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך הבהמות שנבהלין ע"ש הביאו התב"שא ס"ק ס"ט ע"ש וקשה היכי מצאו רמז לעסק פחד בתלמוד ובאמת לשון הרי"ף שכ' ופחדה וחרדה כו' משמע כדיוקו של הרש"ל שבעינן שראינו שנבהלה ונרתעה ועוד בגמ' בברייתא איזהו חרותה כל הרש"ל ריאה שלה ולפי פירש"י שתיבות חרותה הונח על עסק צימוק שהוא קשה כחריות