גליא מסכת חלק א קעו

וממילא מה שהולך מהעור הזפק למעלה שהוא גגו בשוה מוושט למעי בפשיטות לא גרע מכלל כל הוושט והמעי דאסור בו נקב במשהו רק מה שתלוי למטה ברפיון זהו קורא דווקא תנא דמתניתין זפק. ובזה ניחא מה שדקדק הט"ז ס"ק כ"ף על מה דאמר גגו של זפק נידון כוושט. ולמה לא אמר סתמא ניקב אסור ולמה תולה אותו בוושט ע"ש שרוצה לדייק מזה חידוש דין אבל לפי דברינו ניחא מאוד דלכאורה קשה מנ"ל לריב"ל נחדש דבר מעצמו נגד סתמא דמשנה דקתני סתמא ניקב זפק מותר ולא מחלק בין מעלה למטה וגגו ותחתיתו. אבל לדברינו ניחא דריב"ל פירושי קמפרש כוונתו. ודיוקא של מלת זפק דמלת זפק עיקר פירושו הוא מה שתלוי למטה כעין כיס ואינו הולך בשוה עם הוושט אלא בולט הרבה ותלוי. אבל הגג מה שהולך בשוה מהוושט להמעי לא גרע מוושט עצמו ויש לו דין וושט והמשנה לא כיון להתיר שם רק בזפק ולפיכך דייק ריב"ל בלשונו ואמר גגו של זפק נידון כוושט ולא אמר לא שנו אלא זפק אבל גגו כו' אלא סתמא קאמר דזה פשוט דמלת זפק אינו סובל אלא מה שתלוי ברפיון למטה אבל גגו הוא עור שהולך בשוה מוושט למעי נידון כוושט דלא גרע מכל הוושט ועל זה שאיל תלמודא כמה תופס גגו עור העליון ברחבו דכל זמן שהעור למעלה עומד ברפיון בלא מתיחה א"א להפריש בין גגו שהוא עור שלמעלה ובין העור השייך למטה שראוי לכוללו בכלל זפק להכשר והשיב רב ביבי בר אביי שכל שהוא נמשך עמו כמו שפיר' ריב"א לאחר שחיטה או הסמ"ג והרמב"ם שאיירי בחיי העוף ואמרו זה שימתח בשוה עם הוושט כשיאריך העוף פי' כשעוף מאריך צווארו ולא איירי שמאריך העוף צווארו להגביה למעלה כמו שצריכין אנו לדייק כך לשיטות ופירוש רשב"א שהסמ"ג ורמב"ם כיוונו שיאריך העוף בהגבהה למעלה ואז נעשה למעלה ככיסוי על קדירה דלפ"ז היה להו לדייק בלשונם שיאריך העוף צוארו למעלה ועוד עכ"פ היה להם לומר זה שימשך בשי"ן וכ"ף אבל השתא דדייק הסמ"ג והרמב"ם ונקט שימתח בתי"ו וחי"ת שידוע שהוא ענין פריסה כאוהל הנמתח וגם לא הזכירו בדבריהם שיאריך העוף צווארו דוקא למעלה. נראה ברור שכוונתם להסביר עסק מתיחה האמור בדברי רב ביבי בר אביי והסבירו הענין כשמאריך העוף צווארו. ולאו דוקא למעלה אלא אפילו שמאריך הארכה זאת לארכה לפניה. עכ"פ נעשה עי"ז על העור שלמעלה מהזפק פריסה ומתיחה מהוושט עד המעי ושאר הזפק תלוי בלא מתיחה ברפיון וזהו דדייק בסמ"ג ואמר שימתח בשוה עם הוושט כו' כלומר שמתיחה הזאת נעשה על העור למעלה בשוה מהוושט ועקרו של זפק הוא תלוי בבליטה גדולה למטה ואינו שוה עם הוושט זהו נקרא זפק ומותר וזהו בעצמו מדוייק בלשון הרי"ף שכת' והוא הנמתח עם הוושט באורך הצואר והוא כמו שהארכנו בזה שהעור שלמעלה שעושה מתיחה ופריסה בהארכות הצוואר יש לו דין גג וכנ"ל: עכ"פ נתבאר הטיב דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג דייקו כולם לשון מתיחה ולא לשון משיכה ולשון הסמ"ג שאמר שימתח בשוה עם הוושט ומה שאמרו כשמאריך העוף צווארו ולא דייקו לומר דוקא למעלה. כולם כיוונו לפירוש ריב"א מהדמיון שעשה מכים של שנצים דלמעלה נמתח ולמטה הוא רפוי ותלוי וא"כ ממילא כל העור שהוא למעלה על זפק והולך מוושט בשוה עד המעי כולו נידון כוושט לאסור במשהו ולפי פירש"י ורשב"א והטור שהולך בשיטתם אין עסק טריפות בכל עור זה למעלה אלא מה שיש משיכה מהזפק אל הוושט והוא ככיסוי על קדרה ואחרי הכיסוי כולו מותר בנקב וליכא שם דין גג אבל לשיטות ריב"א שדקדקנו דזהו שיטות כל הפוסקי' הראשונים בוודאי הגג הולך ומושך על כל הזפק למעלה מן הוושט עד המעי בלי שום הפסק וזהו פירוש אמיתי ומתקבל ולא כמ"ש הב"י דריב"א יחידאה הוא וכן מהרש"ל והב"ח דעתם לומר שהרי"ף והרמב"ם וסמ"ג נמשכו לשיטת רש"י ורשב"א דלדעתי פי' ריב"א עיקר וכל הפוסקי' גדולים פירשו כך ונפקא מיני' גדולה להלכ' לדינא והדבר מצוי ושכיח ומהראוי לבעלי הוראות לשום לב לזה כי האחרונים לא יצאו ידי חובת ביאור בדבר זה כל צרכו: ובקרא (דישעי' מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת ומתרגם דמתח כזעיר שמיא ופרסיני' כמשכן יקרא ובכלאים פ"ו איתא שם המותח זמורה מאילן לאילן פי' הרמב"ם הנוטה אותה ע"ש מבואר דלשון מתיחה הוא נטיה ופריסה ולא לשון משיכה כדרך שעושה אהלים או כלי שקירין (פאראשניק) שעושין להגן לפני החמה פנוטין אותו במתיחה חזקה וכפי הנראה שרש"י עשה סמיכה מענין גג זפק למוח מוכח דדעתו שהוושט נמשך ויוצא מאמצעות הזפק כמו שחיט השדרה מושך ויוצא מאמצעית הקדירה של המוח ולפיכך פירש"י כאן וכאן מקום שמיצר והולך. אבל עסקתי בדברים ועיני ראו וידי משמשו בו שוושט אינו יוצא מאמצעיתו של זפק אלא הילך ויוצא בשוה למעלה על הזפק בצד הצוואר עד המעי ע"כ לא ידעתי לפרש מה שפירשו שהיא ככיסוי על פי הקדירה וקשה לי לומר בזה כמו שאמרו על חזקיה חולין (נז) מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולים: בשו"ע י"ד סי' א' סעי' י"ב הביא שם דאפי' ב' עדים אומרים ששחט והשוחט אומר לא שחטתי מותר לכל אדם ולהשוחט אסור דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא והוא מתשו' הרשב"א הובא בב"י דאפי' במקום שעדי' מכחיש מ"מ אסור היכא דשויא אנפשיה חד"א ע"ש עיין במל"מ פ' ט' מאישות הלכה ט"ו הביא שם דהרי ב"ל נסתפק בכה"ג דעדים הכחישו את האשה שאומרת נתקדשתי בפניהם והעדים אומרים לא ומסיק המל"מ לתמוה איך נעלם מן הריב"ל דברי רשב"א אשר לא נמצא חולק ע"ז וראיתי בשעה"מ פ' הנ"ל שהביא תשוב' תשב"ץ על אשה שאמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדי' מכחישים אותה דהיא מותרת בקרוביו דלא שויא אנפש' חתיכא דאסור' אלא באותן עדים והרי המה מכחישין אותה אשר לכאור' משמע שחולק על רשב"א אולם יפה מחלק בעל שעה"מ בין זה לטבח דבקדושין דבלא עדים לאו מידי הוא וא"כ דל עדים מכאן לא נשאר בדיבורה אף שנתקדשה ולא כלום משא"כ בטבח והדומה לו ובזה נדחי כל דברי מל"מ מה שחקר על מהריב"ל ע"ש ודברי טעם המה: אמנם עיקרא דמילתא מצאתי שורש דבר דפליגי בזה והרשב"א לשיטתו קאי והריטב"א פליג בזה על הרשב"א ותליא בפירוש הסוגיא דיסוד דהאי מילתא הוא בפ"ק דכתובית (דף ט') דאיתא שם אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומקשה מאי קמל"ן תנינא האומר לאשה קדשתיך אסור בקרובותיה ומשני מהו דתימא התם ודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה ומפרש רש"י מתוך שפנוי הוא ואינו בקי מוקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פ"פ ואינו כן ולא תאסר קמל"ן ובשיטה מקובצת מאריך בזה ומביא שם דברי רשב"א דדייק לפרש כרש"י דאיירי בבחור דודאי לא קיים ליה וקמ"ל דמ"מ אסור דהא שוויא אנפשיה חד"א וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א מכאן דאף כשעדים מכחישים אותו נקרא שוי' אנפשיה חד"א לאסור דהא הואיל ואיירי בבחור א"כ אנן סהדי דלא קים ליה בודאי מ"מ יכול לאסור על עצמו אפי' נגד עדים אבל שיטה מקובצת שם מביא דברי הריטב"א דדייק לפרש שלא כרשב"א וז"ל הריטב"א אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל כיון דטוען כן בבריא מיקם קים ליה עכ"ל וא"כ משמע דעיקר רבותא דר"א דקמל"ן אמר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו משום דהוי בחור ומסתמא ברי וע"כ קים ליה וכוונות הקמ"ל דקים ליה וברי אף שפנוי הוא אבל אי היה אפשר לומר דודאי לא קים ליה פשיטא שהיה מותר ולא נקרא שוי' אנפשי' חד"א הואיל ואנן סהדי שאינו בקי ולא נאסר עליו אבל להרשב"א פירוש דהאי קמ"ל הוא דמשמיענו האי סברא אף דאנן סהדי דודאי לא קים ליה מ"מ נאסר אף שהדבר הוא נגד עדים ועיין עוד ענין זה שם (בד' י') בסוגיא דמברכתא פשיטא ליה שם בפירש"י ותוס' דמבואר האי סברא אם אפשר לומר שפנוי קים ליה או א"א לומר זאת כלל ע"ש ועכ"פ נראה דהרשב"א דאוסר בטבת אף נגד עדים לשיטתו דזהו עיקר פירושו דקמ"ל האמור שם בגמ' קמ"ל דיכול לאסור ע"ע אף עד עדים דהא אנן סהדי דלא קים ליה אבל לפי פירוש הריטב"א דלא מפרש כרשב"א ודייק לפרש קמ"ל דודאי ע"כ מקים קים ליה א"כ ע"כ ליתא לדינא דהרשב"א וזה ברור: ב לבאר דין חרותא אשר נמצא פלוגתא בין רשב"א והר"ן הובא בב"י סימן ל"ו והוא בשו"ע סעיף י"ד וסעיף ט"ו דדעת הר"ן דבדיקה האמורה בזה הוא היכא דלא ידעינן אי בידי שמים או בידי אדם אבל כל היכא דידעינן דבי"ש א"צ בדיקה ובידעינן דבי"א אין בדיקה מועלת ודעת הרשב"א הביא הב"י שם דהניח הדבר בספק דאפילו בי"ש מ"מ עדיין צריכה בדיקה ע"ש. והב"י לא הביא שארי פוסקים לאיזה שיטה דעתם נוטה ואולם האחרונים הפר"ח והבאים אחריו ביארו לומר דדעת הרמב"ם בחיבורו ובפירושו למשנה נוטין לשיטת הרשב"א וכמו שהובא לשונו בשו"ע סעיף ט"ו דכתב כיצד בודקין אותה כו' וכן כתב בפירוש המשנה וכן העלו דעת רש"י שכתב במשנה ובגמרא מפרש מנא ידיע כו': ולהלכה לדינא הכריע היש"ש סימן צ' כהר"ן הביאו הט"ז בס"ק ך"א וז"ל ביש"ש ול"נ דליכא ספיקא בדבר אטו בכדי אמור בברייתא כל שצמקה ריאה שלה בי"ש כשרה ותלמודא הוא דפריש בדיקה לידע אסתם חרותא הבא לפנינו ועוד מתניתין דקאמר אלו כשרות וקתני חרותא אם אין בה כשירות כלל אלא לעולם בספיקא עומדת עד דבדקינן א"כ אמאי תנא באלו כשרות יותר מבא"ט אי קמל"ן התנא דבכלל אלו כשרות היכא דחזינן דשמעה קול רעם כו' עכ"ל. והט"ז קלסי' ואמר שראיה נכונה היא ע"ש: ולדעתי אין ראיה כ"כ מזה דריאה דאיגלד כאהינא סומקא (בדף מ"ו) אמר רבא דכשרה והביא רא"ש ורשב"א בשם בה"ג דצריכה נפיחה ובדיקה הביאם הב"י ריש סי' ל"ו וכתב אע"ג דכשירה משמע בלי בדיקה מ"מ יש לפסוק כבה"ג ע"ש. אך מהתם י"ל דלא דמיא להכא דשפיר נקט רבא וקאמר כשרה לאשמעינן עכ"פ הא מילתא לרבותא דמשום עסק דעלד כל קרומה העליון לא מיטרפא בכך עדיין וכשירה היא אם לא נקב אף קרום התחתון וא"כ ענין כשרה היא מילתא אחריתא וענין בדיקה דאצרוכי התם הוא מילתא אחריתא לבדוק שמא קרום תתאי ג"כ אינקבא וממילא לא קאי הבדיקה על עסק כשרה האמור מקודם. עוד יש דוגמא לזה מה דאיתא (דף נ) מחט שנמצא בביה"כ מצד א' כשרה ודעת הרשב"א הובא בב"י ושו"ע סי' מ"ח דעדיין צריכה בדיקה והוכיח זה מעובדא דאתי לקמיה דרבי ובדקה ע"ש ואף התם יש לפרש כאמור לעיל דבין לפירש"י דמפרש דדווקא נקט ביה"כ דכשרה מצד אחד אבל המסס אפי' מצד אחד אסור ולא מהני לה בדיקה ובין לפירוש תוספות שם דאף המסס דינא הכי רק לרבותא נקט דאפילו ביה"כ שיש לו ב' עורות וא"כ אפילו ניקב מצד א' כבר ניקב עור שלם מ"מ כשרה וא"כ דומה כמו שפירשנו באיגלד כאהינא דעיקר הוא דברייתא השמיענו עכ"פ משום נקיבות עור אחד היא כשירה ובדיקות עור השני צריכ' בדיקה דשמא ניקבה אף השניה וא"כ ענין כשרה האמור שם הוא ענין אחר ועסק בדיקה היא ענין אחר ולא קאי על עסק כשרה האמור שם מקודם אבל בחרותא אי נימא כרשב"א מהכרח לנו לומר דמה דנקט בי"ש כשרה עדיין צריכה בדיקה הא מילתא גופיה דנעשה לה בידי שמים: איברא יש ראיה ודוגמא קרובה דהרשב"א לשיטתו דבמשנה (דף נ"ו) גבי עוף שדרסה שאסורה מחשש נפולה אם שהתה מעל"ע כשרה ובגמרא איתא דמ"מ צריכה בדיקה ע"ש ולכאורה יש לפרש כאן כענין שאמרנו למעלה דעיין ברש"י ריש פרקין ובר"ן מאריך לבאר יותר דמקשה הר"ן הואיל ואף לאחר מעל"ע בעי בדיקה א"כ תוך מעל"ע תתכשרה בבדיקה ותירץ שיש בנפילה ב' חששות א' משום ריסוק ופירוק אברים וחשש שני שמא נעשה איזה ריעותא באברים הפנימים והאי חששא דריעותא שיכולה להיות באברים פנימים שפיר מהני לנו בדיקה אבל על חשש ריסוק ופירוק לא אפשר בבדיקה שזהו ענין שאינו ניכר כלל בבדיקה ואיני יוצאה מחששא זאת אם לא בשהתה מעל"ע וא"כ אף הכא שייך למיתני כשרה בשהה מעל"ע על עסק ריסוק וענין בדיקה הוא מילתא אחריתא לא על עסק ריסוק האמירה מקודם אך הרשב"א בחידושיו אינו מפרש כר"שי והר"ן הנ"ל הביאו הב"י סימן נ"ח דמשו"ה מהני בדיקה אחרי מעל"ע וקודם מעל"ע לא מהני בדיקה דחיישינן שלא נתחזק עדיין טבעה להראות ולגלות שינוי הריסוק אבל אחרי מעל"ע חזר הטבע לאיתנו קצת ואם יש הפסד איברים יתגלה ונראה ונגלה תמיד בניסיון ע"ש ומביא ב"י שכן משמע ברמב"ם בעסק הבדיקה האמורה בשהה מעל"ע הוא על עסק ריסוק עצמו ע"ש הרי מפורש דכשרה האמירה שם לאו מילתא אחריתא היא אלא קאי על עסק וענין ריסוק האמור מקודם. רק דקודם מעל"ע לא מהני בדיקה ואחרי מעל"ע מתכשרה בבדיקה וא"כ כמו כן יש לפרש דבידי אדם