גליא מסכת חלק א קעה

לתוך השירה רק כמו שארי הכתב וכותב כשירה יש נדנוד פסול מחמת זה ועוד שעושה סתומה במקום שאינו צריכה: ובספר אמונה והבטחון לרמב"ם פרק י"ט ראיתי וז"ל כל דבר נרמז בשם שלו זהו שכתב כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו ובהגדה אית' מנ"ל דשמו גופו הוא דכתיב ושם רשעים ירקב אטו שמו ירקב אלא גופו ירקב עכ"ל רמב"ן ז"ל כל זה ראיה לדברינו דיש לפרש איש בריש דפא קאי על שמותן דהיינו גופו: בחגיגה (דף י"ז ע"א) אמר רבי אליעזר אמר רבי אושעיא מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג שבועות למצות כו' תניא רבה בר שמואל מנה ימים וקדש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה חודש למנוייו אף עצרת למנוייו דמצוה למנות ימים ושבועות כו' דבי ר"א בן יעקב תני אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה תג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה חג עצרת ובי"ט אסר קצירה וקאי אתשלומין. ואע"ג דאיתמר דר"א אמר ר' אושעיא איצטריך דבי ר"א בן יעקב דאי מדר"א אמר ר' אושעיא כו' ד"ה ואיצטרך דר"א ואיצטרך דרבי אושעיא בתו' הקשה הרב רבי אלחנן מברייתא דלעיל לעבוד צריכותא דתנא דרבה בר שמואל כו'. וי"ל דההיא ברייתא אתיא לסתור דרש הצדוקין במנחות עד כאן לשונו. ולכאורה אין תירוצם מספיק כל כך דמכל מקום היה לתלמוד לפרש הצריכותא כמו דעביד תלמודא צריכותא על רבי אליעזר ורבי אושעיא. ואמרתי לבאר ע"פ מה דנראה בהשקפה ראשונה לשין הצריכותא דאיתא כאן משינה מכולהו לישנא דצריכותא דמייתי התלמוד בכל מקום דאמר אע"ג דאיתמר כו' וקשה דהיה לו לומר ואיצטרך דר"א כו' כמו דאיתא בכל מקום בהאי לישנא ועוד קשה דהנה ר"א בן יעקב הוא תנא ור"א בר' אושעיא אמורא וראוי היה לו להקדים תנא לאמורא וכך היה לו לומר אע"ג דאתמר דר"א בן יעקב אצטריך דרבי אושעיא באמת בתוספות מתקן שני הדיקדוקים הללו ולא גרם ואף על גב אלא גרם ואיצטרך ואף זאת דהקדים דרבי אליעזר לדרבי אושעיא עיין שם לכן נראה ברור שלגירסא דילן קשה טובא כו': ואמרתי דכולה לישנא דייקי הוא כגירסא דילן וממילא לא קשה מעיקרא קו' התוספות ונקדים עוד דהנה יש לחקור כמו שכתבו התוספות דמצאו במנחות דרש אחר על דברי רבה בר שמואל לסתור סברות נדוקין כמו על דרשא דר"א אמר רבי אושעיא נמצא נמי דרשא אחרת בפרק קמא דר"ה (דף ד' ע"ב) על דרשא דבל תאחר דילפינן מהאי קרא ופליגי שם תנאי אי בעי דווקא כסדרן אי לא, והכל מהאי קרא ילפינן שם לכן נראה דענין צריכותא דעביד תלמודא כאן הוא ע"ד אחר משום דהתם בסוגיא דר"ה סברי רבנן דהאי קרא על ב"ת ובעינן ג' רגלים ורבי שמעון סבר ג"כ דבעי ג' רגלים ודווקא כסדרן וג"כ יליף מהאי קרא ור"א ברבי שמעון סבר חג סוכות לבד ויליף ג"כ מהאי קרא, אבל ר"א בן יעקב סובר דעובר ב"ת בשני רגלים ויליף מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים ומקשינן שם ור"א בן יעקב האי קרא דחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות מאי דרש ביה ומתרץ מיבעי ליה על דר"א אמר רבי אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' ע"ש ולשיכך הוקשה לבעלי התלמוד כאן הואיל והיה ידוע שע"כ ר"א בן יעקב דרשא דר"א אמר ר' אושעיא סבירא ליה דהא על בל תאחר יש לוקרא אחר וא"כ למאי הביא כאן ר"א בן יעקב דרשא אחרת על תשלומין היינו קרא דקראתם ובקוצרכם על זה בא תלמודא כמתרץ ואומר ואע"ג דאתמר דרשא דר"א אמר רבי אושעיא ור"א בן יעקב ע"כ ס"ל דרשא זאת כנ"ל דמוכח כך מסוגיא דר"ה מ"מ שפיר הוצרך רבי אליעזר בן יעקב להביא על תשלומין עוד דרשא דמייתי הכא מקרא דוקראתם ובקיצרכם כדמסיק דאי מקרא חד מינייהו יש מקום לטעות: וניחא דלא נחית תלמודא לעשות צריכותא על דרשא דרבה בר שמואל משום דדווקא על ראב"י דייקא תלמודא על פי דידוע מסוגיא דר"ה דע"כ סבר להאי קרא לתשלומין ולא על בל תאחר אבל דרשא דרבה בר שמואל היה ידוע להש"ס דיש למשכח על זה דרש אחר ולא לתשלומין וניחא דמקדים דר' אושעיא קודם דראב"י משום דעל דראב"י קאי ואיירי על שמביא שם קודם דבי ר"א בן יעקב תנא וקראתם כו' והוקשה לבעל התלמוד למה לו האי דרשא הא ע"כ סובר דרשא דרבי אושעיא ולכן מסיק ואף על גב דאתמר דרבי אושעיא וראב"י סובר כך כו': אבל התוספות דשינו גירסות התלמוד וגרסי ואיצטריך ומפרשים האי צריכות כפשוטו וכשארי צריכות הנמצא בתלמוד דקאי לעשות צריכות על גוף המקראות ולפי"ז שפיר ראוי להקדים דראב"י שהוא תנא קודם לרבי אושעיא שהוא אמורא ושפיר הוקשה להם דלעביד צריכותא עוד ע"פ דרשא דרבה בר שמואל. אבל לדברינו ניחא ולא קשה מעיקרא. יורה דעה א לבאר דין גגו של זפק המבואר בגמ' (ד' לו) דגגו נידון כוושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמי ופירש"י מקים שהוא מתחיל לימשך לצד הוושט להיות מיצר והולך עמו עם הוושט נמתח נמשך דהיינו מן המיצר ולמעלה כמו עבי מוח שבקדרה נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט אלמא מקום מיצר קרוי משיכה עכ"ל והטור סימן ל"ג כתב בזה כלשון רשב"א בתוה"ב וז"ל ואיזהו גגו כל שנמתח עמו פירש ממקום שמתחיל לשפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככיסוי ע"פ הקדרה עכ"ל ופירוש זה הוא מיסודו של פירש"י והשו"ע הביא לשון הרמב"ם וז"ל איזהו גגו זה שימתח עם הוושט כשיאריך העוף צווארו אבל שאר הזפק שניקב מותר והב"י כ' על הטור זהו לשין הרשב"א וכ"נ מדברי רש"י וכ"נ מדברי הפוסקים ואח"כ הביא לשין המרדכי שהביא בשם ריב"א פירוש אחר כאשר נעתיק לפנינו ומסיים ולענין הלכה נראה שפירוש זה דריב"א דברי יחיד ולא קיי"ל כוותי' עכ"ל וכ"כ הב"ח דהרמב"ם והרי"ף והסמ"ג נוטים כולם לפירוש הטור בשם רשב"א ורש"י: ולדעתי לא חקר הב"י והב"ח על תוכן פירוש הריב"א וכוונתו בזה ואף שום א' מהאחרונים לא ביאר זה הדבר על מקורו כי ראיתי באחרונים שסמכו להביא לשון הטור על לשון השו"ע שהוא לשון הרמב"ם ואני כאשר התבוננתי על תוכן דעת הריב"א ופירושו בזה נתגלה לפני שהוא פירוש נכון ואמיתי בדיוק לשון בסוגיא. ונתבאר לפני שבלי ספק שהרמב"ם והרי"ף והסמ"ג כוונתם לפרש פירוש הסוגיא בזה כריב"א וא"כ אין פירוש ריב"א יחידאי אלא חבל גדולי הפוסקים המה וכך ראוי לפסיק להלכה ולמעשה דכל הפוסקים המה ביחד ראויים להכריע דעת רש"י בזה ונשאר יחידאי לגבי לגבייהו ובפרט שדיוקא דלישנא דתלמודא ודאי הכי הוא דהנה תוכן פירש"י הוא לפרש הכא כמו (בדף מה ע"א) לענין מוח שבקדרה דאמרינן שם התחיל למשוך מהקדרה נידון כחוט ע"ש דפירושו מקום דמתחיל להיות נמשך ומיצר והולך כמו כן פירש שם מקום שמתחיל הזפק למשוך להיות מיצר והולך וז"ל המרדכי וקשה לפירושו דהל"ל הנמתח מעמו דהא אזפק קאי הילכך מסתבר כמו שקבלתי ממורי אבי בשם ריב"א כשמשך בידו אחת הוושט ובידו השניה את המעי היוצא לצד הקורקבן כל שימתח מן הזפק עמו של הוושט וכן הדקין נידונין כוושט וכמעי לטרוף במשהו והיינו מה שכנגדו למעלה אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח ולא התחתון עכ"ל: ובאמת לבד מה שדיקדק המרדכי עוד נראה לי לדקדק לפרש"י היה לו לתלמודא לומר כאן כל שנמשך בשי"ן כמו דאמור לעיל בסוגיא דמיח דהתם בודאי פירושו על מקים שהתחיל להיות נמשך מהקדרה ומתקצר והולך מעט מעט עד שנעשה כחוט על חי כל השדר' ולפירש"י כאן נמי כוונות התלמיד על מקו' שמתקצר ומשפע והולך לצד הוושט א"כ הל"ל בשי"ן ולא נמתח בתי"ו אבל ידוע נעתק בתיו הוא כוונה אחרת וכאמור (בישעי' מ) וימתחם כאוהל לשבת ובעירובין (נח ע"א) שאין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ולא בפחות מזה מפרש"י שם כשהחבל קצר יכול למותחו הטיב ע"ש וכן אמרו ימתח על העמוד להלקותו ותוכן כוונתו של הריב"א הוא דריב"ל אמר נגו של זפק נידין כוושט. וכוונת ריב"ל הוא דידוע דוושט הוא לצד הראש ואח"כ הזפק ואחרי הזפק הוא המעי שהולך להקורקבן והוושט נקובתו במשהו וגם המעי כנ"ל במשהו כמבואר סו' סי' ל"ג רק הזפק אימר במשנה שכשר בניקב ומפרש ריב"ל דהוושט נמשך והולך דרך זפק למעי הנמשך לקורקבן ולכן קאמר ריב"ל דמשנה אינו מכשיר אלא הזפק שהוא תולה למטה כמו כים אבל למעל' הוא גגו של זפק שנמשך והולך מן הוושט עד המעי הנ"ל והוא כמו גג על הכיס שתולה למטה ההוא נקרא זפק גג הזה יש לו דין וושט לאסור במשהו ונמצא שאותו צד של הזפק שהוא למעלה לצד הצוואר הוא גג על הזפק שהוא כיס התלוי למטה וממילא שיש איסור בכל העור שהולך מוושט למעי הנ"ל מהצד שנוטה להצוואר כילו יש לו דין גג ויש לו דין וושט רק צד השני של הצוואר שתלוי למטה ישלו דין זפק ומחמת שלא מפורש שיעורו של רוחב גג הזה כי ארכו ידוע שכל אורך העור למעל' לצד הצואר. הוא ידוע אבל אינו כמה הוא תופס שיעור רחבו ע"ז קאמר תלמודא היכא כלומר כמה שיעור תופס ברחבו אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ומפרש ריב"א כשהעוף שחוט לפנינו ואתה נוטל ביד אחת את הוושט וביד שנית המעי נמצא העור שלמעלה שהוא לצד הצוואר הוא נמתח כמו מתיחות אוהל אבל למטה נשאר הזפק הוא אינו מתוח אלא נשאר רפוי ועומר וכמו דמסיים ריב"א משל מהכיס שיש לו שנצים כשפותח הכיס ע"י אחיזות השנצים צד העליון נמתח והתחתון אינו מתוח אלא תולה ברפיון כן הענין כאן כשאתה רוצה לידע ולעמוד כמה הוא תופס ברחבו הוא כל שנמתח עמו כלומר עם הוושט על ידי מה שאתה אוחז בידך הוושט ומעי בידך שני' או המעי הוא עדיין מונחת מחוברת בפנים אל קורקבן ממילא כשאתה אוחז וושט בידך בחזקה ממילא כל העור שהוא למעלה מצד הצוואר הוא נמתח ופרוס ועומד והכיס הזפק תלוי ואין בו פריסה נמצא כל העור שהוא במתיחה ובפריסה כל מהרוחב העור הגג הכל יש לו דין גג ודין וושט שזהו וושט עצמו שנמשך והולך על גבי הזפק עד המעין הנ"ל: ולדעתי ברור שזהו כוונות הסמ"ג שכ' וז"ל ואיזהו גגו של צווארו אבל שאר הזפק התלוי מלמטה שניקב מיתר עכ"ל וגם לשון הרמב"ם שהוא לשין השו"ע כך משמעות כוונתו שלשונו כלשון סמ"ג הנ"ל בפשיטות נראה דמפרשים כשיטות ופירוש ריב"א הנ"ל רק הריב"א הסביר הדבר לידע כשהעוף שחוט וא"כ א"א לעשות חת חה על העיר שהולך למעלה מהוושט אל המעי אם לא שתקח ביד אחת הוושט ובשני המעי אבל הרמב"ם והסקרו הדבר כמו שהוא נעשה בעוף בחיים חיותו כשמאריך העוף ציוארו ממילא העור שהוא למעלה על חוושם לצד הצוואר הוא נמתח כאוהל פרוס ונמתח בחוזק מן הוושט עד המעי אבל שאר הזפק הוא תלוי ואין בו מתיחה ופריסה אלא תלוי ועומד