גליא מסכת חלק א קעג

ותרומות לישכה אלא מביא עיקר הילפותא שהוא נובע מפרי החג: ורבא שם במגילה יליף הא מילתא מהאי סוגיא דחנוכה דאמר רבב"ח בשם רבי יוחנן עובדא דב' זקנים היו בצדון ואחד מהן עשה כב"ש על סמך טעמא דפרי החג והוכיח מזה רבא דאף דאמרו וקבעו ע"פ בת קול הל' כב"ה נגד ב"ש מ"מ בהא מילתא לא הוקבע הלכה בקביעות כב"ה ובלא"ה הביא הרא"ש ריש סוכה בשם סדר ר' עמרם דכמה דברים נמצאים יוצאי הכלל ופסקו כב"ש בששה מקומות ע"ש א"כ מדחזינן דב' זקנים שהיו בזמן ר' יוחנן אחרי בת קול שאחד עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה מוכח שהאי עניינא יוצא מן כלל נינהו. דאף פרי החג מסתברא ליתן טעם לתת מעלה ויתרון לראשון ראשון קודם לחשיבות לכל דבר ולכן אין הכרע אי לתת מעלה לראשון כמו פרי חג או להעלות בקודש ולתת עילוי לאחרון טפי והואיל ואין הכרע בכה"ג אמרינן תמיד דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד כדמצינו בהני ב' זקנים דמר עביד הכי ומר עביד הכי: וזהו הענין דמסיק רבא במגילה דבהני עשרה פסוקים אין הכרע למי לתת העינוי של הני ארבעה. אם לראשון או לאחרון ולכן דעביד כמר ניחא ודעביד כמר ניחא ומשובח משום שיש לו סברא על מה לסמוך לקבל המעלה לעצמו ורבא יליף לה האי מילתא מסוגי' דב' זקנים שלא הכריע בזה דוקא כב"ה וכנ"ל: וכל זה הוא לפי האי מ"ד דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מפרי חג ומעלין בקודש ונמצא אין ענין פלוגתתן נוגע ונובע מקורו מיסוד ושורש נם של חנוכה וכמו שביארנו באריכות בזה אלא עיקר טעמייהו על פי פרי החג ומעלין בקודש ובאמת בהא מילתא כפי שנראה לחכמי הדור ששני הסברות טובות וישרות ולא מצאו להכריע אחד מהן על השני וכמו שהני ב' זקנים לא מצאו הכרע לזה וכנ"ל: אולם להאי מ"ד דמפרש טעם פלוגתתן הוא לא מפרי חג ומעלין בקודש קאתינן עלה אלא עיקר טעמייהו נובע מיסוד ושורש של נס דחנוכה מפך השמן דמר סובר דמתחילתו הי' עליו תוקף הנס ביותר והלוך וחסור אונו וכוחו של ניסא בכל יום. ומר סובר איפכא דבכל יום ויום היה ניכר עליו כו ותוקפו של ניסא הולך וחזק עד יום השמיני שהיה בתכלית תוקפו וגבורתו וכמו שפירשנו בזה מאי דאמרו כנגד הנכנסין וכנגד היוצאין והארכנו לבאר זאת א"כ אין ענין פלוגתתן נוגע כלל לענין מה דבאנו למילף בעלמא ליתן מעלה לראשון או לאחרון דהתם קאתינן עלה מפרי החג או מטעם מעלין בקודש אבל כאן בחניכה לא משורש זה פלוגתייהו כלל ולכן אף בענין סברות דפרי החג ומעלין בקודש אין לנו הכרע להכריע אחד מהן על השני ושווין נינהו: אבל בענין חנוכה דעיקר פלוגתייהו ע"פ מעשה הנם שהיה באותו שעה ולכן אף אי נימא דב"ה מודו בטעם דפרי חג שהוא טעם נכון וישר ליתן המעלה וחשיבות יותר לראשון מ"מ כאן בחניכה שבאנו לעשות היכר וזכרין כדוגמות עסק הנם וגבורתו של הפך שמן באותו שעה שפיר סובר ב"ה שראוי להוסיף בכל יום כמו גבורות הנס שהיה ניכר להתגבר ולהתוסף יום אחד על חבירו. ולפיכך למאן דמפרש טעמא דפלוגתייהו משום עיקר עמק הנס. ראוי לקבוע הלכה דוקא כב"ה כמו דקיי"ל בכל מקום על פי בת קול. א"כ עיקר נ"מ בין הני תרי טעמא הוא נוגע לענין קביעות דין דאי פלוגתייהו מטעמא דפרי חג ומעלין בקודש. דזהו ענין שנוגע בכמה עניינים. וידוע לחכמי התלמיד ששני הסברות שקונין נינהו באין הכרע זה על זה כלל. וכמבואר בסוגיא דמגילה דאף במשנה דתרומות הלישכה תפסו לסברות פרי החג אך למ"ד דמפרש דעיקר פלוגתייהו מיסוד ושורש עמק גבורות ותוקפו של ניסא דפך השמן ראוי לקבוע הלכה דווקא כב"ה וממילא לא קשה מה שהקשה המ"א ריש סי' קל"ז מפני מה בקריאות דעשרה פסוקים אין הכרע איזהו עדיף ובחנוכה קיי"ל להיות מוסיף והולך דבאמת ע"פ הטעם דבאנו לפרש גבי חנוכה למילף מפרי חג ומעלין בקודש לא היה הלכה פסוקה רק הוקבע הלכה כב"ה גבי חנוכה משום דמפרשי' טעמייהו ופלוגתתן מטעם נכנסין ויוצאין שמקורו מניסא שהיה באותו שעה על הפך שמן ועיין ברא"ש ריש עירובין בשם הרז"ה דכשמביא תלמודא ב' טעמים לענין פלוגתא דמיעטה קורה וכ' הרז"ה דאיתא בירושלמי דפליגי רב אחא ורבי יוסי וכיון שהזכיר רב אחא תחילה היה גדול מדרבי יוסי והלכה כוותי' ע"ש סי"ד וה"נ יש לומר מדהזכיר תלמודא תחילה ר' יוסי בר אבין קודם ר' יוסי בר זבידא מסתמא היה יותר גדול והלכה כמותו ומעתה ניחא מאוד דהרי"ף הוצרך להביא כל האי סוגיא שלימה כמי שהיא בתלמוד דראוי למילף מדהוזכר האי טעמא דימים נכנסין ויוצאין קודם האי טעמא דפרי החג. מסתמא סבר תלמודא דהלכה בטעם הראשון ומסיק עוד עובדא דב' זקינים דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. לפי מאי דמפרשינן טעם פלוגתא דב"ש וב"ה מפרי חג ומעלין בקודש ומזה ילפינן בכל מקום דנמצא עסק ענין דכה"ג כמו במגילה דעשרה פסוקים או בשארי עניינא בין כך ובין כך ניחא: בסימן תרע"ד סעיף א' ברמ"א ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפי' מנר לנר דעיקר מצוותו אינו אלא נר א' והשאר אינו למצוה כל כך לכן אין להדליק זה מזה עכ"ל והוא מהגמ"י ומרדכי ועפ"ז חולק בביאורי הגאון סי' תרע"ו על דברי השו"ע המבואר שם סעי' ה' בשם מהרי"ק שיברך על הנוסף ע"ש וז"ל הגאון שם ס"ק ו' ואין לו טעם וריח שזה אינו רק למהדרים מהמהדרים ויניח עיקר המצוה ויברך על רשות ועיין סי' תרע"ד ס"א בהג"ה בו' אלא העיקר שיתחיל בגר הסמוך לפתח ובזה מדליק ומברך תמיד על סמוך לפתח ועל עיקר מצוה עכ"ל אף דבפ' ע"פ (ד' קטו) בתוס' ד"ה מתקיף נמצא ג"כ דוגמא לזה דמסיק שם דמברך על הרשות גבי מרור ולא בשעת עיקר המצוה וכן לענין אכילות מצה דעיקר מצוה באכילות אפיקומן ומ"מ מברך מקודם שלא בשעת עיקר מצוה וע"ש ברשב"ם (ד' קיט ע"ב) ע"ש והתוס' מביאין ראייה משופר דמברך אתקיעות דמיושב אף שעיקר המצוה תקיעות דמעומד שנעשית על סדר ברכות עכ"ל אולם שם יש טעם לדבר אבל בלא טעם אין סברא שלא לקבוע הברכה על עיקר המצוה: ואף זאת דראיות הגאון מסי' תרע"ד הנ"ל לחלוק על סברות מהרי"ק ג"כ איני מכרעת כ"כ דבשלמא בסי' תרע"ד מיירי שכבר הדליק אחת ושפיר אפשר לומר דהנשארים אינם עיקר מצוה כ"כ אבל כאן נראה דכל נר שמדליק בתחילה היא עיקר נחשבת. אף שמקום קביעותו נשתנה מ"מ נראה שכל נר שמדליק בתחילה נפטר בה ע"פ עיקר הדין: אמנם בעיקר הסברא אשר קבע הרמ"א טעם על מה שנהגו לאסור להדליק אפילו מנר לנר משום דהשאר אינן עיקרים רק הראשונה לדעתי הדבר תמוה בעיני טובא דהנה עיקר האי דינא דנהגו איסור להדליק מנר לנר אמת כתבו התוס' (ד' כג) ד"ה ש"מ וכ"כ הג"א והגמ"י והמרדכי אבל מרדכי לא ידע טעם לזה רק כולם כתבו סתמא דמן הדין אבל מ"מ נהגו להחמיר יותר על הדין וטעם הזה הוסיף משה מדעתו ה"ה הגאון רמ"א בד"מ ובשו"ע ולדעתי אין בו טעם לשבח כי א"א לקיימו בשיטות הסוגיא כלל כי נחזי אנן שם בסוגיא דפליגי רב ושמואל אי מדליקין מנר לנר או לא ומסקנא דהדלקה עושה מצוה ולפיכך מותר ומדמה הש"ס נרות הללו לנרות המנורה דשם ג"כ עיקר המצוה הוא ההדלקה ואי נימא כסברות הרמ"א קשה איך מדמה למנורה דהא כאן מ"מ יש עיקר היינו נר אחד והשאר אינו אלא רשות לאפוקי במנורה כולן שוין והא ראי' דאי הנחה עושה מצוה אמרינן דאסור להדליק מנר לנר דעיקר מצוה הוה הנחה אף דעכ"פ הוה ההדלקה הכשר מצוה כמש"כ רש"י שם. מ"מ הואיל ואינו עיקר מצוה אסור דאינו דומה למנורה ה"ה כולהו נרות נימא דרק א' עיקר ושארי הוה כולהו רשות ואפילו הדלקה עושה מצוה יש לאסור מה"ט ואין לדחוק ולומר דבסוגיא איירי בשני בעלי בתים שרוצה להדליק אחד מחבירו נר ראשון ושפיר דומה למנורה דשניהם הוה עיקרים א"כ קשה על הרמ"א איך בא לחלוק על השו"ע מסתמא איירי השו"ע כפי סוגיא דאיירי משני בעלי בתים וא"כ הוה שניהם עיקר ועוד תינח לשיטות התוס' דסברי כל בעלי בתים מדליקין על פתח חצר ואפשר שידליק א' מחבירו אבל לשיטות רש"י דכל או"א מדליק על פתח ביתו. א"כ א"א שידליק בעל בית אחד מחבירו ועיין תוס' (כב ע"ב) ד"ה מצוה באריכות מזה וא"כ ע"כ איירי הסוגיא דמדליקין מנר לנר למהדרין. ולפי האי סברא שהעיר הרמ"א לומר דהואיל ועיקר המצוה די בנר א' איש וביתו הוה אינך רשות עיין במג"א ס"ק א' וכמו שנמשך הגאון אחרי דברי הרמ"א בסי' תרע"ו לחלוק על דברי שו"ע בשם מוהרי"ק משום דנר קמא מיקרי עיקר ואינך הוה רשות ולפי סברתם קשה טובא אף למאי דמסיק דהדלקה עושה מצוה איך מתירין להדליקן מנר לנר. ומדמינן למנורה דמקדש הא הכא שאני דליכא אלא חד עיקרית ואינך רשות: עוד מצאתי מה דפסק הרמב"ם הובא בסי' תרנ"א הלכות לולב במג"א ס"ק כ"ה בענין שהדליק בליל ד' רק ג' נרות ואח"כ הביאו לו עוד נר אחד ובשעה שבירך על השלשה לא היה יודע שיזדמן לו עוד נרות צריך לברך שנית עכ"ל ע"ש ולסברות הרמ"א והגאון דהנוספים אינו אלא רשות יטפל מהידור מצוה בעלמא קשה מאוד איך פסק הרמב"ם שיברך שנית על הנוספים ואטו אם בירך על אתרוג ואח"כ נזדמן לו אתרוג בתכלית ההידור האם נאמר שיברך פעם שנית וכן בכל מצוה ומצוה שייך בה הידור ואף בנרות חנוכה אמרו דמצוה מהמובחר בשמן זית ואטו אם בירך תחילה על איזה שמן ואח"כ נזדמן לו שמן זית יברך שנית וזה ודאי לא נסתפק בה אדם מעולם: לפיכך נראה לי ברור שאין שום גירעון וטפל בנירות הנוספים ולא נופל המה מהראשונים ושוין להראשונים לכל דבר ובפרט לפי מה שהארכנו בעיקר טעמו דמהדרין מוסיפין בכל לילה ולילה משום שבכל יום ויום היה נראה וניכר תוספת כח קדושה על פך השמן ולכן צריך לעשות מעשה הזיכרון דוגמת מעשה הנס שהיה בכל יום בתוספת עוצם ותגבורות בהמשך אורך ימים וכמו שהבאתי דוגמא וזכר לדבר מתענית רצופים ונתבאר שאין כאן כלל עיקר וטפל שבין גר הראשון שתיקנו חכמים הראשונים ובין הנוספים שתיקנו הבאים אחריהם כולהו בני חדא בקתא נינהו שנעשה להיכר וזכרון מעשה הנס מהפך השמן בעת וזמן הזה וחכמים האחרונים יסדו לעשות דווקא לפי דוגמתו של תוקף ועוצם הנס להתגבר מידי יום ויום על חבירו ובאמת כל עיקר ענין גרות של חנוכה הוה רק דרבנן ולפי מה דהוה ס"ד בסוכה (דף מו) דאין מברכין אלולב רק יום ראשון דהוה דאורייתא אבל שארי ימים דהוה רק מצות זקנים ומדרבנן לא מברכינן ממילא אף בנר חניכה אינו מברך. אבל למסקנא דמסקינן שם בסוכה דאף אמצות דרבנן מברכין ומברך אלולב כל שבעה והביא ראי' ממאי דאמר רב דמברך אנ"ח ע"ש גם אנרות הנוספים ראוי לברך כי ודאי הנהו רבנן דמהדרין דתיקנו לעשות עסק הזיכרון כדמות מעשה הנס בתוספת נרות קדמי טובא בזמן לריב"ש כי ריב"ז הוה בשעת חורבן ומעשה גם חנוכה ותקנות הנרות היו בערך שני מאות שנים קודם החורבן ואם על תקנות ריב"ז אמרו דמברכין ומכש"כ אתקנות קדמונים דקדמי טובא: ומעתה יפה פסק הרמב"ם דאם הובא לו גרות הנוספים אחרי שבירך אראשונים מברך עליהן פעם שנית משום דענין הנוספים אף שקראו חז"ל מהדרין אינו דומה בשארי ענייני הידור מצות האמורין בשארי עניינים אלא נחשבים כולם לעיקרי' ואדרבא המה באים לפרסם ולעשות היכר על מעשה הנס שהיה מתגבר ומתחזק תוקף קדושות על הפך שמן באותו זמן וזכרנו שענין יקר היה להם עסק הדלקה שהיה באותו זמן ע"פ נם שהיה סימן על השראות שכינה בתוך ישראל ומה שהיה יותר מתחזק אצלם תוקף הנס. היה מתאמת אצלם השראות השכינה וניחא מאוד שיטות השו"ע שיסד ע"פ דברי מהרי שיברך דוקא אנוסף כי הוא מורה על נס אותו יום שבתוספת ימים נתוסף התגברו כח הנס של יום שעבר וא"כ יש יותר חביבות וחשיבות לקבוע הברכה עליו דוקא ועפ"י יבוא לנכון גם שיטות ה"ר יונה שהביא הב"י וז"ל שבליל ראשון יברך כל שלשה ברכות קודם ההדלקה בכדי שיהא קודם לעשייתן ובליל ב' מברך להדליק קודם ההדלקה ושעשה ניסים מברך אחרי שהדליק נר הראשון קודם