גליא מסכת חלק א קעב

אלא עיקרית ומלחמות שבט בנימין שגברה ידם מתחילה לפי שעה אבל לא יד ה' היתה עמם בזה לגבורה ניצחית וכיבדוהו באורים ואור יקרות היה להם ששקטו ונחו לשמוח בתשועה ניצחת על ידי מה שראו ע"פ עדות מנס הדלקות נרות שחלק שמינית מפך השמן נתנו בכל שבעת הנרות (דלקו מעת לעת שלימה. ראו חיבתם לפני המקום שהשכינה שורה בתוכם וישועות ה' הוא אשר תשועת לנצח ולא יכלמו כל החוסים בו נמצא שע"י נס הנרות היה שמחתם שדימה על הישועה והניצחון שהיא ניצחית ולפיכך אף עתה כיבדו לענין חנוכה בנרות וקבעו עיקר הברכה להדליק נ"ח וגם ברכות שעשה נסים לאבותינו אף שהכוונה היא על נסים מהפורקן והצלה שהיה בעת הזאת מאויבינו מ"מ קבעו בשעת הדלקות נרות מפני שאז היה להם זמן שמחה והודאה להשי"ת על ידי שידעו והבינו על פי נס מהנרות שהשכינה שורה בתוכם וישועה ושמחת עולם היה על ראשם: ועפ"י זה ניחא מה שיש לדקדק על סברות הב"י בסי' תר"עא שכ' להקשות הואיל והשמן היה בפך כדי להדליק לילה אחת כו' ותירץ שחילקו שמן שבכך על שמונה חלקים ונמצא שיהיה בכל שמונה לילות נסי ולכאורה זה לא יתכן דמוטב היה להם לעשות פעם אחת כמצותו ואטו גבי תמידים הצריך ב' כבשים ליום אם אין להם על מחר לא יעשו רק היום אחד ויניחו שני על מחר דהא בנרות צריך ליתן כמדתה שתהי' דולקת עד הבוקר והשתא שלא יתן רק חלק שמינית ולא ידע לסמוך על נס א"כ לא קיימו המצוה כלל אף פעם אחד עוד תירץ הב"י שלאחר שנתנו שמן במנורה כשיעורו נשאר הפך במלואו כבתחילה והיה ניכר הנס אף בלילה ראשונה אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן במנורה ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו כל הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה עכ"ל: והנה מקודם הביא שם הב"י הטעם שהוצרכו לנס הדלקות ח' ימים מפני שהיו טמאי מתים עוד בשם הר"ן שהי' שמן טהור רחוק ד' ימים והליכה וחזרה הוצרך להתעכב ח' ימים ע"ש א"כ מוכח דאין הקב"ה עושה נם על מגן אלא לפי עת והזמן הצורך לזה וא"כ קשה לענין מאי הוצרכו שיעשה להם הקב"ה נס ביום ראשון הואיל ויום אחד היה מספיק להם בלעדי ניסא: ולדברינו שהקדמנו ניחא שהיה תועלת גדולה במה שהיה הנס קבוע על הנרות אף ביום ראשון כי הנותן בעין יפה נותן ובחיבה יתירה נודעת תוקף מעשה הנס כדי שלא יהיו ישראל באותו דור שרויין בצער דאפשר הישועה היא רק מקרית ולא ניצחית וע"י שלא מנע מצדיקים אורם אור שבעת הימים נתגלה ונתפרסם לשניהם וראו שישועות השי"ת נעשה להם וקנאות ה' צבאות עשתה זאת להם: שם בגמרא בטעמא דב"ש וב"ה פליגי תרי אמוראי במערבא חד אמר כנגד ימים הנכנסין והיוצאין וחד אמר כנגד פרי החג ומעלין בקדש ולא מורידין אמר רבב"ח אמר ר"י כו' הרי"ף הביא הכל גם מימרא דרבב"ח מעשה דב' זקנים כו' והגאון בביאוריו ס"ק ד' הוכיח דרי"ף סובר שיטות הרמב"ם דלא כשיטות תוספות דמהדרין שניים אינו עושים הידור ראשון בכדי שיהיה היכר ימים יוצאין ונכנסין אבל לטעמא דפרי חג ומעלין בקודש לא חיישינן להידור ולכן נ"מ בין ב' טעמים אי הלכה כשיטות תוספות או כרמב"ם ולכן מסיק הרי"ף עובדא דב' זקנים דעיקר טעמא דפרי מג ומעלין ולא חיישינן להיכר עיין שם: אולם לדעתי יש לעיין טובא בהני טעמי שקבעו אלו אמוראים ולפום רהיטא צריכא הני טעמא להדדי ואין מספיקין חדא בלא אידך כי נחזי אנן להאי מ"ד פרי החג ומעלין בקודש עדיין מה שקבעו המספר מאחד עד שמונה הוא כנגד ימים של נכנסין ממי חנוכה או מיוצאים דאי לא"ה למאי הוקבע כלל ההוספה או החיסרון ולמה קבעו מספר דווקא עד שמונה. ואף על האי מ"ד דימים נכנסין או יוצאין ג"כ אין טעם מספיק מאי אולמא נכנסין לזה מיוצאין ולזה איפכא והכל טעמא בעי ובצירוף טעמא דפרי החג ומעלין בקודש ניחא דזה עושה נגד נכנסין וזה יוצאין: אבל כל חדא מהני טעמי לחודא לכאורה אינו מספיק (ובדרך פילפול היה אפשר לומר דנכנסין ויוצאין פליגי בהני סברות המבואר שם בב"י ריש ה' חנוכה על דהוצרכו לעסק הנס משך שמונה ימים או משום דהיו טמאי מתים והמתינו על זריקות ז' ימים ויום אחד על עשיית שמן ועוד תירץ ר"ן ששלחו להשיג שמן טהור ולא השיגו עד רחוק ד' ימים בהליכה וחזרה היה ח' ימים נמצא לפי סברא ראשונה היו יודעים שלא יתעכבו רק שמונה ימים. אבל לסברא שניה ששלחו באשר ימצאו ואפשר היה משיגים בקרוב או ברחוק יותר מן ד' ימים נמצא לטעם ראשון יש לומר כנגד נכנסין אבל לדברי טעם הר"ן א"א לומר נגד נכנסין שלא היה ידוע לכן צריך לומר נגד היוצאין שהיה ידוע): ולפי האמור אצלינו מכבר טעמא דמילתא שענין עסק נס מהפך שמן היה יקר בעיניהם מאוד בזמן הזאת אשר בהם עוד נביא וחוזה ואורים ותומים ומשו"ה קבעו עיקר ברכות שעשה ניסים בשעת זכר ההדלקה שעושין על זכר והיכר נס השמן ולכן סברי אלו מהדרין שמהצורך לעשות עסק היכר וזכרון למעשה נס הפך השמן על צד היותר דוגמא שהיה באותו שעה וסברות מהדרין הללו הוא שאינו מספיק לעשות היכר וזכרון במה שמדליק כל לילה רק נר א' כל משך שמונה ימים שאילו היה עסק נס שוה כל לילה ולילה היה שפיר והיינו אילו היה שמן בשמונה פכים קטנים שלא היה מספיק ללילה שלימה והיה נס שהדליק כל מעט שמן בלילה שלימה ואף לפי סברות הב"י ריש ה' חנוכה שחלקו כל סמן שבפך על שמונה חלקים ונתנו אל המנורה רק חלק שמינית משיעורו ודלק כל הלילה היה ניחא לומר שניסא דכל ימי משך שמונה ימים שוין נינהו אבל ביארנו למעלה לדחות סברות ב"י בזה כי א"א שחלקו השמן כי מוטב היה להם לקיים המצוה כתיקונה ומסתמא סברא שניה מה שביאר הב"י הוא אמת היינו שהנס היה שנתנו מהפך אל המנורה ופך השמן לא נחסר מאומה ונשאר מלא כבתחילה וכן בכל לילה עד שמונ' לילות ולפיכך ראו שלא כימים הראשוני' ימים האחרוני' דנמצא תוקף הנס מתגבר על פך ההוא כל לילה ולילה ביתר תוקף ועון וזכר דמות רמז לזה שאומרים דורשי רשומות שעולה על תשובה תענית ב' ימים רצופים לחשבון כמה עשירית ימים במספר אחד אחד ובפרט ג' ימים רצופים או יותר עולה לחשבון גדול יותר מכמה ימים אחדים במספר כמו כן יש להעריך שבכל יום ויום היה ניכר גבורות הנס ועצומו על אותו פך במה שנתמשך הנס במשך מספר שמונה ימים רצופים א"כ היה גבורות הנס בכל משך יום ויום כפליים משל אמש דיום ראשון היה נס מיום אחד אבל ביום השני שרצוף משך הנס על הפך תקוע וקבוע בו שפך השמן לא נחסר מאומה היה ניכר וגבורתו הרבה יותר בערכו משל אתמול כמו המשל מתענית ב' ימים רצופים (וכמו כן ידוע צירופי אותיות שתיבה בת שתי אותיות בונה שני בתים אבל תיבה מארבעה אותיות או חמשה בונה ק"ך בתים) ונראה לכוין זה בדברי מוהרי"ק שהביא בשו"ע סו' סי' תרע"ו שיברך בכל לילה על הנוסף שהוא מורה על הנס שהרי בתוספות הימים ניתוסף הנס עכ"ל וכן נמצא בתוספות תענית (דף ד"ח ע"ב) ד"ה ויו"ט שבכל יום ויום היה הנס מתגדל עכ"ל תוספות שם. ואפשר שכיוונו לסברתינו שזה דברי מהרי"ק שטעם שצריך להוסיף בכל יום ויום כדי להראות שבאותו זמן ג"כ הנס מתגבר בכל יום הרבה על כל אמש ע"פ רצוף הנס משך ארכו מיום ליו' עד שמינה במספר. ובזה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי שמתחילה היה יותר עוצם קבוע בפך השמן קדושה וברכה מהנס שתקן בו להדליק ממנו משך שמונה ימים. ובכל יום שעבר הדלקה ממנו ממילא נזהו מעט כת הנס וקדושתו מן הפך ההוא ונמצא שאנחנו הבאין לעשות היכר וזכרון לימים ההם וזמן ההוא ראוי לעשות ג"כ דוגמא לזה להדליק תחילה שמונה ולחסור בכל יום ויום אבל סברות ב"ה הוא איפכא מזה שעסק גבורות הנה מתגבר והולך בכל יום ויום על פך השמן ההוא היינו כשדלקו ממנו לילה אחת לא היה ניכר עליו גבורות הנס רק מלילה אחת ובכל יום ויום מתגדל עוצם תוקף הנס על הפך כמו משל תענית רצופים ועיקר גבורות תוקף הנס היה ניכר כשדלקו ממנו עד שמונה ימים במספר ולכן עד"ז יש לעשות היכר ונון עתה להדליק בליל אחד רק נר אחד ולהוסיף בכל לילה להראות בתוספת הנס שמתגבר והולך על אותו פך: ולפי"ז ראוי לפרש מה דאיתא כנגד הנכנסין וכנגד היוצאין לא קאי על ימי חנוכה דהאידנא אלא כוונתי כנגד ימים הנכנסין ויוצאין באותו וזמן השראות שכינה קדושה וברכה נס על פך הוא דמר חשיב מתחילה היה בו יותר ברכה שהיה מעותד להדליק כל ימים הנכנסין ומר חשיב איפכא כנ"ל וכמו שהקדמנו שענין הנס מהדלקה יקר היתה להם בעת ההיא וראוי לעשות זכרון על איזה זמן היה יותר תוקפו של גם ומ"ד דמפרש פרי החג ומעלין בקודש לא ס"ל כלל האי סברא דעושין זכרון היכר תוקפו של נס אשר היה תקוע בו בתחילתו או בסופו כי אין אתנו יודע עד מה איזה זמן היה השראות הנס על אותו פך ביותר עו בתחילתו או בסופו: אורם גם זאת שאף האי מ"ד דלא ס"ל האי סברא דנכנסין ויוצאין מ"מ עדיין מהצורך ליתן טעם מספיק על שיעור ומספר שהוקבע להדליק או מאחת עד שמונה או משמונה עד אחת שענין זה לא אתיא מפרי חג ומהכרח לומר דסברתם הא שמהצורך להדליק במספר זה בכדי לידע ולהודיע בכל יום ויום מימי חנוכה את משך הנס שנמשך והלך משך שמונה ימים במספר ונמצא כשעושה בכל יום להיות סופר ומונה ממילא יש היכר וזכרון בכל יום על אורך הנס במשכו ימים שמונה ויום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת ע"ז המשך ולכן אין נפקא מיניה אם יתחיל משמונה עד אחת או מאחת לשמונה יש קביעות והני להמשך הארכות של הנס רק בית שמאי יליף מפרי חג דיש יותר ליתן יתרון מעלה לראשון ולמעט אחר זה וב"ה סברי סברות מעלין בקודש דווקא ולפי ביאורינו דעכ"פ אף להאי מ"ד דפרי החג ומעלין בקודש מההכרח שיהיה היכר למספר הימים אז אזדא לה סברות הגאון דמפרש דעיקר פלוגתיה היא דלהאי מ"ד יש לומר דמהדרין שניים סברי לה הידור קמא דלא איכפת לעשות היכר על ימי מספר זה ליתא דע"כ לא סגי בלא"ה דמההכרח ליתן אף להאי מ"ד היכר וכוונה על מספר שמונה עד אחת אך חקירות הגאון על הרי"ף נכונה לענין מאי מאריך להביא פלוגתא דהני תרי אמוראים וגם עובדא דב' זקנים: הואיל ואין נפקא מינא לדינא דאין דרכו להביא רק מה שיוצא להלכה נ"מ לדינא. באמת ראיתי הרא"ש דדרכו להביא תמיד לשון הרי"ף כידוע כאן השמיט האי עובדא דב' זקנים שהובא ברי"ף משום דרא"ש ג"כ אין דרכו להביא רק לדינא: ומצאתי דוגמא לזה בריש פרק ג' דמגילה (דף ד"א) בענין עשרה פסוק דב"ה דאמרן שם רבא אם קרא ראשון משובח היינו שלקח היתרון ארבעה פסוקי' וקרא וילפינן שם מתרומות הלשכה שנותנין העילוי לראשון להקרבה ואם קרא אחרון ארבעה פסוקים משובח שמצינו מעלין בקודש עיין שם. וכבר ראיתי שהקשה המג"א ריש סי' קל"ז מפני מה בנ"ח הוקבע הלכה להיות מוסיף והולך אלמא דמעלין בקודש עדיפא ממעלות ראשון ודחק לתרץ ולפי ביאורינו ניחא הכל דנראה לומר הא דמסיק רבא התם במגילה דאין הלכה פסוקה בהאי דינא אלא דעביד כמר עביד וניחא ודעביד כמר עביד וניחא משום דמוצא דלפעמים יש מעלה בראשון היינו תרומות הלישכה שם ולפעמים מוצא סברא דיש ליתן מעלה לאחרון בכדי להיות מעלין בקודש נראה לי דהאי סוגיא דמגילה והאי סוגיא דמפרשי טעמייהו דב"ש מפרי החג ומעלין בקודש מיסוד ושורש אחד נאמרו ומה שאמר כאן על טעמא דמעלות ראשון מפרי החג ובמגילה מביא מתרומות הלשכה נראה דהכל חדא רק רבא שהוא אמורא עדיפא ליה להביא ראייתו ממשנה דתרומות הלשכה ועיקר טעמא דמשנה דילפי ליתן מעלה לראשון מפרי חג קאתי להו אבל כאן בסוגיא דחנוכה דבא לפרש טעמא דבית שמאי לא שייך להביא ממשנה