גליא מסכת חלק א קעא

הזה מלשון הרמב"ם פ"ד והוא שאין סברות מהדרין הללו שבל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו כמו שעולה על דעת הרמ"א אלא סברות מהדרין הראשונים הוא שעיקר מצות נ"ח נר אחד לכל אנשי ביתו עיין בפירש"י ואילו מהדרין סברי הואיל ועיקר נ"ח הוא משום פירסומי ניסא לפרסם הנס. ואינו דומה לפרסום שעושה אדם על אנשים מועטים לפירסום שעושין בקיבוץ המון רב הרבה אנשים ביחד ומשו"ה סברתם שלאיש שיש לו בני בית מרובים אין הפירסום נחשב למאומה מנר אחד ואינו ניכר הפירסום עד שיגדיל עסק הפירסום לפי מספר הקיבוץ של בני ביתו כן צריך להגדיל את פירסום הנס. ועיקר הפירסום החיוב מוטל על בעה"ב ולפיכך אף שעיקר המצוה די שכל בעה"ב ידליק רק נר אחד ראוי לעשות הפירסום לפי ערך מספר אנשי ביתו ואם רב תרבו נרות ואם מעט די בנרות מועטים. אך אינו הענין שכל או"א מאנשי בית ידליק בעצמו אלא כנ"ל שעיקר החיוב הוא רק בעה"ב עצמו שירבה או ימעיט: וכך מפורש באר הטיב ברמב"ם וז"ל מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר א' בין שיהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם א' והמהדר את המצות מדליק נרות כמנין אנשי בית נר לכל או"א בין אנשים בין נשים והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר א' כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא בליל שמיני מדליק שמונים נרות עכ"ל: נראה בעליל שמפרש עסק הידור הראשון שכל ענין מצות הדלקה חיובא מוטלת הכל על בעה"ב עצמו ומכש"כ מדליק נרות כמנין אנשי הבית ולא נקט מדליקין אלא מדליק ואמר כמנין משמע דבעה"ב הוא מחוייב להדליק כמנין אנשי ביתו. ואילו היה כוונות הרמב"ם להטיל חיובא דהדלקה על כל אנשי הבית. היה לו לומר מדליקין כל אנשי הבית אבל השתא דנקט מדליק כמנין אנשי הבית מוכח דקאי ואיירי בבעה"ב לבדו שצריך להרבות בהדלקתו את הנרות כמנין ומספר אנשי ביתו וכן מסיים שם הרמב"ם וקאמר כיצד כו' בלילה הראשון מדליק עשרה נרות כו' עד שבליל שמיני מדליק נקט הכל בלשון יחיד מדליק ולא נקט מדליקין וגם לעיל מיניה נקט כמנין אנשי ביתו נר לכל או"א ולא נקט נר כל או"א אבל קאמר לכל או"א קאי על הבעה"ב שצריך להעלות נרות לפי מנין אנשי בית שיש לו נר לכל או"א כלומר לפי חשבון אנשים מחויב להרבות נרות עד שיספיק מנין הנרות לכל או"א ואמר ג"כ בין אנשים ובין נשים שאפילו בני ביתו נשים הרבה מחוייב להעלות אפילו לפי מכסת נפשות של נשים ריבוי הנרות. כי לפרסום אנשים אשר יש הפרש בין קיבוץ מועט לקיבוץ רב אין נ"מ אם המה זכרים או נקבות. וכל שהקיבוץ מרובה מההכרח להגדיל עמק הפירסום מה שאדם רוצה לעשות איזה דבר שיהיה ניכר ומפורסם לכלל הקיבוץ הנמצא דוגמא למאי דאמרינן (ברכות מט ע"א) לפי רוב הקהל המה מברכין ע"ש: ומעתה לא קשה מה דחקרנו על סברות התוס' דלפי שיטתם שכל אנשי בתים שבחצר הולכים על פתח חצר א"כ ליכא הכירא דזה ודאי הדלקה עושה מצוה ועיקר היכרא צריכה שיהיה בשעת הדלקה א"כ בשעה שיבוא אחד מבתים שבחצר וידליק הנרות ויוסיף בכל לילה ולילה יש הכירא בשעת הדלקה מספר הנרות כמספר הימים וכן כשיביא אח"כ בעה"ב שני וידליק ג"כ נרות כמספר לילות יש היכר טוב בשעת הדלקה. ועוד בפשיטות לא רחוקה היא לעשות ענין שחידש רמ"א שם שידליק כל בית ובית נרות שלו במקום מיוחד זה למעלה מזה בפתח החצר א"כ יהיה הכירא נראה וניכר: אבל על זה דייקו התוס' שפיר לפי מה דנימא דמהדרין שניים יעשו גם הידורא קמייתא וכבר ביארנו שהידור קמא הוא שבעה"ב בעצמו יעלה להדליק נרות כפי מנין אנשי בני ביתו שפיר מקשו דלפ"ז א"א לעשות הכירא על הידור השני מן מספר הימים הואיל ובעה"ב בעצמו הוא שבא לעשות שני הידורים כאחד להדליק נרות כמנין אנשי הבית וכמספר הימים א"כ ממילא היכר אחד מבטל את השני דלא ידוע וניכר מה שמוסיף על הנרות אם משום מספר הימים או שיש לו כ"כ אנשי ביתו בבית ועבורם הוא מדליק הרבה נרות ולא משום הימים. ומדוייק מה דקאמר והמהדרין נר לכל או"א ולא קאמר נר כל או"א משמע דבעה"ב הוא המדליק לפי מנין אנשיו וגם בתוס' ד"ה והמהדרין כו' דאיכא היכירא כשמוסיף והולך או מחסר כו' נקט כשמוסיף והולך ולא קאמר כשמוסיפין או מחסרין וכן סיימו בדבריהם אבל אם עושה נר לכל או"א אפילו יוסיף כו' נקט אבל אם עושה ולא קאמר אם עושין ועוד נקט אפילו יוסיף ולא נקט אפי' יוסיפו מוכח הכל כאשר ביארנו וכמו שמבואר ענין מהדרין קמאי ברמב"ם שבעה"ב בעצמו עליו מוטל עסק הדלקות נרות לפי מספר אנשי בית שיש לו רב או מעט: ובזה ניחא ומדוייק מאוד לנכון מש"כ התוס' לקמן בד"ה מצוה להוכיח דע"כ הנחת נ"ח הוא על פתח החצר ממה דאמרינן לקמן (ד' כג ע"ב) נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם נפרש שמניחים על פתח בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אם מניחים על פתח חצר אתי שפיר עכ"ל: ובאמת רש"י שם נזהר מזה ומפרש לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל או"א ע"ש ומהרש"א הביא פירש"י זה ודחק טובא איך עושה תוס' הוכחה משם דכתב משמע לשני בתים מנין להם לפרש דקאי על שני בתים דילמא באמת כפירש"י דקאי על מהדרין ע"ש במהרש"א שדבריו דחוקים מאוד: אולם לדברינו מדוייק מאוד הוכחת התוס' דאילו הוה קתני עולה לשני נרות היה אפשר לפרש כפירש"י דקאי על מהדרין אבל השתא דקאמר עולה לשני בני אדם משמע דב' בני אדם מדליקין מאותו נר שיש בה ב' פיות והדלקות ב' בני אדם לא תמצא אלא בשני בתים דאי בבית א' רק כפירש"י שהוא מהדרין המרבין בנרות לכל או"א הא לפירושינו בעה"ב בעצמו הוא המדליק כמנין ומספר כל אנשי ביתו ואיך הוא אומר ששני בני אדם מדליקין מנר ב' פיות ומשו"ה פסיקא להו להתוס' הוכחתם דע"כ איירי לשני בתים ואז שפיר ששני בני אדם מדליקין הימנה דאי בפירש"י היה לו לומר עולה לשני נרות וזה ברור בכוונתם בלי ספק אמנם שיטות רש"י מ"מ ניחא יותר דרש"י דייק לפרש כפירושו דאי הוה נקט וקאמר נר שיש לה ב' פיות מדליקין ממנה ב' בני אדם אז ע"כ היינו מוכרחין לפרש כתוס' דקאי על ב' בתים אבל השתא דדייק וקאמר עולה לב' בני אדם. א"כ מוכח דלא איירי בהדלקה ב' בני אדם אלא ההדלקה הוא רק אחד הוא המדליק רק אלו מהדרין קמייתא עושין ההידור שבעה"ב מרבה נרות לפי מנין ומספר אנשי ביתו ולכן זה נר שיש לה ב' פיות עולה לו בחשבון עבור ב' בני אדם שיש לו וה"ה דהוה מצי למינקט זה הענין על מהדרין שניים שעולה עבור ב' לינות רק דאיירי ממהדרין ראשונים וזה יותר רבותא דאפי' נגד ב' בני אדם נחשב ועולה בחשבון ופשיטא עבור חשבון היכר לילות וכבר הקדמנו שהלילות הוה רק משום היכר אבל מהדרין ראשונים עושין לפי רוב בני אדם משום פירסום הנס הנצרך לפי ערך מספר אנשי ביתו' וא"כ דיוקו של רש"י יותר ניחא דדייק מדלא קאמר מדליקין ממנו ב' בני אדם ואז היה הוכחה ברורה כפי' תוס' מדקאמר עולה משמע דעולה לחשבון כוונתו: עכ"פ מבואר ענין שיטות מהדרין קמאי כפי המבואר ברמב"ם וכפי שהוכחתי משאייטות דברי התוס' דמעולם לא עלה על דעתם שכל אחד ואחד מבני הבית ידליק בפני עצמו אלא עיקר דעתם הוא לעשות הידור שבעה"ב ירבה בהדלקות נרות כפי מנין ומספר מאנשי בית שנמצא בתוך ביתו. וגם זאת שהן אנשים והן נשים עולה לחשבון מספר זה: לכן דעת הרמ"א שכתב וי"א דכ"א מבני הבית ידליק וכן נהגו אחרי דעת רמ"א שכל מי שיש לו בנו או חתנו לוקחי בנותיו שבא באנשים למנין שנים ערך ס"ו שנה מדליק בפני עצמו ומברך ג"כ ולא ידעתי אנה מצא רמ"א מקור לדין זה שכל א' ידליק בפני עצמו ועוד לפי מה שעלה על דעת רמ"א לפרש שכך הוא דעת רמב"ם למה לא הנהיג שגם נשים מבני ביתו של אדם ידליקו ומדוע בנו ידליק ולא כלתו ומדוע ידליק חתנו ולא בתו. ע"כ לא יכולתי לכוין דעת רמ"א בזה. ודעת ב"י בשו"ע באמת כפי דעת התוס' וכפי מנהג שמסיק ברמב"ם שלא ע"פ עיקר הלכה היינו שאפילו רבים בני ביתו מ"מ אינו מדליק רק בלילה ראשונה אחת ומוסיף והולך עד שמיני אבל הרמ"א אין לו מקום לא לדעת תוס' ולא על פי הרמב"ם ולפי הנתבאר יש לחוש לברכה לבטלה מה שכל א' מבני בית מברך בפני עצמו: הדרשנים חקרו על קביעות מצות חנוכה שעשו עיקר זכר והיכר על הנס מה שהיה באותו שעה על פך השמן שלא היה בו להדליק רק על לילה אחת והספיק על ח' לילות וקשה מפני מה יקרה בעיניהם עסק נם זה לקבוע עליו זכר לדורות ולמה לא קבעו זכר ימי משתה ושמחה על עסק עיקר הנם שעשה להם הקב"ה בזמן ההוא להציל אותם מעבדות לחרות ושעבוד ששעבדום מלכות אנטיוכס כנאמר בנוסח התפילה בברכות על הניסים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ואח"כ באו בניך והדליקו נרות כו'. והלא בכל עת וזמן שנעשה נם והצלה לאבותינו ציונו השי"ת לעשות זמן מועד ושמחה ימי משתה כמו פסח זכר ליציאת מצרים ובימי חנוכה לא נעשה מועד ושמחה זכרון לעיקר הצלה וישועה רק על עסק נם השמן קבעו ברכה זכרון לדורות ולא מצאתי מרגוע בכל ספרי הדרשנים להשקיט מבוכה זו ובספר בינה לעיתים מאריך בזה אבל אין פותר לפני. ואמרתי לבאר הדבר שראוי לומר שזהו ענין יקר היה באותו שעה משום שעסק ישועה והצלה שנעשה להם אז לא הוקבע להם באותה שעה להצלה וישועה חלוטה כי הלא ידוע בכל ענין מלחמה יחליפו כח זה לעומת זה פעמים מתגבר א' לנצח לפי שעה אבל עדיין אין הניצוח חלוטה וקבוע שבקרוב יתגבר שכנגדו עליו ויחלישו ובני אפרים נושקי רומי קשת שנצחו לפי שעה לצאת קידם זמנן ולא עלתה בידם ובנפילים נאמר ויעפילו לעלות ויאמרו הננו ועלינו ויאמר משה אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם הרי מפורש בכמה מקראות כאשר יש ה' בקרבנו מתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ונאמר הלא על כי אין אלוה בקרבי מצאוני כל הרעות. והנה ביצ"מ נעשה ע"פ נביא אבי הנביאים הוא מרע"ה אשר אמר להם ע"פ ה' שהשכינה שורה בתוכם כמו שנאמר על מעשה משכן שהיא משכן השכינה ושכנתי בתוכם כתיב. וכן בכל עת וזמן ישועה והצלה שנעשה לנו היה ע"פ נביא ואו"ת ונאמר לדוד כאשר תשמע קול בכאים אז תצא ואז תצליח שזה היה סימן לביאות שכינת ה' אשר יוצא ללחום עבור כלל ישראל וגם תשועה שהיה בימי המן היה ג"כ עדיין מרדכי שהיה מק"ך נביאים שהיו הנביאים האחרונים והיו הנביאים מודיעים להם שעסק תשועה והצלה היא הצלה ניצחית וחלוטית והיו בטוחים לשמוח בישועת ה': אבל משמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל ולא נשאר עוד נביא בישראל וכמו שאמר רז"ל חמשה דברים חסרו בבית שני לכן בתשועה שנעשה להם בזמן חשמונאים לא היו יודעים אם התשועה היא נצחית או דרך מקרה אשר אפשר בזמן לא כביר יגבור יד אויב לחזק א"ע עליהם. רק כבר הקדמנו אם יש ה' עמהם ממילא הישועה נצחית ואם ח"ו אין שכינה שורה בקרבם הלא על כי אין אלוה בקרבי כו' וכמו שאמר משה לא תעלו ולא תלחמו כי אין ה' בקרבכם: והנה בשבת (דף כ"ב ע"ב) איתא מחוץ לפרכת העדות יעריך אותו מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שהוא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עיין שם בפירש"י באורך ואם על נר אחד שנמשך אורה כפלים אמרו שעדות היה ששכינה שורה וישראל חביבין לפני המקום שבעתיים יקום עדות נאמנה מאור שבעת הימים בכל משך ימי חנוכה שדלקו כולה ע"פ נס. ואמרו שארבעים שנה קודם חורבן היה נר מערבי כבה שהיה סימן לסלוק שכינה. ומעתה ניחא מאוד שישראל באותו שעה יראו ושקטו. מתחילה יראו שמא ח"ו עסק הישועה אינה