גליא מסכת חלק א טז

שעל ההוספה הוי כמפרש אונאתו ולפיכך אין לו בו אונאה והאריך בזה תמה אני מאוד בזה שלפי דבריו וטעמו דזה הוי כמפרש אונאתו א"כ ה"ה והוא הטעם באחד שראה איש שקנה מקח בסך מאה זהובים ואמר לו הקונה תוסיף לי כך וכך ואתן לך או שהלוקח אמר לו אני אוסיף לך כך וכך ותתן לי ג"כ אין אונא' בההוספה שזה הוי כמפרש אונאתו ולמה נזכר בברייתא הנו"נ באמונה כיון דאין הדין תלוי במה שנו"נ באמונה רק במחילת וריצוי הלוקח רק הוה לי' למיתנא הרואה אחד שקנה מקח ומוסיף ליה ע"ז איזה סך אין עליו אונאה והרמב"ם וכל הפוסקים מבואר בדבריהם הנו"נ באמונה כו' הכי נאמר שאין הדין תלוי בזה במה שעוסק באמונה אלא ודאי עיקר הדבר והדין שאין לו עליו אונאה מחמת שהוא נו"נ באמונה ובאמת נראה הטעם בזה דהלוקח אינו יורד לשיווי המקח בזה רק כפי שקנה הוא או שארי טעמים שכתבו האחרונים יהיה מה שיהיה הטעם בזה הדין שוה בין אם נתאנה על גוף המקח בין אם היה אונאה בהוספה שעל הכל אין אונאה ולזה כתב הרמב"ם סתמא אין לו עליו אונאה וגם לדעתי אין שום טעם וסברא לומר שבגוף המקח יהיה אונאה מחמת שאנו אומרים שהלוקח דימה בדעתו ששוה המקח כמו שהמוכר אומר ובאמת טעה בזה למה לא נאמר גם בהוספה שהוסיף כמו כן שטעה בזה בחשבו ששווה החפץ דמי המקח עם ההוספה ובאמת טעה בזה ולא ידעתי שום טעם לחלק ביניהם ומה שכתב כת"ר דעל דמי ההוספה הוי כמפרש אונאתו והאריך בזה להשוות שני הדינים דין דהנו"נ באמונה לדין השני האומר ע"מ שאין לך אונאה תמה אני מאוד בזה מה שייך לומר על דמי הוספה דהוי כמפרש אונאתו ולמה לא נאמר שטעה בזה כו': ובאמת כת"ר מצייר בכתביו שהמוכר אומר לקחתיו במנה וחפץ אני שתתן לי מאתיים בזה אפשר לומר קצת סברא כיון שמוסיף לו כ"כ הרבה החפץ חביב עליו ונתרצה ליתן יותר משוויו וגם בזה אם באמת שווה הרבה יותר מכפי מה שקנה רק שהי' אונאה בדמי הוספה שתות או יותר מפני מה לא נאמר שטע' בזה כו' אבל בבריית' סתמא קתני הנו"נ באמונה אין עליו אונאה הן שמוסיף מעט והן שמוסיף הרבה וכן בהרמב"ם וכל הפוסקים מבואר סתמא שאומר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו מפני מה לא נאמר במוסיף מעט ואחר כך נמצא אונאה בדמי הוספה מפני מה לא נאמר בדמי הוספה גם כן שטעה בדמיונו ויהיה דין אונאה אם נמצא אונאה בדמי הוספה אם בהצטרף עם דמי המקח כפי שמסתפק כת"ר לדברי ר"ח ולדעתו בדעת הרמב"ם שבגוף המקח יש אונאה בוודאי יצטרף דמי המקח עם דמי הוספה לענין אונאה ומאוד אני תמה בזה להעלות על הדעת שבדמי הוספ' ידין כמפרש אונאתו ובנידון פירושו בדברי ר"ח לחלק בין ידע הלוקח דמי המקח ובין לא ידע ומתוך חלוקו זאת שפט דינו שבתגרי זמנינו יש עליהם דין אונאה. באמת לדעתי אף לפי דבריו ופירושו בדברי ר"ח אין לתגרי זמנינו עליהם דין אונא' לפי הנהוג שמקודם משווים א"ע בהעלות הפראצענט על דמי המקח באמונה ואח"כ מבררים הסחורה הנצרך להם ואחר כך מחשבים דמי המקח באמונה עם הפראצענט העולה ועיקר המקח נעשה ע"י אמונה ואינם נותנים כלל עיניהם על שיווי המקח ולדעתי הם עיקר הדין דנו"נ באמונה. רק לענ"ד נראה ג"כ לחלק בדברי ר"ח בין ידע הלוקח דמי המקח ובין לא ידע אך לא בטעמו ודינו היוצא מדבריו ובשום לב מה שהובא בדבריו שהדרישה מדקדק שהרמב"ם קבע כל עסק המכירה בפי המוכר והר"ח קבע כל עסק המכירה בפי הלוקח והנראה לי בזה דבאמת פשטא דפירושא דנו"נ באמונה אין עליו אונאה היינו שדרכו של מוכר להיו' משאו ומתנו באמונה וכפי שבא הדבר בבריית' שאחר זה דהנו"נ באמונה לא ימכור את הרע באמנה כו' ובוודאי הפירוש שם מי שדרכו להיות נו"נ באמונה ובאמת מי שדרכו להיות נו"נ באמונה והלוקח והכל יודעים מזה כדרך סוחרי זמנינו הסברא נותנת שלא יהי' בזה אונאה כי הלוקח אינו יורד כלל על שיווי המקח מחמת שיודע שהמוכר אינו מוכר כלל בשיווי המקח רק באמונה כפי מה שקנה אבל באמת באיש שאין דרכו להיות נו"נ באמונה והוא עובר בשוק ואימר חפץ זה לקחתיו בכך ואני רוצה להשתכר כך והלוקח נתרצה בזה בזה אינו מוכח הדבר שהמקח נגמר ע"פ אמונה רק נוכל לומר שהלוקח טעה ודמה בדעתו ששוה המקח כפי שהמוכר אומר שבזאת קנה ואם נמצא אח"כ אונא' במקח זה חוזר כדין ואף אם הלוקח אומר שמאמינו בזה אינו אלא פטומי מילי בעלמא מאחר שבעינו דימה ששווה המקח כמו שהמוכר אומר לזאת אומר לו שהוא מאמינו בזה ולזה הרמב"ם מפרש דין דהנו"נ באמונה כפשטי' שדרכו להיות נו"נ באמונה ולזאת כתב מקודם הנו"נ באמונה אין עליו אונאה ומפרש אח"כ כיצד ענין נו"נ באמונה בכך וכך לקחתיו וכך אני משתכר בו שכך דרכו להיות נו"נ כן ובאמת דעתו בזה שאין בזה דין אונאה הן בגוף המקח אם נתאנה המוכר והן בדמי הוספה שהוסיף על המקח מאחר האינם יורדים כלל לשיווי המקח כידוע לכל ונוכל לומר בזה שאין כאן מכר כלל והוי כמו דין חליפין שאינו ממכר כלל: אבל הר"ח לא אסבריה לדינא דנו"נ באמונה כפי פירוש הרמב"ם שדרכו להיות נו"נ באמונה רק מפרש דנו"נ באמונה שעסק מכירה הלז נעשה דרך אמונה ובמה נודע זאת שעסק המכירה הלז נעשה דרך אמונה דכשהמוכר אומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר בו והלוקח אף שנתרצה בכך אין ראיה שהמקח נגמר ע"י אמונה רק שהלוקח טעה בדמיונו וכפי שנתבאר לעיל ואף כשהלוקח פתח ואמר אני מוסיף לך על המקח כך אם ידע סכום המקח ג"כ אפשר לומר שטעה בדמיונו ששווה כך וכו' ולכן פירש שאינו יודע שיווי המקח רק אומר שאני מאמינך כפי שתאמר דמי המקח ואוסיף לך כך שבזה נתברר שעסק המכירה הלז נגמר ע"י אמונה והדין בזה דהנו"נ באמונה אין עליו אונאה וה"ה וכש"כ הוא במי שדרכו להיות נו"נ באמונה כדרך הסוחרים שאין עליו אונאה ולא פליג בזה הר"ח על דברי הרמב"ם ואין ביניהם מחלוקת כלל לענין דינא רק בפירושא דנו"נ באמונה מפרש הרמב"ם דדרכו להיות נו"נ באמונה והר"ח מפרש שהעסק זה נעשה ע"י אמונה ודינו של ר"ח הוי רבותא טפי אף שאין הכל יודעים דהענין נעשה ע"י אמונה רק ע"פ דיבורו של לוקח מוכח הדבר שנגמר ע"י אמונה ועוד שאינו יודע כלל סכום המקח כפי שכתב הסמ"ע אפילו הכי יש לו דין דנו"נ באמונה דאין בזה דין אונאה לא למוכר ולא ללוקח וכפי שכתב הש"ך וגס מבואר בקיצור פסקי הרא"ש דאין בזה אונאה לא למוכר ולא ללוקח דלא כדברי מכ"ת שכתב לפי פירושו בדברי ר"ח דלמוכר יש דין אונאה על לוקח והרי קצור פסקי הרא"ש הולך ע"פ דרך התוס' שהוא ע"פ פירוש ר"ח וכתב דלשניהם אין אונאה ואפשר להלום הרבותא הנ"ל לפי דברי ר"ח בדברי הטור בדבריו שיש מפרשים אפילו כו' וגם פירוש הסמ"ע נכון דאף דלא ידע הלוקח דמי המקח ואין הכוונה מכש"כ אם ידע לוקח והאמין לו דזה אינו לפי דברינו הנ"ל רק הכש"כ הוא אם ידע הלוקח ע"פ דבורו של מוכר ובדרכו של מוכר לישא וליתן באמונה כנ"ל ולפי דברינו אלה אין מחלוקת כלל בין הפוסקים בזה וכולם הלכו בנתיב יושר ומשפט אמת דלא כמו שכתב מעכ"ת שכולם לא הלכו בזה בנתיב המשפט. וראיתי עוד בכתביו שכתב בדין יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ע"מ שאין לך עלי אונאה דהאי ע"מ הוא מלתא יתירתא ולא צריכי לדינא וכתב זאת ע"פ סברתו וחידושיו בשיטת הרמב"ם דהנו"נ באמונה אין עליו אונאה הוא בדמי הוספה שהוסיף משום דהוי כמפרש ולזאת כתב דכמו דין נו"נ באמונה אין צריך לומר ע"מ שאין לך עלי אונאה כן המפרש אונאתו א"צ לומר ע"מ ויתור לשון הוא בברייתא ובאמת בברייתא שניה שהביא הגמרא היינו יכולין לסבול בדוחק דיתיר לשון הוא אבל בהאי ברייתא דנשנית שם דין דנו"נ באמונה והדין ע"מ שאין לך עלי אונאה ולא נאמר שם הלשון כלל יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' הנוכל לומר דעיקר דין הנאמר בברייתא היא יתור לשון כיון דלא נזכר כלל בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה רק רבא הוא דמוקי הברייתא הלז במפרשי ועל מנת הוא העיקר דינא הנאמר בברייתא ובוודאי דווקא הוא וכיון דעל מנת דווקא מזה מוכח ג"כ דדין נו"נ באמונה אינו משום דהוי כמפרש דהא גבי מפרש צריך לומר על מנת ובנו"נ באמונה א"צ לומר ע"מ ועדיף טפי דין דנו"נ באמונה ממפרש ובדברינו אלה כל מה שבא בכתביו לפלפל ולעיין אם הרמב"ם מודה לדברי ר"ח מחמת שהרמב"ם ס"ל במפרש שצריך שיפרש שיעור יתרון אונאה העיון הלז ומה שהאריך בזה הוא למותר דוודאי דין נו"נ באמונה עדיף טפי ממפרש שבזה א"צ לומר ע"מ ובמפרש צ"ל ע"מ כו' וגם אין ענינם דומה זה לזה כלל וכבר כתבתי שלדעתי אין להעלות על הדעת דנו"נ הוי כמפרש וכבר כתבתי דלענין דינא אין מחלוקת כלל בין הרמב"ם ור"ח ומר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי והדבר ברור לדעתי שבמו"מ של הסוחרי' הנסחר ע"פ אמונה אין בזה דין אונא' וכפי שפסקו ראשונים וגדולי האחרונים ואין לנו לחלוק עליהם אם לא בראיות ברורות ולא בסברות מלבות באות וכן היו דנין בכל בתי דינין שבישראל כללו של דבר לדעתי בהסוחרים בוודאי אין עליהם אונאה והכל מודין בזה וחילוקי דינין היוצא ממכתבי הנ"ל אף שבאמת שלדעתי נראה שזה ברור לדינא ולא מצאתי בפוסקים מי שיחלוק ע"ז בפירוש אך מסתימת דבריהם משמע שלא חילקו כלל בזה ובכל אופנים כשהמקח נעשה ע"י אמונה אין אונאה לזאת אינני מחליט דברי להלכה עדיין בזה. הכ"ד ידידו הדש"ת באהבת אמת הק' דוד בה"ה מו' צבי זלה"ה חונה פ"ק מיר. אחר כותבי זאת נתקשה לי עוד במה שחשב לפרש בדברי הרמב"ם שבדמי הוספה שהוסיף הוה כמפרש ולכן אין אונאה בזה רא הרמב"ם ס"ל דבמפרש בעינן דווקא שיפרש שיעור יתרון אונאה ובנו"נ לא פירש שיעור יתרון אונאה. ובחידושיו בסי' רל"ב לא עיינתי ואם ירצה להשהות עוד חידושי כתביו אצלי אעיין בזה. הכ"ד הק' דוד חופ"ק הנ"ל: ד בעז"ה א' א דסליחות טו"ב ומטי"ב הדר"ש לנו לפ"ק נאוואהראדאק תכלה השנה וקללותיה ותחל השנה וברכותיה לידיד עליון וי"נ הרב הגאון המפורסם חריף ובקי כבוד מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק מיר יצ"ו, קו"נ רומעכ"ת קבלתי אהו' ידעתי שכל המשך קו"נ הוא ע"פ שלבש קנאה מרוב צדקתו וענוותנותו שלא לשוויה טועה ח"ו לחלוק על הראשוני' וגדולי האחרוני' ידעתי אף ידעתי מאמר רז"ל אם הראשונים כו' אולם מאמר שגיאות מי יבין מליץ על הכל ואף אני ח"ו לא לקנטר נגדם באתי רק אמיתיות של התורה העיר את רוחי לזה ומקום הניחו כו' ואמרו אתו דרדקי לבי מדרשא ומובטחני שכל הגדולים נוחי עדן יחזיקו לי טוב להיו' מליץ יושר על ישרותי נגדם אחרי שהמה בעלמא דקשוט והלכו מחיל אל חיל להיות עיניהם רואות את מוריך כאמור בילקוט בלק שהצדיקים יושבים לפני הקב"ה והקב"ה מברר לפניהם כל ההלכות והלכה ע"כ. יודעים כעת את האמ' לאמיתתו ובפרט שהמה עמו במחיצתו של הרמב"ם ז"ל הוא מעיד ומודיע להם את אמיתת כוונתו ואומר להם כאשר כותב עלי הרב דנאווהרדאק כך כוונתי האמתית. ע"כ אין דעת הגדולים ורוחם נוחה הימנו ממי שמחזיק מלשוב טעותם להחזיר הדבר לאמיתותו כאשר המה כעת בדעת קשוט וברורה ועתה סהדי במרום ועדי בשחק כי ת"ל כוונתי לדעת אמיתית בשיטות הרמב"ם ולהלכה לדינא תורת אמת כמו שניתנה מהר סיני שלהסוחרים יש להם אונאה בין להרמב"ם ובין לשיטות הר"ח ומי שלא ישמע אלי לדון. כך נוטה הדין לטעות בדבר משנה והלכה ברורה ואני מתפלל ליוה"ד הבא עלינו לטובה יוציא לאור משפטינו לצדק כמו שאני דן ומורה צדק לאמיתו בזה המשפט מתגרי זמנינו כנ"ל: (א) זהו יסוד ושורש אמיתי דהר"ח והרמב"ם המה שני ענינים נפרדים ואין להם קישור וחבור כלל כי עיקר יסוד טעמו של הר"ח הוא מחמת שאינו דורש ומבקש כלל בשעת עיקר הקניה מסך שיווי החפץ ע"כ אינו מקפיד כלל על השיווי אלא על הדמים שלקח זה כמבואר בנימוקי' ובמגיד וקמחיל על אונאה שאינו מוכר זה בעת הלקחו. אולם המעיין בהג"א שמסיים וכגון שמשך וכן הטור ואני מאמינך במה שתאמר שקנית כו' ואפי' נתאנה לוקח ראשון צריך ליקח כמי שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל נראה בעליל שדייקו שאיירי שזה הקונה אינו יודע כלל מסכום המקח עד אחר המשיכה ונמצא שהמקח נגמר בעת המשכו ושניהם אינן יכולין לחזור בהם ועדיין הקונה אינו יודע באיזה סך הוא דמי מקחו ודמי למי שגמרו מקח כדשיימו בי' תלתא ובאמת סתר הרי"ט משך קל שם יש