גליא מסכת חלק א קסט

מקום לטעות דבמוחק בעינן טפי מגבי כותב דמוחק קילא מכותב כמו כן גבי בינה היה מהצורך למיתני שיעורא כי היכא דלא נטעה לומר דאף בבונה די בכ"ש אבל סותר קילא ובעי טפי. ונראה ברור דכוונות התוספות הוא להאמור (בדף ע"ה ע"ב) ת"ר כתב אות א' גדולה ויש בה במקומה נכתוב שתיים פטור מחק אית גדולה ויש בה במקומה לכתוב שתיים חייב אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב ע"כ. וזהו דכיוונו התוספות דדייקא גבי בינה ומכבה שהוא כ"ש. ואין שייך למיתני שיעורא בסותר דממילא חד שיעורא כבונה לא פחות ולא יותר אבל במוחק צריך התנא למינקט בלשונו על מנת לכתוב להורות בזה חידושא דשיעורא חמיר טפי מכותב עצמו וזהו דקאמרי התוספות דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות כלומר דשיעורו זוטא מכתיבה וכן יש לפרש גבי תפירה ועיין תוספות (דף ע"ה ע"א) ד"ה שכן ע"ש: ה ביאור ענין חומרות דשאילות בת אחת לבאר הלכה לדינא בענין חומרות דשאולות בת אחת אשר עיקר דינו בפרק ה' דטהרות והובא בפסחים (ד' י' ע"א), ובכתובות (כ"ז ע"א) ולא נתבאר הכל באחרונים וראיתי לחקור בהן ומפורש במשנה דבב"א אסור בזה אחר זה מותר ופליגי רבי יהודה ורבי יוסי בבא לשאול עליו ועל חבירו. ופליגי רש"י ותוספות בפירושא דהאי מילתא איך נקרא שואל עליו ועל חבירו בכתובות פירשו תוספות דאם אחד שואל בב"א עליו ועל חבירו אסור כמו שנים שאולים בב"א ודווקא כששואל על עצמו וטיהרוהו. ואח"כ שואל על חבירו בזה פליגי רבי יהודה ורבי יוסי אבל רש"י פירש בפסחים דכששואל עליו ועל חבירו בב"א כך היה המעשה משלי ושל חבירי מה תהא על שנינו בזה פליגי הני תנאי אבל אם אומר כך היה מעשה משלי ושל חבירי אך אין אני שואל אלא על עצמי מותר עיין שם. וברמב"ם פרק י"ט משארי אבה"ט מפירש כפירש"י דעיקר הפלוגתא כשאחד שואל על שניהם בבת אחת ע"ש והמל"מ מאריך שם ומביא דמפורש בתוספתא כפירש"י ורמב"ם ע"ש ואני מצאתי ירושלמי הביאו הר"ש פ' ז' דתרומות דמפורש ג"כ כרש"י ורמב"ם דאיתא וז"ל רבי הודה אומר אומרים לו שאל דידך וזיל לך רבי יוסי אומר כמו שנשאלו שנים בב"א ע"כ ע"ש א"כ מפורש דאף שאחד שואל על שניהם כאחת מתיר רבי יהודה והחכם מתיר לו את שלו ואינו משיב לו על השני ור' יוסי אוסר דהואיל ושאל על שניהם ורוצה שישיבו לו על שניהם כאחת אסור ויהיב טעמא דדומה כמו ששואלים שנים כאחת משמע דעיקר איסורא כששואלים שנים כאחת וזה ברור: ובכתובות פירש"י דמה שמקשה מכרכים על ענין דב' שבילין מדרבי יוסי פריך אבל תוספות פירשו שם דמכולהו פריך והיינו לשיטתם דכשאחד שואל עליו ועל חבירו אסור ע"ש אבל רש"י דייק שם לפרש דמדרבי יוסי פריך ע"ש באורך. וראיה נראה שם כפירש"י דלפירוש תוספות דענין כרכום דומה לבת אחת דאסור לד"ה לא הוה צריך לאתויה שם מימרא דרבי יוחנן דמפרש הפלוגתא דשואל עליו ועל חבירו לכן נראה יותר כפירש"י דמדר' יוסי פריך וצריך להביא שפיר מסקנא דרבי יוחנן דפליגי בעליו ועל חבירו. והמל"מ מביא שם דברי הר"ן דמפרש ג"כ דמדרבי יוסי פריך ומאריך שם בתוכן דברי ר"ן דעיקר הענין הוא כשיודע האחד ממעשה של חבירו אף אם מפרש ואומר אין אני שואל אלא על עצמי מכל מקום הואיל ויודע ממעשה חבירו נקרא שואל עליו ועל חבירו ומסיק המל"מ דלר"ן ניחא דפריך מדר"י דיודע כל אחת מאידך אבל על רש"י דפירש דאף שיודע מאידך כל שמפרש שאינו שואל אלא על עצמו שפיר דמי איך יתיישב הקושיא דכרכום אף לרבי יוסי הואיל ואינה שואלת על חברתה אף דידעה מאידך לית לן בה ונשאר בצ"ע ע"ש שהאריך: אך האמת הוא כפיר"שי דידיעה דאידך לא מעלה ולא מוריד וכמו שדייקי לישנא דתלמודא בבא לשאול עליו ועל חבירו משמע דעיקר החששא הוא מחמת שהוא שואל על שניהם וכמו שמאריך רש"י בפסחים בד"ה עליו כו' מה תהא על שנינו כו' מוכח שפיר דעיקר ריעותא הוא ע"י שכלל בשאלתו ומבקש שישיבו לו על שניהם יחד ולכן דייק רש"י שם בד"ה אחרי זה דאע"פ שכל א' אומר כך הי' המעשה שלי ושל חבירי אבל אין אני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי ע"ש חזינן דעיקר דהשאילה הוא הגורם בזה וכן הוא לשון תוספתא הנ"ל שהביא הר"ש וסוגיא דכרכום ניחא לפיר"שי דמדמה לה תלמודא לשואל עליו ועל חבירו ולא לזא"ז אף דיכיל להיות שהיא שואלת בפירוש רק על עצמה מה תהא עלי ואומרת שאינה שואלת כלל על חברתה. והענין הוא דדווקא גבי ב' שבילין שפיר יש לומר שהשואל אומר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ועשינו טהרות מ"מ אין הליכת השני מקושר לשאלתו ששואל ומסתפק זה דהליכתו של השני אין מוסיף ואף לא מגרע עסק הספק שמסתפק זה השואל וזה וודאי אם לא הי' הולך אלא הוא לבדו בא' מהשבילין הי' מסתפק אותו ספק עצמו ששואל עכשיו על טהרותיו אשר עשה ומש"ה אמרינן שפיר כל שאינו שואל רק לעצמו אף שאומר שנים היינו אבל אין אני שואל על חבירו אחרי שאין חבירו נמשך ומקושר עמו בשאלתו שפיר דמשיבין לו טהור אתה. אולם בסוגיא דכרכום דאיתא שם מחבואה מצלת בפשיטא ובעי ר' ירמי' אם הי' תבואה קטנה שאינה מחזקת אלא אחת והיו שם כהנות טובא נמצא אף שבאה לפנינו אחת מהן לשאול מה תהא עליה נמשך ומקושר בשאלתה גם אידך דהא ודאי אלו לא היתה אלא היא עצמה לא הי' מקים לשאלה כלל דזה פשיטא דמחבואה מצלת בשבוי'. רק שעיקר שאלתה וספיקא שהמחבואה קטנה ואינה מחזקת את כולן נמצא ששאלתה היא איבעיא דבעי רבי ירמיה וממילא עיקר שאלתה וספיקה נמשך ומקושר בחברתה שעיקר הריעותא שהוקבע עלי' הוא ע"י שיש כאן בעיר הרבה כהנות ואחרי ששאלתה הוא מקושר ע"י חברתה. פשיטא שתשובות החכם פיעל יוצא לכולן כאחת לפיכך שפיר מדמה לה תלמודא לשואל עליו ועל חבירו דאוסר ר' יוסי ומדר' יוסי קפריך כמו שפירש"י אבל לר' יהודה דמתיר בשואל עליו ועל חבירו לא איכפת לן כלל מה שנמשך ומקושר אידך בשאלתו של זו. וכל זמן שאין שני השאולים שואלים לפנינו בבת אחת מתירין וכבר רמזתי על עיקר הזה בסוגיא דמערב בביה"ש בשבת (דף ל"ד) דאמרו לו שניים צא וערב עלינו דמייתי תלמודא הא מילתא לסו"פ הדר עירובין (דף ע"ו). דהנה בסוגיא דביה"ש ודאי מפורש בה שורש ענין שאילות בת אחת דאי נימא שיש בה דין שני שואלים זה אחרי זה לא הוה מקשה תלמודא קו' ממ"נ אי בה"ש יממא או לילה. דהא גבי ב' שבילין בפשיטות מטהרינן בזא"ז אף שיש שם ממ"נ תרתי דסתרי וע"כ משום דמפורש שם כא' עירב לשניהן והיא השואל. נתפס שם שורש עסק שאילות בת אחת. וא"כ בסוגיא דסו"פ הדר דאיירי שם שעירבו ב' חצירות כל אחת בפני עצמו רק שזה עבר בית הסמוכה לו והניח בבית שני וחצר שני ג"כ עבר בית הסמוכה לו עירב בבית שני ואמרינן שם ג"כ דממ"נ לא קנו משים דסתרי אהדדי אי בית שער משוית לא הוה עירוב של זה כלום ואי בית משוית ליה עירובו דאידך לא כלום ע"ש. ונראה ברור שמחמת חומרות עסק שאילות בת אחת קאתינא עלה להחמיר שם דלולי זה קשה הואיל דשני חצירות המה זה בפני עצמו וזה בפ"ע. ובכבילין בשני בני אדם בשואלין זאח"ז לא איכפת לן מה דסתרי אהדדי ובעניינא דסו"פ הדר אינו מבואר דשאולין כאחת. בשלמא בסוגיא דביה"ש מפורש שאחד שואל על שניהם אבל בסו"פ הדר לא רמיזא זאת אך הענין לפי מה שחקרנו בסוגיא דכרכום הנ"ל. ועניינא דסוף הדר הוא דומה ממש לעניינא דכרכום ומשו"ה אף שאחד מן החצירות בא לשאול שלא בפני חבירו וגם אומר בפירוש שאינו שואל רק על חצירו ולא על חצר שני. מ"מ כל עיקר שאלתו נמשך ומקושר ע"י מעשה שני ולולי השני לא הי' שואל ודורש כלל דהא מפורש אפילו עשרה בתים הסמוכים יכול לעבור על כולם ולהניח בבית אחרון וכולם נעשים בית שער נמצא שעיקר ספיקו ושאלתו נמשך מחמת שחצר שני עשה בית שער את הבית שהניח בו זה את עירובו ודומה שפיר לשואל עליו ועל חבירו כמו גבי כרכום וממילא אחרי ששאלתו מקושר משניהם גם תשובות החכם פועל יוצא לשניהם כאחד ואסור לר' יוסי לפר"שי בכתובות ולשיטות תו' אשור אף לר' יהודה: ומיסוד דברים הללו נראה בעליל שבחנם נתחבטו כל האחרונים על האי דינא האמור בנדה (ד' נ"ח ע"ב) והוא בשו"ע סי' ק"צסעי' כ"ה בנשים שנתעסקו בצפור ואין בצפור דם אלא כסלע ונמצא על זו כסלע ועל זו כסלע דאמרי' שם דשניהם טמאים והובא שם בט"ז ס"ק י"ז בשם ב"ח דאיירי דווקא בבא לשאול שניהם כאחת אבל בזא"ז לא ע"ש. והדרישה והט"ז חולקים על הב"ח וחקרו טעמים וסברות שראוי להחמיר אף בזה אחרי זה והאריכו בזה: ואילו עמדו על מקור ושורש הדברים אשר ביארנו למעלה בסוגיא דכרכום וסוגיא דסו"פ הדר דמוכח ומוכרח סברא הנ"ל אשר יסדנו לומר דכל מקום שעיקר שאלתה וספיקא הוא נובע ומקושר מחברתה נקרא ממש עליו ועל חבירו כמו שביארנו דזהו טעמא דכרכום וזהו טעמא דסו"פ הדר דאף כשבא לפנינו רק א' מהן לשאול נמשך עיקר שאלתה מחמת שמקושר עמה מעשה ועסק חברתה ובלעדי זאת לא היו מקום לשאלתה להסתפק כלל וא"כ ענין ב' נשים שעסקו בצפור אחד דומה ממש בדמיון גמור לכרכום וכמו בכרכום שאם לא נמצא עוד כהנות זולתה לא היו לה מקום לשאול כמו כן גבי צפור לולי שעסקה גם חברתה בצפור זה לא הי' לה שום מקום להסתפק כלל בכתם שמצאה כסלע ועיקר ספק שאלתה מחמת חברתה נובע. וא"כ כמו שאמרו גבי כרכום בין לפיר"שי שדומה לשאול עליו ועל חבירו ובין לפירש תו' דדומה לשאילות בת אחת כמו כן דין דצפור הנ"ל באין שום הפרש ביניהם כלל וכלל וזה ברור מאוד ותמיה שלא חקרו האחרונים זאת: וא"כ פשוט דענין ב' נשים שעסקו בצפור אפילו לא באה אלא אחת מהן אסורה כמו שבאי שניהם וכנ"ל ואחרי זה ראיתי בשו"ע סי' קי"א סעיף ז' בענין ב' קדירות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן וא"י לאיזה מהן אסור והביא הש"ך ס"ק י"ט בשם ב"ח דבאיסור דרבנן מיתר בשני בני אדם כשבאין שאיל בזא"ז והש"ך הביא דברי הרשב"א דאוסר אפילו באיסור דרבנן אף כשבאו זא"ז מטעם הואיל וע"כ אתה צריך לאסור א' מהן מאי חזית לאסור זה דילמא איפכא והלכך כולן אסורות ע"ש שמאריך בש"ך דרמב"ן באמת מתיר בזא"ז ורשב"א איסר אף בזא"ז ע"ש: והנה הש"ך רוצה לחזק סברות רמב"ן וכ' שמוכח כך בפסחים ובסוגיא דכתובות והאריך שם הש"ך. ואולם לפי מה שב ארנו דברי רשב"א נכונים. שכן מוכח בסוגיא דכרכים וסוגיא דס"ופ הדר דכל שמוכרח השואל לפרש גם מעשה עסק חבירו אף שאינו שואל אלא על עצמו נקרא עליו ועל חבירו הואיל ושאלתו נמשך ונקשר ע"י מעשה חבירו ובלי מעשה קדרה של חבירו שעמד סמוך לקדרה שלו לא הי' כאן מקום ספק ומצאתי אחרי כתיבתי את סברא זו שהעיר בזה בקיצור בעל כו"פ והביאו בעל חות דעת ע"ש ורמז הכו"פ שזהו סברות ג' נשים שלבשו חלוק אחד ומצאו כתם שכולן טמאות מטעם הנ"ל. אולם גבי ג' נשים ראיתי דברים ארוכים מזה שהתווכח הרשב"א עם בעלי הצרפתים שקבעו טעם הזה משום איסור בת אחת והקשה עליהם מהשאילה לבעלת כתם או לכותית או קטנה שלא הגיע זמנה לראות. נימא להתיר הואיל והשני' לא תבוא לשאול עיין בתה"ב הארוך בה' כתמים ע"ש. אבל בסי' קי"א גבי ב' קדרות של היתר וכן גבי ב' נשים שעסקו בצפור נכון הטעם משום שואל עליו ועל חבירי אף כששואל רק על עצמי לבד הואיל וע"כ מקושר ומצורף בתוכן שאלתו גם עסק מעשה חבירו אשר בלעדו אינו שייך כלל שאלתו כמו שהארכנו בכרכום. אילם את זה ראיתי לבאר מה שראיתי בסימן תל"ט ה' פסח דמחלק הטור גבי עכבר שנכנס לב' בתים בדוקים מחלק שם בין אם שואלים בב"א או בזא"ז ע"ש: זה לא יתכן אלא לשיטות הרמב"ן דמחלק גם בקדרות בסי' קי"א בזה. אבל הרשב"א דאוסר בסי' קי"א אף בזא"ז וכמו דחקרנו שענין זה נקרא שואל עליו ועל חבירו כנ"ל. ממילא