גליא מסכת חלק א קסח

רגעים להחמיר דזה ודאי אם נעשה הפירוד קודם הנחות העירוב או אם נעשה אחרי שנאכל העירוב בין כך ובין כך פסיל העירוב וא"כ זמן משך הכשרו הוא מועט ופסולו מריבה הרבה: אך אם הניח העירוב בתחילת ביה"ש בערך רגע או שתים ולא נאכל עד סוף ביה"ש בערך ב' או ג' רגעים קודם סופו ונמצא אם נעשה פרידות יום ולילה בהמשך זמנו של ביה"ש מזמן הנחתו עד זמן שנאכל כשר העירוב. וליכא בו ריעותא אלא נעשה הפירוד באותו זמן או קודם הנאות העירוב או באותו זמן מועט שאחרי אכילתו וממילא צדדי התירו עודף ומרובה יותר ויותר על צדדי פסולו ולכן אם לא היה מחדש לנו ר' יונה מסברא דספק מקצתו יום ומקצתו לילה לאו ספיקא הוא כלל משום דסברות ר' יונה הוא דזה הוה ספק נכון אם הכסיף תחתון לחוד הוה לילה או דוקא בהכסיף גם העליון נעשה לילה אבל שיהיה נעשה פירוד בתוך אמצע ההכסיפה זה לא מסתבר כלל וזהו טעמו של רבי יונה דלא מסתפק כלל שיהיה מקצתו יום ומקצתו לילה משים דאין סברא שיהיה נעשה פירוד באמצעו רק הספק אם הכסיף תחתון דיו או בעי גם הכסיף עליון כנ"ל: אמנם זאת חשבתי למשפט לחקור ע"פ מה דאית' שם בשבת (דף לה ע"א) דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה או כר' יוסי במאי דפליגי בזמן ביה"ש ועוד מבואר שם דזמן ביה"ש דר' יהודה אינו בזמן אחד עם ר' יוסי אלא אחרי דשלים כל זמן חצי שעה שיעורא דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי ולפיכך רשאין כהנים לטבול לר'יוסי כל זמן ביה"ש דר' יהודה ע"ש: ומעתה נחזי אנן באיזה ביה"ש איירי רבא אי איירי בביה"ש דר' יהודה א"כ אם מניח מבע"י ונאכל בזמן ביה"ש דרבי יהודה יש כאן ס"ס להחמיר היינו שמא הלכה כר' יוסי ולא הוה אותו חצי שעה כלל ביה"ש אלא יום ודאי ואף אי נימא דהלכה כר' יהודה הוה שפיר אותו חצי שעה ביה"ש מ"מ שמא ביה"ש יממא הוא ויש כאן ב' צדדים לחומרא ואי איירי רבא בזמן ביה"ש דרבי יוסי ולפ"ז ניחא האי גוונא דמניח מבע"י ונאכל ביה"ש דיש כאן ספק ספקא לקולא היינו שמא ביה"ש לילה הוא ושמא הלכ' כר"י ולא הוה אז ביה"ש כלל אלא ודאי לילה אבל תקשה לן ממניח ביה"ש ונאכל בלילה הוה ס"ס להחמיר שמא ביה"ש לילה ושמא הלכה כר' יהודה והוה אז ודאי לילה: אך אפשר דאין זה נכנס כלל בגדר ס"ס משום דהאי ספק שמא ביה"ש לילה או יום והאי ספק שמא הלכה כר"י ולאו ביה"ש הוא הכל ספק אחד הוא ומשם אחד אשר חקרו הפוסקים לומר דס"ס אשר שניהם משם אחד לא נקרא ס"ס ויש דעות בזה ע"ש ועדיין צ"ע בזה: אולם אף לפי דעת הרב רבינו יונה דאוסר במניח ביה"ש ונאכל בביה"ש. נראה דמודה רבי יונה אף לדידן דקיל"ן דבין זמן דרבי יהודה ובין זמנו דר' יוסי הכל הוא ביה"ס משום דמספקא לן הלכתא כמאן מ"מ אם מניח העירוב בזמן ביה"ש דרבי יהודה ונאכל בזמן ביה"ש דר' יוסי אף שהכל נקרא ונכלל אצלינו לזמן ביה"ש אעפי"כ כשר העירוב אפילו לפי דעת רבי יונה משום דממ"נ לרבי יהודה הוה מניח ביה"ש ונאכל משחשיכה ולרבי יוסי יש לו דין מניח מבע"י ונאכל בביה"ש ואפשר לפרש בזה מאי דדיקדקו התוספות לענין מאי נקט רבא נאכל משחשיכה דהא אי נמי לא נאכל לגמרי הוה דינא הכי דיש לומר דכוונות רבא לרבותא בכה"ג שהינא בזמן ביה"ש דרבי יהודה ונאכל בביה"ש דרבי יוסי מ"מ כשר מספיקא משום שאני יכול לקרות עליו שהוא נאכל משחשיכה. דשמא הלכה הוא כרבי יהודה וכבר נשלם ביה"ש והתחיל לילה ושיעור תוכן דברי רבא הני הוא כל שאני יכול לומר עליו שהוא נאכל בלילה אף לחד מאן דאמר כשר: עירובין (דף ל"ח ע"א) במשנה רבי אליעזר אומר כו' כיצד עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא משתכר בהילוכו ומשתכר בעירובו הנה לא ראיתי במפרשים פירוש מספיק על דבר זה לא ברש"י ולא בפי' המשניות לרמב"ם ובברטנורה ולפום רהיטא אינו מובן תוכן כוונות התנא בלשון זה ואמאי קאי ומהו לשון משתכר דקאמר הכא ונראה לבאר זה ע"פ מה דאיתא בגמרא אמר להן רבי אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני נאכל עירוב וביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני אמרו לו אבל הא לאו ב' קדושות הן ורבנן ספוקי מספקא והכא לחומרא והכא לחומרא: והוא בתוספתא שכך טענו ר"א ורבנן ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה אמרו לו אבל נא לגמרי מודו לר"א דלר"א היה כבני עירו ולרבנן דמספקי להו נעשה חמר וגמל עכ"ל. ועתה נחזי דר"א הקשה לרבנן משני עניינים מן מערב ברגליו וממערב בפת דהדין היה ידוע וקבוע דכל שמערב ברגליו בראשון מערב אף בשני ברגליו וכל מי שעירב בפת אם אירע שנאכל בראשון אינו יוצא בשני ולכן הביא ר"א להוכיח מהא דע"כ הטעם הוא משום דשני קדושות והשיבו לו רבנן אבל כלומר אמת הוא דבר זה דכל מי שעירב ברגליו בראשון הולך ומערב ברגליו פעם שני על יו"ט שני ובנאכל עירוב של פת אסור ביום שני אך אין הדין למי שלא מערב ברגליו בשני או למי שנאכל עירובו להיות כבני עירו אלא הוה הדין שיהא חמו"ג ולא כמו שאתה סובר להיות נעשה כבני עירו ונקדים עוד הקדמה אחת אשר מפורש במשנה (דף ס') דכל מערב אינו משתכר כלום מפני שכל מה שהוא משתכר לרוח זה הוא נפסד לרוח שכנגדו שהיה לו על פי תחום ביתו. וכל זהו לכל מערב סתם אך זה המערב ברגליו בראשון דלרבנן הוה הדין אם לא ילך לערב ברגליו ביום שני יהיה נעשה חמר גמל ואינו יכול לילך למקום העירוב ואף את שלו שהיה לו מקדמת דנא על תחום ביתו לא יגיע לו וכידוע דאם מיצעי עליו הנחת עירוב קרוב לאלפים אין לו כלל הילוך מהלאה מחוץ לעיר לא לכאן ולא לכאן וממילא זה האיש שעירב ברגליו בראשון נקרא בפשיטות משתכר ולא נפסד משום דאף לא ילך לערב כבר נפסד את התחום ביתו וע"פ העירוב שהולך ברגליו כעת שפיר משתכר וכן כשמערב בפת ונאכל הוא נפסד לגמרי ולכן מהצורך למערב בפת להחשיך עליו בראשון וליטלו ולהביאו לתוך ביתו לשומרו וילך עם פיתו פעם שנית למחר להחשיך שם עם אותו הפת: וזהו כוונות מאמר רבנן שהשיבו על דברי ר"א על מה שהתווכח ר"א עמהם ממערב ברגליו וממערב בפת כמבואר בתוספתא והובא כאן בסוגיא ומבואר שם שרבנן השיבו לו אבל והיינו כפי שפירשו התוספות דלא לגמרי הודו רבנן לר"א כנ"ל משום דלר"א חוזר לתחום ביתו ולרבנן נעשה חמו"ג ונאסר על תחום ביתו ובתוספתא נקט בקיצור רק שהשיבו אבל ובמשנה מסיק סיומא דסיימו רבנן לפרש כוונתם במאי דאמרו אבל דלא לגמרי הודו אלא שנעשה חמו"ג ולכן מערב זה משתכר בהליכתו והוא חלוק משארי מערבים שאינן משתכרים וזה נמצא משתכר בהליכתו קאי אעירב ברגליו ביום ראשון הולך לערב בשני ומשתכר בהילוכו וגם מערב בפת שמביאו לביתו לשמרו ומערב באותו פת שם שני על יום שני משתכר בעירובו דבלא זה יהיה נפסד לגמרי וזהו שכיוונו רבנן בהארכות תשובתם לר"א בכדי שיובן דעתם שלא לגמרי מודים אלא לסברתם יהיה חמו"ג וניחא בזה האמור במשנה כיצד הוא עושה מוליכו בראשון כו'. ואינו מבואר מאן קאמר האי כיצד דאי רבנן קאמרי לה קשה הא לר"א פשיטא דצריך לערב בשני ועיין בתויו"ט שחקר על זה ע"ש ולדברינו האי כיצד דווקא רבנן אמרינהו דלר"א אינו צריך שמירה מעולה כ"כ האי פיתו של העירוב משת דאף שיהיה נאבד בראשון עדיין לא יהיה נפסד מתחום ביתו אבל לרבנן הוצרך שמירה מעולה מאוד דאי נאכל בראשון יהיה נעשה חמו"ג ויהיה קרח מכאן וקרח מכאן לפיכך דייקו דווקא רבנן ומפרשי דעתם שכשיאבד או נאכל בראשון יהיה נפסד גדול לכן אמרו כיצד הוא עושה כו' ונמצא משתכר כו' דבזה מתבאר דעתם וכוונתם היאך הוא הדין אם נאכל בראשון ולא לגמרי קמודים רבנן לר"א כנ"ל ונראה פשוט אף דאיתא (בדף מ"ו) דחצירות מערבין שלא לדעת אבל תחומין אין מערבין אלא לדעת מפני שאין חבין לאדם שלא בפניו מפני שמנסז עפי"ז תחום ביתו. אבל לזה שעירב בראשון מותר בפשיטות לערב עליו בזוז פת אף שלא מדעתו דהואיל ובלא עירב נעשה חמו"ג הוה שפיר זכות ולא חוב כו'. בריש פ"ק דעירובין במשנה מבוי שהוא גבוה כו' והרחב מעשר אמות ימ ואם יש לו צוה"פ אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט. לכאורה אינו מובן מאי דקאמר אע"פ שהוא רחב כו' הא באמת מסיק בגמ' (דף יא ע"א) דאף על גובה מעשרים מהני צוה"פ וא"כ היה לתנא למיתני סתמא ואם יש לו צוה"פ אין צריך למעט וממילא הוה קאי בין אגובה ובין ארחב. אבל נראה לפרש ע"פ מה דאית' בתוס' (דף יא) ד"ה איפכא מאי למה לן צוה"פ על קנה פסל גבו ליכשר בקנה חד שמצד א' בלחי משהו ותירצו ג' תרוצים או אליבא דר' יוסי דבעי לחי ד' או איירי במפולש או איירי ברחב מעשר והנה אין הלכה כרבי יוסי וגם מפולש לא איירי המשנה כדמפרש"י במשנה ולא צריכא אלא ברחב א"כ שפיר קאי אף על גובה ועיקר הרבותא במה דקאמר אף על פי שהוא רחב מעשר דאם לא כן דל קנה שלמעלה ומספיק בקנה שהוא לחי משהו: שם בגמרא אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם לכאורה יש כאן הארכות לישנא אך למותר ובקיצור היה לו לומר מ"ט דחכמים ילפי מהיכל ומהו לשון שלילה דקאמר ונראה דדברי רב הם ברייתא כדאיתא שם לקמן הא מתניתא אטעיתיה לרב דתנא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט הוא סגו מדרבנן מפתחו של היכל גמר רבי יהודה מאולם גמיר ולא הוא כו'. ולקמן מקשה אלא מעתה לא תהני אמלתרא כו' ותהוי אמלתרא מתניתא ותיקשי לרב אמר לך רב דל אנא מהכא מתניתא מי לא קשיין אהדדי אלא מאי אית לך למימר תנאי היא לדידי נמי תנאי היא ורש"י מפרש בד"ה דל כו' הרימני מכאן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר מתנייתא כו' דהא תניא לעיל בהדיא מבוי כו אלמא רבנן מהתם גמרי רב נחמן בר יצחק אמר בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין לרבנן קודם טעמ' מאי משום היכרא והא דקתני יותר מפתחו של היכל סימנא בעלמא ומפרש"י בד"ה בלא רב אי לא הוה מפרשה רב למתניתא קמייתא ויליף מיניה דרבנן מהלו גמרו ושם בד"ה והא דקתני במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרו מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף כו' יהיה פתח היכל סי' ביון עד כאן לשונו: עכ"פ חזינן דבלא רב הווינן מצי לפרש דאין עיקר ילפותא דרבנן כלל מהיכל אלא טעמייהו עיקר משום היכרא והיכל סימנא נקטי. אך רב מפרש הא מתניתא דהא דנקט היכל לאו סימנא אנא הוא בעצמו עיקר ילפותא וטעמא דיליף וגמיר לה מפתחו של היכל וכדכתב רש"י אי לא הוה מפרשה רב כו' דרב' הוא דמפרש כך האי ברייתא דלא לסימנא אלא לעיקר טעמא וילפותא נקט להיכל וזהו מכיון בדברי רב דרב בא לפרש האי ברייתא כדכתב רש"י דרב מפר' הברייתא ודייק וקאמר שאין עיקר טעמא דרבנן משום היכרא והיכל לסימנא אלא האמת היא שחכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל וברייתא דאמלתרא ע"כ תנאי היא כדמסיק בגמרא. וניחא לשון שלילה דקאמר רב דבא לשלול סברות רב נחמן בר יצחק דסובר דלסימנא נקט להיכל: שבת (דף ל"א ע"ב) בהוספות ד"ה וסותר על מנת כו' וא"ת א"כ הל"ל המכבה ע"מ להבעיר והסותר ע"מ לבנות כמו דנקט המוחק על מנת לכתוב ב' אותיות וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתנא שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה ע"מ להבעיר וסותר ע"מ לבנות שהו מחייב לא איצטרך למיתני עכ"ל: ולפום רהיטא אינו מובן כוונתם בתירוצם בזה דמ"מ קשה לענין מה נקט התנא במוחק דווקא ע"מ ולא גבי בונה ואי משום שיעורא קשה דנדע שפיר שיעורא דמוחק מכותב כמו התם ב' אותיות כמו כן במוחק ואי נימא רק