גליא מסכת חלק א קסז

מערב ביה"ש וכן בספק יו"ט אי קדושה אחת או ב' קדושות או במערב ואינו ידוע באיזה צבור קבע העירוב בכולהו לא שייך לומר ספק דרבנן לקולא מטעם מתהפך להקל לשני צדדים וזה עדיפא מסברות התו' שכתבו גבי ס"ס שם בב"ק ובנידה שחששו שמא תראה אשה זו בימים שבין נידה לזבה דאפשר לא תראה כלל ולא תבא הדבר לשאלה אבל כאן החששא יותר נראה שממילא יהי' ניתר איש הה בשני תחומין מחמ' ספק כנ"ל: ואחשוב לומר ששורש חומרא זאת שקבע תו' שם בב"ק ובנדה להחמיר ספק הנוטה לשני צדדים הוא נובע מהאי עיקר האמור במשנה דב' שבילין דמחמירין בשואלין בבת אחת משום תרתי דסתרי כמו כן ראוי להחמיר כשספק מתהפך לזה האדם לשני הצדדים דהוה תרתי דסתרי בשאילה אחת: עכ"פ ע"פ הנתבאר דאמר רבא בשנים שעירבו יש לו מקור משאילת בת אחת קשה מאוד לפרשו בתחומין הואיל ואף באיסורי דרבנן קבוע חומרות איסור בת אחת ומהאי סוגיא שהבאתי (מדף מו) דאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב הכא שום ראי' מזה שענין דין עירוב קילא משארי איסורא דרבנן דהא מפורש בתו"שם בד"ה דאמר דאפילו אי נימא דתחומין דאורייתא איתא האי כללא וכמו גבי אבילות דאף ביום ראשון דהוה דאורייתא ע"ש וע"כ רבא דווקא בחצירות איירי דשם יש להקל אף בשאלות בת אחת כמבואר במשנה (דף לד) דאף לכתחילה מערבין בספק ביה"ש וכן מפורש (בדף מו) דחצירות קילא מתחומין והוכיחו שם ממאי דעירוב שלא מדעת מועיל ע"ש והדין ברור כמו שביארנו דבתחומין כה"ג נעשה חמו"ג מחמת ספק עירוב דבי"הש כמו מחמת ספק דיו"ט ושבת אי קדושה אחת או ב' קדושות וכן במערב בבני צבורין ואינו יודע על איזה מהן קבע אמירות שביתתו נעשה חמו"ג אבל במערב בתרומה שהיא ספק טמאה או טהורה פשיטא דאין עירובו כלום ומותר לתחום ביתו דמקום עירוב ודאו לא קנה משום סעודה שא"ר מבע"י כנ"ל. ומעתה לא קשה קושיות המגיד שם על הרשב"א שהקשה הלא הרשב"א בעצמו כ' דאף בחצרות אם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום סעודה שאינו ראוי' ולפום רהיטא קו' עצומה דלפי"ז אף אם רבא איירי בחצרות קשה מתרומה ספק טמאה: אבל לדברינו לא קשה מעיקרא דדוקא בעירב בא' משני צבורין כמבואר בתו' ובר"ן ורשב"א בחידושיו דעיקר ספק אם בתרומ' טהורה עירב אם בטמאה עירב היינו שא"י על איזה צבור קבע קביעות שביתית העירוב ספק זה דומה ממש לביה"ש וזה אסור בתחומין וכה"ג מותר בחצירות אם היה אחד מזכה עירוב בשביל כל בני החצר ונסתפק באיזה צבור עשה הזיכוי אבל אם עירב חצירות בתרומה שיש עליה מקודם ספק טומאה ונאסרה ודאי אף חצירות לא מועיל דהא אף בחצירות בעינן סעוה"ר דווקא: ובהאי סברא שחקרתי טעמא דמסתבר על הא דלא מכשירין ספק עירוב בלא חזקה אמרתי לבאר בזה עוד ענין אחר אשר לפום רהיטא יש לעיין דהנה ראיתי בפר"ח בכללי ס"ס סימן ד' וז"ל כ' רא"ם דספק דרבנן לקולא או ס"ס בדאוריית' הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה בין חד ספק דרבנן בין ס"ס דאוריי' לחומרא ע"כ ולא נהירא דהא בכל דוכתין מקילין בחד ס' דרבנן או בתרי ספיקות בדאוריית' אפי' לכתחילה עכ"ל והנה לא עיין הפר"ח שמחלוקת הקדמונים הוא דעת הרמב"ן הובא במגיד פ' ח' מה' יבום דטעמא דאוסרין לכתחילה ספק אחות זקוקתו וספק אחות חליצתו אף דראוי להתיר כמו כל ספק דרבנן דמתירין לכתחילה היינו משום דנעשה בה מעשה חליצה בפירסום בפני ב"ד ע"ש שהאריך בזה. אבל במרדכי פ' החולץ מאריך בזה בשם ר' ברוך דבאמת ספק דרבנן אסור לכתחילה ומביא ראי' מהא דאוסרין להטביל כלי בביה"ש כאמור במשנה ספק חשיכה אין מטבילין וגוף טבילה אף בשבת וי"ט הוא אינו אלא מדרבנן משום תיקון מנא ע"ש: אולם ראיתי שלא קשה על סברות רמב"ן מהא דאין מטבילין בביה"ש דראיתי בברטנורה דאתיא כמ"ד גזרו על שבות בביה"ש וע"ש בתוי"ט באריכות מזה. אך לכאורה יש לחקור על האי פלוגתא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות במן ביה"ש או לא' וקשה לומר דפליגי בזה אי ספק דרבנן מותר לכתחילה או אסור דהא אף בדיעבד שנתן עירובו באילן אף שאין מערבין אלא לדבר מצוה וא"כ הוה דיעבד ודבר מצוה מ"מ אוסרין העירוב ההוא למ"ד דגזרו על שבות בביה"ש וקשה אמאי הא הוה עסק ספק דרבנן וראוי להיות ניתר בפשיטות: ולפי הערה שהערותי ניחא דטעמא דמאן דאוסר שבות בביה"ש משום דספק זה מתהפך להיות ניתר אף בביה"ש דמוצאי שבת וא"כ ממילא הוה תרתי דסתרי ולא אזלינן כלל בתרי'. ואפילו מאן דמתיר שבות בה"ש הלא מבואר בסי' שמ"ב דדווקא לדבר מצוה הוא אבל בלא מצוה ד"ה מודים דאסור מטעם הנ"ל ובשבות לדבר מצוה הוא דפליגי רבי ורבנן דסברת רבי דלדבר מצוה לא חששו להאי חומרא דתרתי דסתרן ואחשוב לדעת ולומר דזהו הטעם מאי דפסקינן בטושו"ע תקנ"ג גבי תענית ט"ב וכן בתענית גשמים שמפסיקין מבע"י אשור בה"ש שלהם ובשארי תענית שאין מפסיקין מבע"י משמעות הפוסקים בסי' תקס"ב שהביא שם הב"י בשם הסמ"ק שמקוטב הדין מותר באכילה משקיעות החמה קודם ביה"ש רק שכ"ע אינו בקיאין ע"ש א"כ חזינן שחלוק דין ט"ב ותענית בשמים להיות אסור ביה"ש והוא כר' יוחנן דסובר כך (פסחים נד). וראיתי במגיד פרק ה' מתענית דין ז' שכתב וז"ל בפ' מקום שנהגו נתבאר שספיקא שלו אסור ואע"ג דספקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאי' התם עכ"ל המגיד קשיא קחזינא שהקשה אמאי אסרינן ביה"ש הא ספק דרבנן מותר בכל מקום ושרק אין כאן. ולדברינו ניחא דווקא בט"ב וגשמים שצריכין להפסיק קודם חשיכה א"א להתיר ביה"ש קמא דלפי"ז ממילא נתיר לו ג"כ ביה"ש שאחרי התענית והוה תרתי דסתרי לכן אסור בשניהם משא"כ בשארי תענית לא שייך זה שפיר מתירין בביה"ש שאחרי תענית מטעם ספיקא: ולשיטות רש"י ורמב"ם דמתירין ספק עירב דביה"ש בדיעבד ואסור לכתחילה ובחצירות מותר אף לכתחילה לבוא לבית הספק מוכח שפיר דספק דרבנן בדבר שיש לו עיקר או אסמכתא אסור לכתחילה ובדבר דרבנן דאין לה אסמכתא כמו חצירות מותר אפילו לכתחילה. וכהא"ג איתא בביצה (דף ה' ע"ב) לענין מבטלין איסור לכתחילה לחלק במידי דרבנן בין יש לו עיקר או לא ע"ש: ראיתי דבר תמוה בס' סדרי טהרה בסופו שהביא להוכיח דהשו"ע פסק כרשב"א ולא כרש"י ורמב"ם והא ראי' דבסי' שצ"ג הביא למימרא דרבא ובסי' ת"ט בתחומין לא כ' רק אם ספק נאכל משמע דבמניח ביה"ש אינו מותר ע"ש שכ' כך שני פעמים שם ונעלם ממנו שמבואר דין דמערב ביה"ש בתחומין בסי' תט"ו סעיף ב' וסעיף ג' ע"ש: בסוגיא דשבת הביא הרא"ש שם דברי ר' יונה שכ' דדווקא הניח מבע"י ונאכל בין השמשות או הניח בין השמשות ונאכל משחשכה אבל הניח ביה"ש ונאכל ביה"ש לא קנה עירוב אף דאמרינן ספק מקצתו יום מקצתו לילה זהו רק לחומרא אבל לא לקולא ע"ש: ודין הזה הובא בשו"ע סי' שצ"ג וראיתי בביאורי הגאון ס"ק ה' שכ' להוכיח דין זה מדלא השמיענו רבא באדם א' שהניח בזמן ביה"ש ונאכל בביה"ש ש"מ בכה"ג לא הוה עירוב עכ"ל ולפי ביאורינו דלהאי שיטה דאיירי בחצירות עיקר חידושא דרבא להתיר כאן שאילות בת אחת א"כ מוכרח להשמיענו דדוקא בכה"ג ואף אי נימא דבתחומין מיירי ומתיר עסק שאילות בת אחת אף בתחומין אם כן הוה רבותא גדולה דוקא בכי האי גוונא: אולם לכאורה אמרתי שיש להוכיח דינו של רבי יונה ממאי דמקשה הש"ס ממ"נ אי ביה"ש יממא כו' אי ביה"ש לילה כו' ומאי קשיא ליה דילמא סובר רבא להתיר משום דיש ספק מקצתו יום ומקצתו לילה ולפיכך אמר רבא דמספיקא שניהם קנו עירוב אך ראיתי ברמב"ם הביא לשון הגמ' ממש אבל הטור הובא לשונו בשו"ע שם שיכל את לשונו מלשון התלמוד וז"ל שם עירב לשנים לאחד מבע"י ונאכל העירוב ביה"ש ולאחד עירב בין השמשות שניהם קנו עירוב עכ"ל דיקדק למינקט נאכל העירוב קודם שהזכיר הנחת העירוב בשביל השני ודייק לשנות כך בכדי שיהיה שפיר בפשיטות מה דמקשה תלמודא ממ"נ. היינו משום דרבא איירי אף שלא הניח השני עד שנאכל הראשון והרמב"ם נקט לשון התלמוד ממש ונראה משום דלהרמב"ם עיקר ענין רבותא דרבא לאשמועינן דאף דמפורש במשנה דאין מערבין תחומין בביה"ש הני מילי לכתחילה אבל דיעבד כשר כמו שפירש הרמב"ם בדבריו שם ולא חקר הרמב"ם כלל לעסק שאילות בת אחת אבל הטור דמפרש מילתא דרבא בחצירות וממילא מהכרח לנו לומר דעיקר רבותא דרבא היא משאילות בת אחת והוה תרתי דסתרי לכן דייק לפרש שהנחת עירוב השני היה אחרי שנאכל עירוב קמא ובזה הוה תרתי דסתרי להדיא ובאמת לפי מה דחידש לנו הר"ר יונה דהאי ספיקא דמקצת יום ומקצת לילו ספיקא הוא כלל ואין לנו אלא להסתפק אלא אם הכסיף תחתון לחוד חשוב לילה או דוקא עד שיכסוף אף העליון אז הוה לילה אבל בין זה לזה אין סברא שיתפרש יום מן לילה לפי"ז אין נפקא מיני' כלל דאף אם עירב קידם שנאכל הראשון מ"מ הוה תרתי דסתרי דאין סברא שיהיה מקצתו יום ומקצתו לילה אולם הטור לא הביא דינו של ר' יונה ואפשר לא שמיע ולא סבירא ליה האי דינא דסתמא איתא בברייתא (דף לד ע"ב) דבביה"ש יש בו שלשה ספיקות ע"ש משו"ה קדייק שנאכל עירוב קמא קודם הנחות שני: וקצת ראייה אמרתי לדינו של ר' יונה ממאי דמדקדק תוס' בד"ה ונאכל עירובו משחשיכה לאו דוקא וה"ה לא נאכל עכ"ל וכפי הנראה דקדק גדול ונראה לומר דשיעור דבריו כך הוא לא' עירב מבע"י ונאכל בזמן ביה"ש ולהשני עירב בזמן ביה"ש והיה שלם כל זמן ביה"ש ולא נאכל עד חשיכה ותוכן כוונתו שלא נאכל בזמן ביה"ש כמו עירוב קמא אלא אכילתו לא הוה עד שחשיכה ובא להשמיענו דינו של ר' יונה למידק מיניה דאילו לא היה נמשך אכילתו עד שחשיכה אלא היה נאכל מקודם לא הוה עירוב כלל והטור דלא הביא האי דינא של ר' יונה באמת לא הזכיר כלל בדבריו ונאכל משחשיכה דס"ל כמ"ש התוס' דלאו דווקא ולחנם נקטי' אבל יש לדייק שפיר כר' יונה מזה ראיתי בספר שער המלך פ"י מה' מקוואות הביא שם האי כלל דהעיר המ"למ פ"ד מבכורות ופ"ח מאבות הטומאה דאף במידי דרבנן כשיש ספק ספיקא להחמיר אסור ורוצה בעל שעה"מ להוכיח מדברי ר' יונה דאי נימא כך היה לו לר' יונה לומר אף שיש בביה"ש ג' ספיקות היינו גם ספק דמקצתו יום ומקצתו לילה מ"מ א"א להתיר במערב ביה"ש ונאכל ביה"ש משום דיש ס"ס להחמיר היינו ספק שמא בשעה שעירב היה לילה ואף אם תאמר שהיה עדיין יום דילמא בשעה שנאכל היה ג"כ יום ע"ש: ולדעתי ליכא מהא ראייה דטעמא דאוסרין ס"ס להחמיר אף במידי דרבנן הוא טעמא דיש יותר צדדים לנטות לאיסור ולהחמיר טפי מהצדדים אשר נוטים לקולא. והוה כמו רובא לאיסורא ומשו"ה אי לא הוה חידש לנו ה"ר יונה האי סברא דענין ספק מקצת יום ומקצתו לילה לאו ספק הוא כלל היה מקום לומר דהוא ספק גמור כמו האי ספיק' דשמא כולו יום או לילה וממילא היה נכלל כולו לחד ספק היינו זמן ביה"ש שהוא ערך חצי שעה יש לנו להסתפק באיזה רגע מתפרד היום מהלילה דחצי שעה הוא שלשים רגעים ומסתפקי חז"ל אם ברגע ראשונה מתפרד וממילא כל זמן ביה"ש הוא לילה או מתפרד ברגע שניה או שלישית וכן כולו עד שלשים רגעים ונמצא כאשר יתפרדו באיזה רגע מן שלשים רגעים הללו הוה ביה"ש מקצת יום ומקצתו לילה ואם אינו מתפרד אלא ברגע האחרונה משלשים רגעים הוה ביה"ש כולו יום ועכ"פ נכלל כל הענין ספיקות שנאמרו ספק כולו יום או ספק כולו לילה או מקצתו יום ומקצתו לילה הכל ספק אחד הוא שנסתפקו באיזה רגע מהשלשים רגעים מתפרדים זה מזה ונמצא כל שלשים רגעים שהוא משך וזמן של ביה"ש בספק הם עומדים שאפשר על כל רגע ורגע לומר שאז יפרד יום מהלילה ולפ"ז אם היה מניח דרך משל בזמן ג' או ד' רגעים בתחילות ביה"ש והיה נאכל תיכף בערך רגע ה' או וא"ו בזה היה מקום לנו לומר שפיר דיש יותר כמה צדדים נוטים להחמיר מלהקל הואיל ולא היה רחוק הנחתו מאכילתו רק ערך רגע אחת או שתים ואינו מתכשר העירוב אלא אם יתפרד ויתחלק היום מלילה באלו שנים או שלשה רגעים ונשארו ערך ך"ז רגעים