גליא מסכת חלק א קסו

מפורש שם שיש חילוק דכשבא לשאול על עצמו לבד אומרין לו טהור בא לשאול עליו ועל חבירו אוסרין לו הכל. ועיין באריכות מזה בסוגיא דפסחים ובסוגיא דכתובות (דף ך"ז) ומעתה לפי מה דקבע רבא באמרו לו שנים וזה שליח שעירב לשניהם בא לשאול להמורה על שאינה דנא וזה עדיפא טובא מאם באו שניהם לשאול כאחת או שואל עליו ועל חבירו הואיל ושליח זה שנזדמן לפניו שואל כאחת על שניהם למי ישיב לשולחו דבר הגון ועיין במל"מ פ' י"ט מה' אבות הטומאה שביאר שם כל שיטות בדין הזה. עכ"פ לכל הני שיטות ודאי ראוי לאסור מחמת שואל עליו ועל חבירו ודומה ממש לשואלים שניהם בבת אחת. דשלוחו של אדם כמותו. וזה שואל בשביל שניהם. וא"כ אומר רבא דשניהם קנו עירוב. ואף דעירוב דרבנן הא פשיטא דאף במידי דרבנן שייך האי דינא דאיסור שאילות בת אחת כדמוכחא סוגיא דפסחים דאיירי בבדיקות חמץ דהוה דרבנן דבאמת גבי טומאה דרבנן אוסרין ג"כ שאילות בת אחת עיין ברמב"ם פרק י"ט מאבות הטומאה ע"ש: ומחקירה זו יוצא לנו לבנות דייק שא"א כלל לפרש מאמר רבא בענין תחומין אלא בחצירות ואפשר לומר דענין חומרא דמחמירין בשאילות שניהם בבת אחת אינו שייך בחצירות רק בטומאה אמרי' זאת שיש לו עיקר מהתורה וכן בחמץ שיש לו עיקר וכן בכתיבות שהקיפה כרכום. אבל בחצירות מקילין אף ששואלים שניהם כאחת כמו דמחלק הש"ס להקל בחצירות לערב אף בתחילה ביה"ש משא"כ בתחומין בודאי אסור לכתחילה אף להאי שיטה דמפרשים מאמר רבא על תחומין מודים דלכתחילה אסור לבוא אל בית הספק כמבואר בתוספות ובמגיד שם (כבר הארכתי בקו"נ אחד על דברי פר"ח בכללי ס"ס שהביא בשם הרא"ם לאסור לכתחילה ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן ואינו מותר אנא דיעבד והפר"ח חולק שם אבל יש להכריע מסוגיא דשבת דיש לחלק בין תחומין שיש בה אסמכתא מקרא ובין חצירות דליכא אסמכתא ועיין עוד מזה מרדכי פ' החולץ ובמגיד פ' ח' מיבום ע"ש). וא"כ לפי האי שיטה דמפרשים מאמר רבא בתחומין קשה אף דסברתם דהוה ספיקא דרבנן לקולא תינח אם לא היה כאן אלא שואל אחד אך כאן יש לפנינו שאילות בת אחת איך אפשר להתיר לשניהם כאחת אדרבא ראוי לומר דשניהם אסורין כמו הדין בכל שאילות בת אחת דהמורה צריך לאסור לשניהם בכדי שלא יהיה תרתי דסתרן: ואין לומר דכל עיקר האי חומרא דשאילות בת אחת לא הוקבע אלא רק בטומאה לבד דהא אף חמץ ובדיקה ילפינן מטומאה ואף הפוסקים ילכו בעסק טריפות מהתם עיין סי' קי"א בזה ואף זאת אין לומר דתחומין קילא מטומאה וכמו דאיתא בסוגיא דעירובין אמר ר"ה בר חנינא שאני טומאה דיש לה עיקר מהתירה זה ליתא דהא חזינן דרבא לא סבירא ליה להאי תירוצא ומתרץ שם בסברא אחרת חזינן דלא פסיקא לחלק בין טומאה לתחומין וכן לקמן ודף מ"ו] מקשה רב פפא לרבא מטומאה לתחומין עיין שם. אם כן מוכח דשוין נינהו ואפשר דמשום דאיתא בסוגיא דשבת הנ"ל דתחומין אסמכו אקרא הוה כמו עיקר מהתירה כטומאה ובעל נ"ב שם סימן ס"ו כתב דטעמא דרבא דסובר י"ב מילין דאוריית' ע"ש עכ"פ אין סברא כלל להתיר איסור דחומרא שאילות בת אחת גבי תחומין רק בחצירות דקילא דליכא בו אפילו אסמכתא רק חומרא בעלמא כמו שכ' רש"י מזה בסוגיא דשבת ע"ש וכמו שקילא חצירות מתחומין ושארי איסורא דרבנן שמותר לכתחילה לבא לבית הספק לערב בביה"ש כמו כן מקילין בו האי קולא להתיר חומרא דשאילות בת אחת ובפרט לדעת הרמב"ם דסובר י"ב מילין הוה דאורייתא א"כ יש לתחומין עיקר מהתורה טפי מטומאה עיין במלחמות סופ"ק דעירובין שכ' להדיא כך ע"ש: דבר הגון ומתקבל לראי' ברורה על קוטב כוונה זו בדברי רבא נתברר לפני מסוגיא דסו"פ הדר דאי' שם בדיק לן רחבה שני בתים בין שני חצירות זה בא דרך זה כו' וזה בא דרך זה כו' אמרו לו שניהם לא קנו דמ"נ אי בית שטר כו' ומקשה שם מ"ש מדרבא דאמר אמרו לו שנים צא וערוב כו' שניהם קנו ומשני הכי השתא כו' ע"ש: ומדהתקשר בעלי הש"ס ענין מאמר רבא עם האי עניינא דב' חצירות וב' בתים נתאמת לפני בתורת אמת סברתי אשר קבעתי במילתא דרבא דעיקר ענינו לא בא אלא לחדש דבר חדש שחומרות איסור בת אחת אינו מחמירינן גבי חצירות. ואף ענין דסו"פ הדר מקורו מזה וניחא מאוד דבתרווייהו נקט תלמודא לישנא דממ"נ. דלפום רהיטא יש לחקור טובא על הא דמקשה תלמודא בסוגיא דשבת על מאמר רבא ממ"נ אי ביה"ש יממא בתרא ליקני כו' ומתרץ ביה"ש ספיקא דרבנן לקולא אטו לא ידע המקשה האי דינא והאי סברא דספק דרבנן לקולא ואי משום דשני בני אדם עירבו זה מבע"י וזה משחשיכה כו' והוה תרתי דסתרי הא דין זה משנה מפורשת פ' ה' דטהרות והובא בפסחים דף י' וכתובות (דף ד"ז) ב' שבילין א' טמא וא' טהור הלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות כשבא זה בפני עצמו ושואל וזה בפני עצמו שניהם טהורים א"כ חזינן דבכל מקום שמקילין בספק אם הלך אחד (והתם איירי אף בטומאה דאורייתא רק ברה"ר קי"לן ספיקי טהור וכן הדין ברה"י וטומאה דרבנן עיין ברמב"ם ובמשנה למלך פ' י"ט מאה"ט מזה) ולא מחלקינן להחמיר על אחד מחמת שהלך ג"כ חבירו בשביל שני אלא כששואלין כאחת אבל כששואלין כל א' בפני עצמו מקילינן לשניהם במקום שיש להקל בספיקו ולא איכפת לן לומר שיש כאן עכ"פ ממ"נ אחד מהן טמא ודאי ואיך נקיל לזה ולזה וטומאה ודאי חמירא אף מתחומין וכש"כ מחצירות: ומעתה כשנימא דהאי דינא דמאמר רבא אמרו לו שנים צא וערב כו' ליכא בו לתא דבת אחת קשה טובא מה נתקש' תלמוד' על דין דרבא שים לאמיר מחמת ממ"נ. ולמה לא קשה לו על משנה דב' שבילין האי ממ"נ וגם דברי התרצן אינו מובן דקאמר ספיקא וספיקא דרבנן לקולא לכאורה מה חידש כאן המתרץ דהא זה הוה ידע המקשה שפיר דספק לקולא רק דמקשה מכח ממ"נ שיש כאן תרתי דסתרי וע"ז אינו מספיק לו התירוץ דספק דרבנן לקולא: ומכל זה נראה ברור דכל עיקר מימרא דרבא לא הוקבע אלא על עסק שאילות בת אחת וכפי שמדייק ונקט בגוונא שאחד עירב בשביל שני בני אדם ועתה מוכרח הוא להשיב לשולחי' דבר אשר שניהם שואלי' ודורשים אותו אם הוחזק בשליח עושה שליחותו וקרוב הדבר שהחכם המורה הוא שביקשו אותו לערב בשבילם דלאו כ"ע דיני גמירי מדיני עירוב לעשותו בהכשר כדבעי לכן מבקשין מן היודע ספר ומורה לערב כראוי. וא"כ הואיל וזה המערב צריך להורות ולומר לשניהם הוה ממש שאילות בת אחת וא"כ זהו עיקר קושיות המקשה כאן שמקשה ממ"נ כו' משום דכאן הוה דין דשאילות בת אחת ועיקר טעם חומרא של שאילות בת אחת הוא רק משום דאי אפשר להמורה להקל לשניהם דממ"נ אחד אסור והוה תרתי דסתרי. ומסיק תלמודא דהואיל וביה"ש ספיקא הוא ראוי להקל במידי דרבנן כחצירות שאין לו עקר ואסמכתא מהתורה ולא איכפת לן חומרות דבת אחת דהוה תרתי דסתרי ממ"נ ואף באיסור שבוי' משמע בכתובות (דף ך"ז) דלא החמירו שם חומרא דבת אחת ע"ש: ובזה תראה נפלאות מהתקשרות אשר עשו בעלי התלמוד מימרא דרבא לענין האמור בסו"פ הדר דשני חצירות וב' בתים ביניהם דהתם ג"כ נתפס עסק מקור ושורש דבת אחת דהתם איירי דב' חצירות הללו עירבו כל אחת לעצמה רק שלא הניחו עירובם בתוך בית הסמוך לחצרם אלא הניחו אותו בבית השני. וזה וודאי אילו לא עירבו החצר השני כלל ואפילו היו מערבים לעצמם רק שלא היו מניחים עירובם בבית הסמוכה לחצר השני ולא היו עושים לבית הסמוכה אצלם לבית שער. לא הי' כאן שאלה כלל וחקירה דזה ידוע שבני חצר רשאין לעשות לבית א' בית שער ולעבור דרך עליו לבית אחר לערוב בבית שני. ועיקר חקירה ושאלה נעשה כאן מחמת שחצר השני עשה לבית ההוא בית שער ועברו דרך שם עד בית הסמוכה לחצר האחר והניחו את עירוב' שם נמצ' הבית שהניחו זה ועירוב הוא נעשה בית שער ויש ריעותא לעירוב שהוא מונח בתוך בית שער וא"כ אף שלא יבוא לפנינו רק בעל חצר אחד לשאול על כך יש לו דין שואל עליו ועל חבירו (ובזה יש לי קונטרס מיוחד שהוכחתי עיקר זה מכמה מקומו' בתלמוד דכל שעיקר שאלת מחמת השני ובלעדי התחברות עסק חבירו לא הי' מקום כלל לקביעות שאלתו זהו נקרא עליו ועל חבירו דהואיל ושאלותי נמשך ונובע ע"י עסקו של חבירו וממילא גם חבירו שאילתו יהא מחמתו וממילא תשובות לאחד נמשך לשניהם הוה ממש שואל עליו ועל חבירו דמבואר בסוגיא דפסחים פ"ק ובכתובות (דף ך"ז) דלר' יוסי אסור כמו בת אחת ור' יהודא פליג בזה אבל הלכה כר' יוסי וכאן אקצר בזה) ועכ"פ בשואל עליו ועל חבירו הלכה כר' יוסי דסובר דאסור ולפיכך מסיק שם דשניהן לא קנו עירוב משום ממ"נ אי בית שער משוית כו' ותפיס שם לישנא דממ"נ כמו דאי' בסוגיא דמימרא דרבא דאמור שם ממ"נ כו' ומקשה בסוגיא דהדר ממימרא דרבא משום דבשניהם יש שורש דחומרות בת אחת גבי רבא משום דשואל שואל ומורה לשניהם יחד וגם בסוגיא דהדר נעשה זה השואל מחמת סיבות ומעשה חבירו הוה שואל עליו ועל חבירו דאסור דהלכה כר' יוסי ונמצא דעיקר הקושיא מקשה שם בפ'הדר אחרי שמבואר דרבא מחדש לנו דהאי חומרות דאיסור בת אחת לא מחמרינן גבי חצירות ולא חיישינן לעסק ממ"נ שיש בענין ההוא כמו כן ראוי לומר גבי ב' חצירות וב' בתים דעסקינן בעירובי חצירות דלא נחוש שם לחומרות עסק בת אחת וענין ממ"נ הנמצא שם. והוצרך תלמודא לחדש דבר ולומר דבאמת מקלינן גבי חצירות טפי מטומאה ולא קבעינן שם חומרות בת אחת. אבל זהו דווקא היכא דלא מינכרא מילתא כ"כ כמו גבי ב' שעירבו בביה"ש דבשעת השאלה כבר עבר זמן ביה"ש לא מינכרא מילתא כ"כ דגבי טומאה ושארי איסורי מחמירינן אף היכא דלא מינכרי. רק כששניהם שואלים בבת אחת בזה מקילין גבי חצירות. אבל היכא דמינכרי מילתא וכדמפ"רשי שם דהנך בתים הא קיימי קמן ואי משוינן הכא הכי והכא הכי הויא מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות עכ"ל. הנה עיקר ענין חומרא דבת אחת כ' תו' נדה דף ס' ע"א משום שלא יהא כחוכא והוסיף רש"י כאן משום דמינכרי חשו טפי דמזה ניתן פה לצדוקים לרדות ועדיפא האי כי חוכא משארי שאילות בת אחת שלא חשו בחצירות כמו שלא חשו בשבויה כנ"ל אבל בכה"ג חשו רבנן להחמיר אף בחצירות ולא הקילו בחצירות אלא ענין איסור בת אחת דלא מינכרי אבל היכא דמינכרי שלא יהיו כחוכא ואיטלולי ופה לצדוקים ראו להחמיר אפילו בחצירות וכן מבואר לקמן (דף מ"ו) דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב הי' הוה אמינא דלא נאמר אלא בחצירות דקילא ולא בתחומין ע"ש: והתם באמת מסקינן דאף בתחומין קאי האי כללא דהלכה כדברי המיקל אף יחיד נגד רבים וחזינן דאף דתחומין חמירא מחצירות מכל מקום קילא הוא משארי איסור דרבנן בזה הלכתא כדברי המיקל אף יחיד נגד רבים. ועפי"ז נתחזקה באמת החקירה שהבאתי לעיל שחקר המגיד שם ובעל נ"ב מאין מקום לומר כלל דר' יוסי לא מכשיר ספק עירוב דתחומין בלא חזקה הואיל ובכל ספק דרבנן מכשירין אפילו בלא חזקה פשיטא עירוב דקילא דמקלינן ביחיד נגד רבים וניחא מאוד לפרש ע"פ האי סברא שמצאתי לומר משום דהאי קולא מתהפך להתיר לשני צדדים דאם ירצה ילך ע"פ ספק הזה לתחום ביתו ודווקא לקמן (דף מ"ה ע"ב) לענין עבים וכן בענין האמור שם (בדף מו) הלכה כר' יוחנן בן נורי לקולא שייך שפיר לומר לקולא גבי עירוב משום דלרבנן אין לו אלא ד' אמות. והוה שפיר קולא לפסיק כריב"נ וכן בגשמים בעבים שם וכן בספק תחומין למעלה מעשרה המבואר בסי' ת"ד וכן מערב על חמשה לאיזה מהם שירצה דספק אי הלכה יש ברירה או לא ואנן אמרינן דבדרבנן יש ברירה מספיקא לקולא וכן בסי' שכ"ה כשיש אין יהודי ב' בתים א' קרובה וא' רחוקה מתירין מספק שמא הביא מקרובה בכל הנו עניינא שפיר מתירין מספק עירוב בלא חזקות כשרות משום דהני קילות אינם מתהפכים לשני צדדים אבל הכא גבי