גליא מסכת חלק א קסה

רש"י לפרש כפירש הרמב"ם דאיירי שמערב בתרומה שנעשה ספק טומאה מקודם שהניח שם שחזר הספק להיות כודאי אבל הכשר עירוב לא בעינן גבי ספק עירוב וכשיטות הרמב"ם שהבאתי לעיל: ואף גם זאת שהראי' שהבאתי לעיל מנאכל עירוב ביום ראשון שאין יוצא עליו בשני ונעשה חמר גמל לרבנן דמספק' להו בקדוש' אחת אי לא אלמא מוכחא טובא דכל שאין חזקה להכשיר לא הוה עירוב כשר אף דהתם ליכא חזקה לאיסור דחזקות תחום ביתו ודאי ליתא התם דאדרבא ביום ראשון הוחזק על מקים עירוב רק חזינן דלא מהני שם חזקה להכריע ספיקא דדינא עכ"פ נראה ברור שיטות התוס' דאין להכשיר ספק עירוב בלא חזקות כשרות אפילו במקום שאין לנו רעותא מחזקת תחום ביתו. אמנם מהצורך לנו להשיב תשובה שלימה על מה שחקר המגיד ובעל נ"ב טעם וסברא על מילת' דא הואיל ובאמת תחומין דרבנן לענין מאי נצריך עוד חזקות כשרות להכשירו הא ספק דרבנן לקולא בכל מקום וכמו שהבאתי לשונם לעיל ועוד קשה הא מפורש בדף (מ"ה) בגשמים בעבים דספק תחומין לקולא וכן שם (ד' מ"ו) דהלכה כר' יוחנן בן נורי לקולא. ועוד דאמרינן בדף ל"ז דגבי מערב על חמשה מהם איזה שירצה אפילו רצה משחשיכה הוה עירוב למ"ד תחומין דרבנן משום דבדרבנן יש ברירה. ועיקר ענין הוא דמספקינן אי הלכה כמ"ד יש ברירה או לא לפיכך פקקינן להקל בדרבנן מספק. עכ"פ מוכח מכל הני עניינא דאמרינן ספק עירוב להכשיר אף בלא חזקה ובפרט גבי דין ברירה יש חזקה מתחום ביתו להיפוך אי נימא דחזקה דתחום ביתו מילתא היא וכן בתחומין למעלה מי' בסי' ת"ד: ועלה בדעתי מילתא בטעמא דמסתבר בזה ע"פ מה המבואר בתוס' ב"ק (דף יא) ד"ה דקמטהרת וכן הוא בנדה (דף כ"ט) והובא דבר זה לכללי הלכות בפר"ח בכללי ס"ס בשם מוהרי"ט דאף דמתירין ס"ס אף בדאורייתא ע"מ אם האי ס"ס נוטה להתיר לשני צדדים לא אזלינן כלל בתרי' ע"ש דכ' זאת לענין להתיר ימי טוהר בשליא משום דמתהפך להתיר ימי טוהר עד שמונים כנקיבה וימי טומאה רק ז' ימים כזכר וראיתי לטורי אבן סופ"ג דר"ה בד"ה טומטום כה"ג בענין ספק דרבנן ע"ש. ולפיכך נראה הואיל ואיתא בעירובין (דף ס) דכל מערב לא משתכר כלום דמה שהוא נשכר ברוח זה הוא נפסד לרוח שני ע"ש. ומשו"ה א"א לנו להתיר להלוך לזה האדם על מקום עירובו מחמת ספק דרבנן דלא ימלט דזה האדם עצמו יתהפך לפניו ידיעות ענייניו וירצה לילך על תחום ביתו ג"כ נתיר לו משום דנימא ספק דרבנן לקולא ונמצא זה האדם יהיה ניתר במקום רוח העירוב ולא יהיה נאסר אל תחום ביתו. ולכן אין מתירין לו כל עיקר ועיין בטורי אבן שם באריכות דמיון לזה: ולדעתי ראייה לסברא זו מסוגיא דלקמן (דף פט ע"ב) דשמואל סובר באומר שביתתי תחת האילן נעשה תחתיו של אילן חמו"ג וכתבו שם תוס' הטעם דהוה כאילו אמר ליקני ד' מגו תמניא וכן ברייתא דמערב לשני רוחות דעתו שיקנה לו אחת מהן ולכן אף דקיי"ל דכל שאינו בזא"ז אף בבת אחת אינו הכא אמרינן דדעתו על אחת ע"ש וא"כ קשה אמאי נעשה חמו"ג בין בשביתתו תחת אילן או בעירב לשני רוחות או שעירבו לו עבדיו לשני רוחות וקשה דנימא ספיקו להקל באיזה צד שיצטרך לילך יהיה מותר ובפרט בשביתתו תחת אילן ראוי להקל שיקנה שביתה בצד ביתו שיכול לבוא לביתו אע"כ הטעם כמש"כ דהואיל והיתר ספק זה נוטה לשני הצדדים לא אזלינן בתריה כלל דאל"כ יש לנו להתירו לכל הצדדים וזה נכון ונתבאר הטיב להלכה לדינא עם תוס' ורשב"א ור"נ דכל מימרא דרבא הוא דוקא בחצירות אבל בתחומין ספק עירוב אסור אפי' לר' יוסי בלא חזקת כשרות ומטעמא הנ"ל דא"א להקל לרוח אחד שיערב דא"כ ראוי להקל אף על תחום ביתו אבל כשיש חזקות כשרות א"כ מחמת חזקות כשרות נוטה הדבר לצד שעירב בו ונאסר ע"י האי חזקה אל תחום ביתו וע"פ דעת התוס' ורשב"א ור"נ נראה לי לפרש בסוגיא דעירובין דמתרץ רבי ירמיה משנתינו שהיה עליו שרץ כל ביה"ש ומקשינן שם אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר. ועיין מה שהקשו התוס' הוה מצי למיפרך על ר"מ ור' יהודה בהא לימא חמו"ג ע"ש: ולפי הנראה דברי הסוגיא בתירוץ ר' ירמיה אינו מובן דהנה רש"י כ' בד"ה כל ביה"ש וז"ל מתחילתו ועד סופו דודאי איטמי מבע"י דתחילת ביה"ש מע"ש הוא. ובד"ה בהא לימא כתב וז"ל הא ודאי מבע"י איטמי ומתניתין קתני מבע"י אין עירוב דברי הכל עכ"ל קשה עלי להבין כוונות רש"י במ"ש דתחילות ביה"ש ודאי יום מנ"ל הא ופשטא דתלמודא משמע בכל מקום שכל המשך ביה"ש מתחילתו ועד סופו שיעור המבואר בסוגיא דשבת פלגא מיל או חצי מיל הכל בספיקא הוא או יום או לילה. באמת רש"י כתב לקמן (דף לי ע"א) ד"ה סוף היום היינו תחילת ביה"ש וכן פירש שם תחילות היום הוא סוף ביה"ש ע"ש אבל לא ידעתי מקור לפירוש זה בגמרא ועיין בשבת (ד' לה ע"ב) דעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ופרש"י בד"ה ממ"נ וכגון דעבד ליה כל ביה"ש דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו עכ"ל וא"כ למה שכ' רש"י בעירובין דתחילות ביה"ש ודאי יממא הוא. ממילא זה העושה בשני ביה"ש אשר לפירש"י מהצורך שיעשה כל המשך של ביה"ש ועושה מלאכה בתחילתו וסופו ראוי לחייבו על ביה"ש של מוצאי שבת לבדו. באמת פשט הסוגיא דמקשה שם בהא לימא ר"י ספק כשר דחקו לרש"י לפרש דמשום הכי מקשה דתחילת ביה"ש יממא הוא דאי לא"ה מאי מקשה תלמודא אבל מנ"ל הך מילתא עד דמקשה כך בפשיטות עוד קשה אי נימא דאמת כך הוא במאי הוה קטעי ר' ירמיה להתיר הואיל ויש כאן דין נטמא מבע"י: ויותר מכולן יש להקשות ולדייק למאי רבי ירמיה ל ולומר שהיה עליו שרץ כל ביה"ש הוה ליה למימר' סתמא שהיה עליו שרץ בתוך ביה"ש ולא היה עליו בתחילות ביה"ש אלא באמצע ביה"ש. ואז לא היה קשה דיש כאן דין איטמי מבע"י הן אמת לשיטות התוספות דפוסל עירב בביה"ש בתחומין אף לרבי יוסי כמבואר בתוספות דשבת גבי מימרא דרבא ניחא קצת דאף דהוה אוקמי רבי ירמיה איטמי תוך ביה"ש הוה מקשה מ"מ המקשה בהא לימא רבי יוסי ספק כשר דשיטות תוספות הוא דר' יוסי לא מכשיר אלא עם חזקה דכשרות אבל לשיטות רש"י קשה טובא מי דחקי לר' ירמיה למינקט בלשונו שהי' עליו כל ביה"ש דהא עיקר הקושיא היה שם על ר"מ דאוסר במשנה גבי עירוב ובטע בא' בלילה מטהר ר"מ וע"ש רש"י ד"ה ר"מ מטהר דק' דכאן אזיל בתר חזקה ובמתניתין נמי ניזל בתר חזקה ע"ש וע"ז היה די ומספיק לתרץ דמה דאמור במשנה ספק אין פירושו שספק או מבע"י או משחשיכה אלא כוונות המשנה הוא שנטמא בביה"ש שהוא ספק יום או לילה וא"כ הוה ספק בלא חזקה וממילא לא קשה דר"מ אדר"מ מידי: ומזה נמי יוצא לנו ראיה ברורה דאמת הוא להלכה לדינא כשיטות תוספות ורשב"א ור"נ ובאמת רבי ירמיה קבע תירוצו לתרוצי הסוגיא דמשנה איירי בספק ביה"ש דהוה ס"ד כשיטות רש"י דרבי יוסי מכשיר אף בלא חזקות כשרות א"כ בפשיטות אפשר לתרץ דכוונות המשנ' מה שנאמר ספק סבר ר"מ דהוה חמר וגמל איירי בנטמא תוך ביה"ש דהוה ספק בלא חזקה ומשו"ה אוסר ר"מ ובנגע בא' בלילה שפיר אזיל בתר חזקה ואילו גבי עירוב נמי אם היה ספק אי מבע"י איטמי אי משחשיכה הוה מודה ר"מ להכשיר רק דתלמודא סברי דעיקר הלכה הוא דרבי יוסי נמי לא מכשיר בלא חזקה וכדמפורש בברייתא דכיצד דבספק ב' צבורין מודה רבי יוסי לר"מ דאינו כשר אלא חמו"ג לכן מקשה שפיר תלמודא בהא לימא רבי יוסי ס' עירוב כשר. וניחא דנקט המקשה רק רבי יוסי לחוד ולא נקט רבי שמעין דנזכר ביחד עם ר' יוסי משום דבברייתא דלקמן אמר רבי יוסי כיצד כו' ולא נזכר שם רבי שמעון. ובפשיטות לא קשה מידי קו' התוספות בד"ה בהא לימא דהקשו דהיה להמקשה להקשות בהא לימא רבי מאיר ורבי יהודא חמו"ג דלפי הנ"ל דאיירי נטמא בביה"ש שהוא ספק הוה שפיר חמו"ג: ומאי דנקט ר' ירמיה ודייק בלשונו שהיה עליו כל ביה"ש ולא נקט תוך ביה"ס נראה ע"פ המבואר שבת (ל"ד ע"ב) שם דר' יוסי סובר דביה"ש שיעור זוטא הוא ופליג על ר' יהודא ור' נחמיה דיהבי שיעורא טובא וסובר דביה"ש הוא כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וע"ש בתוספות ד"ה ורבי יוסי דמאריך לפרש דמ"מ יש בו שיעורא ודייק לה מתוספתא דזבים גבי ראה ראיה א' ביה"ש וראיה שניה ביום יש לו דין ג' ראיות וחייב קרבן אלמא דרבי יוסי נמי מספק' ליה בההוא הרף עין עכ"ל ונמצא דשפיר מוכרח ר' ירמיה לדייק ולומר שהיה עליו שרץ כל זמן ביה"ש ומשום ר"י קדייק האי מילתא דהא לדידיה זמנו קצר ומועט מאוד כהרף עין ממילא לא משכחת לה לפרש המשנה דספק היינו נטמא ביה"ש אם לא ע"פ שהיה עליו כל זמנו של ביה"ש אחרי שהוא קצר ומועט וזה דבר נכון ונפלא לתרוצי הסוגיא בלשון רבי ירמיה ונמצא שלא היה ר' ירמיה טועה בדבר משנה אלא בשיקול הדעת מדעת שיטות רש"י ותוספות וגם לא צריכין לדחוקי ולומר שביה"ש תחילתו יום כמו שכתב רש"י דזה דבר פלא וקשה לשמוע דבר שלא נזכר ורמוז בתלמודא: ועוד לפירש"י ז"ל בפשיטות היה להמקשה בקיצור לומר הא מבע"י איטמי אע"כ ביה"ש כולו מתחלתו ועד סופו ספיקא היה כנ"ל ובאמת אין כוונות רבי ירמיה שהיה עליו כל ביה"ש מתחילתו ועד סופו אבל תוכן קוטב דבריו שבא לשלול סברות ס"ד של התה ספות בסוגיא דשבת בד"ה ור' יוסי כו' דמאי דאמר כהרף עין אין פירושו שאין לנו כלל זמן ספק חלא שבא לחלוק על האומרים בו זמן גדול ור' יוסי סובר שזמן ספיקו הוא קטן ומיעט ע"ש. ולזה נמי כיון רבי ירמיה שהיה עליו שרץ כל ביה"ש כלומר דעל אותו זמן מה שחל עליו קריאות ביה"ש אף שהוא מועט על כל פנים מספיק עתו וזמנו שיביא עליו שרץ ויטמאו: וראיתי בספר אבן עזר בחידושיו למ' שבת (ד' ל"ד) שכתב ונראה לי להביא ראיה ברורה לפירש"י דרבא ע"כ בעירובי תחומין איירי מדאמר שניהם קנו עירוב והש"ס אמר קמא ליקני כו' בתרא ליקני ולשון קנין לא שייך אלא בתחומין לבדו ולא בחצרות כמו שאמר רבה לקמן (דף מ"ט) דעירוב חצירות משום דירה ופליג אשמואל דסובר משים קנין ואי רבא סובר ג"כ משום קנין היה מהראוי דהלכתא משום קנין אע"כ פירש"י עיקר עכ"ל. ואין ראיה ברורה וליכא ראיה מעיקרו ואישתמוטתי' האמור בסו"פ הדר בדין רחבה לרבנן שני בתים ושני חצירות כו' קני עירוב או לא קני עירוב ומסקינן שם שניהם לא קנו עירוב ע"ש וא"כ חזינן דאף על חצירות שייך לשון קנו עירוב ומהתימא שהמחבר הנ"ל הביא בעצמו באותו פסקא סוגיא דסוף פרק הדר. ואחר זה כתב כדברים הללו: אמנם כן אף שנתבררו ראיות ברורות ומספיקות דרבא לא איירי בתחומין אלא בחצירות אילם יש לדקדק לפי שיטה זו מה השמיענו כלל רבא במימרא זאת בשלמא להאי שיטה דבתחומין איירי יש רבותא גדולה דהא במשנה מפורש דאין מערבין בביה"ש ומשמיענו רבא דלכתחילה הוא דאין מערבין אבל אם עירב בדיעבד כשר ויוצא עליו אבל לשיטה דמפרשים על חצירות קשה טובח דהא מפורש במשנה דאף לכתחילה מערבין חצירות בביה"ש מכש"כ דכשר בדיעבד ואי משום דמשנה איירי במערב ביה"ש ומשמיענו רבא במערב מבע"י ונאכל ביה"ש נראה דיותר יש להתיר נאכל ביה"ש ממערב ביה"ש דמערב מבע"י מיקרי ודאי הינוח אבל מערב ביה"ש הוה ספק הינוח עי' סי' שצ"ד דספק הינוח חמיר טפי וא"כ קשה אי איירי בחצירות כל מאמר רבא בזה הוא אך למותר בזה: ואמרתי דרבותא גדולה השמיענו רבא במאמרו דהנה יש לדקדק בלישנא דרבא דבא להשמיענו התירא דמערב ביה"ש למאי מדייק לקבוע מאמרו באמרו לו שנים צא וערוב עלינו ולמאי הזקיקו האי דינא באופן שנעשה מעשה העירוב ע"י שליח ואטו לא היה יכול להשמיע הך פסק היתרא דביה"ש בשנים שעירבו בעצמם ומזה יש לנו לדייק דיוק ברור דבחצירות איירי האי מימרא דווקא. דהנה ידוע האמור במשנה בפרק ה' דטהרות והובא בסוגיא דפסחים (דף י' ע"א) לענין בדקות חמץ ומבואר שם באריכות דאף באיסורי דרבנן דמקילין בספקן ומקילין בהלך בשביל שיש בה ספק טומאה אבל בשני שבילין שיש ספק טומאה באחת מהן יהלכו שם שני בני אדם זה באחת וזה באחת