גליא מסכת חלק א קסד

בסתם ודעת תוס' ורשב"א ור"ן בשם י"א ולא נתבאר איך נעשה המערב אם על כל פנים נאסר ע"י עירוב זה על תחום ביתו או לא אבל לפי מה שביארנו דעת תוס' ורשב"א ור"ן על אמיתתן נראה ברור דנעשה חמו"ג גבי מערב או נאכל ביה"ש וכן במערב בצבור אחד משני צבורין נעשה חמו"ג ולא הזכירו דין זה בפוסקים. כי נראה מבואר בכל המפרשים במהר"ם לובלין וקיקיון דיונה ושארי פוסקים ומפרשים חשבו כולם דדעת התוס' במש"כ שהיו לפניו צבורין א' טהור וא' טמא ולקח מעט תרומה מא' מהן ועירב במעט תרומה הנ"ל ולכן אמרו וחשבו כולם דעכ"פ קודם הנחת עירוב תיכף כשלקח מעם מן צבור א' ואינו יודע מאיזה מהן נאסר המעט תרומה שלקח ויש עליו ספק דאוריית' וחזר הספק להיות כודאי סעודה שא"ר ומיקרי ודאי לא עירב ופשיטא דבכה"ג אף חמו"ג לא הוה אבל ברור שכונות התוס' כמו שפירשנו והא ראי' שלא כתבו ועירב מא' מהן אלא ועירב בא' מהן היינו בצבור א' כולו עירב ונעשה חמו"ג והוה ספק בלא חזקה: ועפ"ז מדוייק לישנא דתלמודא דקאמר שם מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו הנה הזכרתי לעיל דמפורש כשיטות התוס' דדוק' משום חזקה קמכשיר ר' יוסי דהא קדייק ואומר דטעמא דתרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה. אולם לפום שיטה זאת לא היה צריך לסיים להקשות גבי פירות שיש חזקה איפכא לאיסורא ודיו היה לו לסיים ולומר דעכ"פ גבי פירות ליכא חזקה להכשיר. אך בלא"ה לישנא דקאמר מאי שנא אינו מדוקדק והכי הל"ל בשלמא תרומה כו' אלא פירות כו' ולכן נראה לשיטות תוס' ורשב"א ור"ן מדוייק הכל דאי הוה אמר בשלמא תרומה איכא חזקה כו' אלא פירות אז הוה משמע דהמקשה רוצה לומר דגבי תרומה שפיר הוה ספק עירוב כשר אבל גבי פירות לא הוה ספק עירוב כשר ודינו כמו האמור בסיפא דעירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה דהוה חמו"ג. אבל באמת המקשה רוצה לדייק ולומר דגבי פירות ראוי לומר כמו דפליג ר' יוסי על ר"מ דסובר דהוה חמו"ג ונא אזיל בתר חזקה ור"י סבר דאזלינן בתר חזקה לא הוה חמו"ג. כמו"כ ראוי לומר גבי פירות למזיל בתר חזקה ואימא לא נתקנו ונמצא שנתיר אותו עפי"ז על תחום ביתו הואיל ור"י אזיל בתר חזקה ומסיק דאיירי בספק מבע"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו אבל כשיש על הפירות ספק טבל ודאי אין כאן עירוב כלל ואף חמו"ג לא הוה ע"י כנ"ל ומדוייק שפיר לישנא דמאי שנא דקאמר דבין הכא בין הבא ניזיל בתר חזקה כנ"ל אבל אי הוה קאמר סתמא בשלמא תרומה כו' הוה משמע לכאורה בשלמא בתרומה שפיר דפליג על ר"מ אבל בפירות ראוי לו להודות לר"מ שיהיה נעשה חמו"ג. לכן מאריך ומפרש המקשה כוונתו בהאי קושיא דקשה שיהיה נשאר לר' יוסי על תחום ביתו: וכפי הנראה מצאתי ראי' ברורה לשיטות התוס' ורשב"א והר"ן דגבי עירוב כשיש ספק בלא חזקה אין מכשירין את העירוב ונאסר אף על תחום ביתו ונעשה חמו"ג והוא מדאמרינן לקמן (דף לח) אמר להן ר"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון צריך לערב בשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ומסיק משום דספיקי מספקא להו אי קדושה אחת או שתי קדושות ע"ש. ועתה לשיטות רש"י ורמב"ם דמכשירין ספק עירוב אף בתחומין אף בלא חזקה קשה טובא מה לי נאכל ביה"ש דמתירין משום ספק שמא לילה כמו כן ראוי להתיר נאכל בראשון לצאת עליו בשני משום ספיקא דחדא קדושה אע"כ דגבי תחומין אסרינן ספק בלא חזקה והתם נמי ליכא חזקה בספק ההוא ודוחק לומר דהני רבנן סברי תחומין דאוריית' ומשו"ה סברי דנעשה חמו"ג. ועוד עיין תוס' ביצה (ד' יז ע"א) ד"ה מאי כו' דכ' שם וז"ל מדקאמר התם אי אתם מודים משמע דלא פליג שום אדם על זה ע"ש דלשון אי אתה מודה כו' משמע שזה הענין היה פשוט ומפורסם דנאכל בראשון אין יכול לצאת עליו בשני כדמסקינן (שם דף לט) דא"א לערב בפת חדש ע"ש ואי נימא דלהני תנאים דסברי עירובי תחומין דרבנן מותר א"כ אין זה פשוט דכמה תנאי וכמה אמוראי סברי הכי אלא ע"כ ברור כשיטת תוס' ורשב"א ור"ן דספק אסור בלא חזקה כנ"ל: ואפשר לדחוק ולדחות ראיי' הנ"ל ע"פ המבואר שם בסוגיא דשבת דאף להאי שיטה דמפרשים דהאי מימרא דצא וערוב איירי בתחומין אינו מתירין אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לערב תחומין בביה"ש כמ"ש תוס' שם ד"ה שניהם ועיין במגיד שם ולכן אפשר לומר דמשו"ה נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני אף שזהו דיעבד ובפרט לפי המבואר בעירובין (דף לט) דאינו רשאי לערב פעם שנית בפת אחר משום הכנה ע"ש מ"מ הואיל ויכול לערב ברגליו בתחילה על יום שני לכן לא מיקרי דיעבד לזה שנאכל עירובו בראשון דעדיין יכול לתקן ולערב ברגליו מחדש על יום שני ולפ"ז צריך לומר דאף זה שמערב מבע"י ונאכל עירובו ביה"ש אם נודע לו בזמן ביה"ש שנאכל צריך הוא לערב טעם שנית בביה"ש בכדי לתקן הדבר שיהיה העירוב מועיל בכל אופן דהא מבואר שם ברא"ש דעיקר הספק הוא אם כולו יום אוכולו לילה וא"כ זה שנאכל עירובו ביה"ש עדיין יכול להוציא א"ע מספק ולערב פעם שני ואז יועיל לו העירוב ממ"נ ואין הדבר אמור להתיר למי שנאכל עירובו ביה"ש אלא כשלא נודע לו להמערב עד אחרי שעבר ביה"ש כולו עד אשר לא יכול לתקן ומיקרי דיעבד וכמו כן גבי מערב לשני ימים ונאכל עירובו בראשון אם לא היה נודע לו הדבר עד יום שני שפיר מיחשב לדיעבד ויוצא עליו משום ספק עירוב כמו בביה"ש רק דתלמודא איירי שנודע לו ביום ראשון ואז מיקרי לכתחילה הואיל ויכול לתקן הדבר ולערב פעם שנית מחדש ברגליו אבל לא נודע עד יום שני או אף ביום א' סמוך לערב שאין הזמן מספיק להלוך שם ברגליו מיקרי דיעבד ויצא עליו בשני כמו גבי ביה"ש ועדיין כל זה דוחק ויותר ניחא לשיטות תוס': ופקחתי עין עיוני לעיין בדברי רש"י שם בסוגיא דעירובין וכפי הנראה דרש"י שווי' נפשי' הדרנא ודייק לפרש שם כל המשך הסוגיא דטעמא דר' יוסי משום חזקה דוקא הוא מכשיר וכל השקלא וטרי' שם בסוגיא הא דמקשה ר"מ אדר"מ רק מעניינא חזקות מקשה ומתרץ עיין ברש"י ד"ה ר"מ מטהר כו' ומתניתין נמי ניזיל בתר חזקה מעיקרא כי אנחה טהורה הואי עיין ברש"י ד"ה אחת אומרת מבע"י כו' ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי להדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא כו' וכן כתב רש"י לקמן בסוגיא בד"ה העמד טמא כו' אבל מתני' איכא חזקה לקולא העמד תרומה על חזקתה וכן שם בד"ה ספק מבע"י כו' אמרינן אוקמי ביה"ש אחזקה קמייתא וטהורה הואי. וכן שם בד"ה ספק משחשיכה כו' ובד"ה ספק טומאה כו' ובד"ה מאי שנא כו' מכל דברי רש"י הללו נראה בעליל דרש"י ג"כ סובר דר' יוסי דוקא חזקה בעי כשיטות תוס' דשבת דרבי יוסי לא מכשיר בלא חזקה: ובכדי שלא לשווי' לרש"י הדרנא עלה בדעתי דרש"י לשיטתו קאי וניחא דמפרש מאמר רבא במערב ביה"ש על תחומין כרבי יוסי אף דבסוגיא דעירובין מפורש דר"י לא מכשיר בלא חזקת כשרות הכא שאני ולבא אל הענין נקדים דהנה הרב המגיד כ' שם תשובה נצחת לשיטות הרמב"ם ורש"י שיש לנו להכשיר ספק עירוב אף בלא חזקה וז"ל והכן מסתבר סוגיא דבכל מערבין דלדידן דקי"ל תחומין דרבנן מספק בעירוב אף בלא חזקת כשרות כל שאין חזקה אחרת כנגדו כשר וכן בדין דהוה ספק דרבנן ולקולא וזוהי אוקימתא דר"ה בר חנינא שחילק בין תחומין לטומאה עכ"ל וכ"כ נודע ביהודא שם שהבאתי לעיל דזה לא שמענו מעולם להצריך בספק דרבנן חזקת היתר ודי שלא יהא חזקת איסור כנגדו ע"ש: מה דמסיים המגיד וזוהי אוקימתא דר"ה בר חנינא שמחלק בין תחומין לטומאה. זה ליתא דאף ר"ה ב"ח רצה לחלק בין טומאה שיש נה עיקר מן התורה ותחומין אין לו עיקר ומזה רצה המגיד לומר דבטומאה שפיר דספקו אסור ובתחומין ספק מותר הנה מבואר בגמ' דרבא מסיק לתרץ בתירוץ אחר ומשמע דדעת רבא הוא דטומאה ותחומין שווין המה משום דבאמת אמרינן בשבת (דף ל"ד) שם דתחומין נמי אסמכוהו אקרא והך מימרא דמערב בביה"ש רבא אמרה. אולם טענת המגיד חזקה היא וכמו שטען בעל נ"ב הנ"ל דהואיל ובאמת תחומין דרבנן מפני מה אמרו להחמיר בספקו הא ספק דרבנן לקולא ונראה מזה הכריח רש"י לפרש בד"ה העמד אדם על חזקתו כולה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכ' חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן עכ"ל: ולפ"ז לא קשה טענת המגיד ונ"ב שטענו למה צריכין כאן חזקת כשרות דהא הואיל ויש כאן חזקת תחום ביתו לאיסור שפיר צריך חזקת היתר כנגדו להכריע. וכל זה הוא בענין ספק המבואר בסוגיא דעירובין דהספק הוא ספק מעשה אימתי נטמא אי משחשיכה או מבע"י והתם יש כח לחזקה להכריע הדבר הן חזקות איסור לאסור הן חזקות היתר להתיר ונקדים מה דאית' במ"למ פ"ב מצרעת ויותר מזה מבואר באריכות בפמ"ג ס"ם ק"י בכללי ס"ם ס"ק ק"ח דעסק חזקה לא מהני אלא על ספק מציאות. אבל על ספיקא דדינא אינו מועיל חזקה דענין חזקה לא יכריע הדין איך אגמרה רחמנא למשה ע"ש באריכות סברות על זה ולכן דוקא בספק מבע"י נטמא או משחשיכה שהוא ספק מציאות מועיל שפיר חזקת תחום ביתו להכריע לאיסור והוצרך ר' יוסי שם לענין חזקת היתר דהעמד תרומה אחזקת' והשתא משחשיכה נטמאה ובספק ב' צבורין דליכא חזקה להתירא נשאר חזקות תחום ביתו ואסור אבל בספק ביה"ש אין אנו צריכין כלל לחזקות היתר הואיל והענין ספק זה ספיקא דדינא אם הכסיף תחתון ולא הכסיף העליון הוה ספק אם אגמרה רחמנא למשה בהכסיף תחתון לבד הוא לילה או דוק שיכסוף אף העליון וקיי"ל העושה מלאכה ביה"ש חייב אשה תלוי כמבואר ברש"י שבת (לה ע"א) דיה בשלמא ע"ש והואיל והוה ספק דדינא. עסק חזקות איסור והיתר ספיקא דיום ולילה לא ישבותו ממנו ויותר נראה לי לחקור ולומר דאף להני דעות וסברות שדעתם לומר דעסק חזקות מועיל אף על ספיקא דדינא כמבואר במל"מ שם ובפמ"ג שם. (וכן מצאתי שזהו דעת הר"ן פ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דהוה ספיקא דדינא מסקינן בגמ' דלא חיישינן אלא לחומרא מדרבנן והקש' הר"ן אמאי הא הוה ספיק' דאוריית' ומתרץ משום דגבי ספק קדושין אוקמינן לה אחזקת פנויה לכן לא הוה רק חששא דרבנן ע"ש א"כ משמע דאף בספיקא דדינא מהני חזקה וראיתי במהרי"ק שורש קע"ב הובא דבריו בכ"מ פ"י מגירושין דדעתו ג"כ כך דספק קדושין לא הוה דאוריית' אלא אוקמינן אחזקת פנויה ומשו"ה ניסת ל"ת והובא ג"כ זה בב"ש סי' ל"א ס"ק י' ע"ש. אך מהרי"ק מחלק באמת בין ספק מעשה ובין ספק דינא ע"ש. והנה הראיי' שמביא הר"נ שם מתיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו ומועיל החזקה להכריע ספיקא דדינא ואפילו תקפו תובע מוציאין עכ"ל. אף שכפי הנראה ראיי' נצחת היא. מ"מ לדעתי אפשר לדחות דשאני חזקות ממון דאלימא טובא אף נגד הרוב דהא אף שיש לתובע לנכות ע"פ רובא קיי"ל דאין הולכין בממון אחרי הרוב. אף דבכל מקום רובא עדיף מחזקה חזקת ממון אלימא להיות עומד נגד רובא. ומשו"ה שפיר ראוי לומר דחזקות ממון מכריע ספיקא דדינא. ואין ראי' מזה על שארי חזקות. רק מצאתי ביבמות (דף ל"א) מייתי תלמודא מחזקת ממונא נכסי דבר שטיא על עסק חזקות פנוי' ע"ש ולכן הדבר צריך תלמוד): אולם בענין ספק דביה"ש נראה ודאי שאין כח לחזקה להכריע לא לאיסור ולא להיתר לפי המבואר ברש"י שבת (ל"ה) בד"ה בשלמא כו' שחייב העושה מלאכה בביה"ש אשם תלוי. אלמא דיש לו דין דאיקבע איסורא. ועיין בפר"ח בכללי ס"ס ס"א באריכות. נמצא דביה"ש דומה לחתיכה מב' חתיכות. ומבואר בחולין (ד"מ"ג ע"ב) דחתיכה מב' חתיכות מיקרי איתחזק איסורא. וממילא הואיל ויום ולילה הוה כמו ב' חתיכות יש כאן חזקת יום ולילה ונתבטל ונעקר שארי חזקות אשר יש לחקור כאן ולכן אינו פועל כלום ענין חזקת תחום ביתו בעסק ספק דביה"ש ומש"ה לא צריכי התם חזקות כשרות כמו בסוגיא דעירובין אך התוס' שם בעירובין בד"ה אמר רבי ירמיה פיקפק על חזקת תתום ביתו ע"ש: וגם יש לעיין שם בעירובין ברש"י ד"ה ספק טמאה ספק טהורה דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקות הכשר כו' משמע ומפורש דדעת