גליא מסכת חלק א קסג

כמבואר בדבריו פ"ב דמקוואות אבל ההפרש בין עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאה כו' אין אנו עתה דנין על התרומה שהרי התרומה ודאי היא טמאה עכשיו ומאי נפקותא לענין תרומה עצמה אם מבע"י נטמאת או משחשיכה אלא עיקר הספק לענין עירוב אם הוא כשר או לא וא"כ הוא ספק דרבנן ולקולא. אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה לא על העירוב אנו דנין אלא על התרומה בעצמה אם טמאה או טהורה וזהו ספק דאורייתא וע"כ אנחנו צריכין להורות שהתרומה טמאה וא"כ ממילא אין כאן עירוב שא"א להורות תרתי דסתרי אהדדי. ולפי"ז לא קשה קו' התוספות בשבת ל"ד בד"ה שניהם שהקשו דרבי יוסי לא מכשיר אלא משום חזקה דלפי שכתבו אין כאן קו' כלל דכאן בהניח עירוב ביה"ש ליכא חזקות איסור דקודם שבת לא שייך איסור תחומין כלל ואימת איתחזק איסורא ומסיים אחר זה והנה הסברא שכתב שטעמא דרבי יוסי משום שהספק על התרומה פקחתי עיני וראיתי שרמזה הרמב"ם פרק ו' שכתב אבל עירב בתרומה שהוא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעוה"ר רמז למה שכתבתי ועיין במגיד שכ' דגבי אכילה חוזר הספק כוודאי וכוונתו למש"כ שזהו ספק מן התורה עכ"ל נ"ב ע"ש: ואני אומר דסברות המגיד אינו עילה בקנה א' עם דבריו ודברי המגיד בהשקפה ראשונה נכונים אבל דברי נ"ב כפי הנראה אינם מובנים כלל דלפי סברת טעמו דמשו"ה אוסר רבי יוסי בתרומה ספק שמאה משום דעיקר הענין על התרומה אנחנו דנין והוה ספיקא דאורייתא וצריכין להורות שהיא טמאה ואין כאן עירוב וא"כ קשה הלא במערב ביה"ש ג"כ אין אני דנין על העירוב ק אנו דנין על ביה"ש אם הוא יום וא"כ אם נאכל העירוב ביה"ש איני עירוב הואיל ונאכל בעוד יום אי הוא לילה וממילא נאכל בלילה והוה עירוב. וזה ודאי דספק דביה"ש הוה ספיקא דאורייתא וחייבין אשם תלוי כדאיתא בשבת (ל"ה ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כו' וגמרא מסיק דמשו"ה שניהם קנו דביה"ש ספיקא וספיקא דרבנן לקולא ומפרש"י כלומר הא מילתא דמספקינן אי ביה"ש יממא או לילה במילתא דרבנן איתרע לן בעירובי תחומין וספיקא דרבנן לקולא והרשב"א מבאר יותר וז"ל לאו למימרא דביה"ש גופיה דרבנן אלא ספק בשל תורה הוא והכא הכי פירושו הנחת עירוב ביה"ש ספיקא דרבנן דעירוב דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל רשב"א וא"כ מה לי שנסתפק על ביה"ש אף שעיקר ספיקא הוא דאורייתא ומכל מקום כשר ומה לי שנסתפק על התרומה אם היא טמאה או לא היה ראוי להכשיר העירוב ובפרט שלא ימלט דכבר נאבד התרומה שהניחו בה העירוב ואין אנו צריכין כלל לדון עלי' רק על דין העירוב אם הוא כשר או פסול. אולם סברות המגיד נכון לפום רהיטא דמערב בתרומה ס' טמאה אף ע"ג שאסורה מחמת ספק מכל מקום הוה ודאי סעודה שא"ר וחוזר הספק להיות כודאי דזה ודאי אף דנימא כהני פוסקים דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן הואיל ועכ"פ יש על תרומה זו איסור מדרבנן אינו ראויה מיקרי כמו טבל טבול מדרבנן (בד' ל"א ע"ב) דאסור לערב בו ודמאי משום מיגו מכשרי שם. והנה בכוונות הרמב"ם דברי המגיד ברור ואמת שהרמב"ם מפרש מה דאמור בברייתא כיצד אמר רבי יוסי כי' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כו' אין כוונות רבי יוסי משום חסרון חזקה אלא משום דתרומה שיש עלי' ספק טומאה הוה ודאי סעודה שא"ר וכמי דמבואר בדבריו בהלכה ט"ו דעירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעוה"ר א"כ בפשיטות מבואר שיטות הרמב"ם דספק עירוב כשר אף בלא חזקה ומשו"ה מכשיר מערב בביה"ש אף בתחומין וזוהי שיטות רש"י בסוגיא שם: אמנם להלכה לדינא נראה לפני בריר מהוכחת שיטות הסוגיא דהדין דין אמת בכוונות רבי יוסי דלא מכשיר ספק עירוב אלא כשיש חזקה כשיטות התוספות ורשב"א ור"ן דהא מפורש שם דמקשה מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה וע"ש ברש"י דכתב בד"ה מ"ש כו' דמכשר ר"י משום חזקה קמייתא עכ"ל אם כן מבואר דעיקר טעמא דר"י משום חזקה: והתוס' בד"ה אבל כו' כגון שהיה לפניו ב' צבורים א' היה תרומה טמאה וא' תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל עכ"ל דייקו התוספות בלשונם דרק משום חסרון חזקה קאתינא לפסול העירוב ולא משים חיסרון סעודה שא"ר וכפי הנראה שכל המפרשים והפוסקים לא ירדו לקוטב אמיתות כוונות התוספות בזה עיין במהר"ם וקיקיון דיונה ולא רציתי לבארם מה שנטו מיסוד ושורש טעם מה שכיוונו תו' בזה: לכן אפרש אמיתית כוונתם דמפרשי' דאיירי דכל עיקר הספק לא נראה ולא נמצא כאן אלא על העירוב והוה הסיפא דומיא ממש דריש' וכמו ברישא בספק מבע"י נטמא ס' משחשיכה דליכא שם ספק על התרומה שהיא ודאי טמאה עכשיו רק הספק על הזמן ונמצא עיקר הספק על הכשר העירוב לבדו הוא. כמו כן איירי הסיפא שהיה על אותו מקים שצריך להניח העירוב שמה מונחים ב' צבורין א' טהורה ואחד טמאה והם ניכרין וידועין זה מימין וזה משמאל מסומרן וזה המערב הניח ידו על צבור אחד מהן ואמר עליו צבור זה יהיה לי לשם עירוב רק שנסתפק על איזה צבור קבע אמירתו על הטהורה או על הטמאה ונמצא שעל עצמות התרומה אין בהם תערובות ולא ספק אחרי שהמה מסומנים וידועים ניכרין הטיב זהו טהור וזהו טמא רק עיקר הספק אינו נופל כאן אלא על עירוב לבדו אם הניח ידו וקבע אמירתו על צבור טהור העירוב כשר וסעודה ראייה היא בפשיטות אבל הניח ידו וקבע אמירתו על צבור טמא ודאי אינו עירוב ואם כן עיקר הריעותא הוא כאן רק משום דליכא כאן חזקה וא"כ הוה רישא וסיפא בחדא גוונא דעל התרומה ליכא שום ספיקא ועיקר הספק אינו נתפס אלא על העירוב לחודא וא"כ עיקר טעמו של רבי יוסי דמכשיר ברישא ופוסל בסיפא הוא משום שאינו מכשיר ר"י ספק עירוב אלא רק כשיש שם חזקה י וכך הוא דייקי לשון הר"ן בסוגיא דשבת שכתב וז"ל דלא מכשיר ר"י אלא בספק מבע"י דאמרינן העמד תרומה על חזקתה אבל בלא חזקה לא מכשיר כדאמרינן התם ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ס' עירוב כשר אלמא כל היכא דליכא חזקה לא מכשרינן עכ"ל וכך הוא לשון רשב"א בחידושיו ע"ש מפורש הדבר שאינן מפרשים מה דאמור בסיפא אבל עירב בתרומה ספק טהורה טמאה שהתרומה עצמה היא ספק טמאה או טהורה כמו שפירש הרמב"ם דהוה סעודה שא"ר בפשיטות אלא מפרשים שהיו ב' צבורין וספק אם בצבור טהורה קבע העירוב או בטמאה ומוכחא שפיר שעירב בלא חזקת פסול וכנ"ל: והדין עם בעלי תוספות ורשב"א ור"ן שמההכרח לפרש בדרך זה שא"א כלל לפרש כסברות הרמב"ם שעיקר הספק על תרומה עצמה אם היא טהורה או טמאה ובאמת שיטות הרמב"ם בפירוש זה תמוה הוא בעיני טובא דהא כשהתרומ' ספק טמאה והוה ספידה שא"ר לא היה צריך כלל לר' יוסי להשמיענו דהעירוב פסול הואיל ובזה אפילו לר"מ דסובר במשנה דאין ספק עירוב כשר ונעשה חמר וגמל לאסור אף בתחום ביתו אבל בכה"ג דיש ספק טומאה על התרומה מודה דמותר עכ"פ על תחום ביתו ודבר זה נלמוד ממאי דאיתא שם בסוגיא דבעי ר' שמואל מרב הונא היה לפניו ב' ככרות א' טמאה ואחד טהורה ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהוא תיבעי ליה לר"מ תיבעי ליה לר"י כו' ומסיק בין לר"מ בין לר"י בעינן סעוה"ר מבע"י וליכא ומפרש"י בד"ה בעינן כו' ואין עירובו כלום ואפילו חמר גמל לא הוה כו' ע"ש דייק רש"י לפרש בזה על הא דאמור דאף לר"מ גרוע ענין זה מענין האמור במשנה והוא דעכ"פ במשנה מיקרי ספק עירוב ולר"י כשר ומועיל להלוך על מקום שעירב שם ולר"מ לא מועיל להלוך אל מקום תחום העירוב אבל מ"מ יש קביעות ספק על העירוב ונאסר עכ"פ ע"י העירוב בתחום ביתו להיות נעשה חמו"ג. אבל גבי ב' ככרות דלא הוה סעיה"ר מבע"י דייק רש"י וכתב אין עירובו כלום כלומר אף לר"מ אינו נכנס כלל עסק זה בגדר עירוב לא ודאי ולא ספק ולכן אף חמו"גלא לא נעשה ואין עושה בו מעשה העירוב שום רושם כלל הואיל ולא היה סעיה"ר מבע"י והוה ודאי לא עירב שמותר בפשיטות בתחום ביתו: והנה רבי יוסי קאמר אבל עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה אין זה ספק עירוב כשר ולא נקט אין עירובו כלום כמו לישנא דרש"י הנ"ל דכ' בד"ה בעינן סעוה"ר ואין עירובו כלום. והיא משום דבאמת לא איירי רבי יוסי כאן במערב בתרומה שהיא ספק טמאה כפירוש הרמב"ם הנ"ל דבזה ודאי אין עירובו כלים וגרע טובא מב' ככרות שיש שם עכ"פ א' מהן טהורה וא"כ פשיטא דמערב בס' טמאה אין עירובו כלום ואפילו חמו"ג נמי לא נעשה ע"י עירוב זה ואין הנחת עירוב זה מועיל להיות נעשה שום רושם וקביעות ס'. ומותר בפשיטות להלוך על תחום ביתי כי זה האדם נקרא ודאי לא עירב ולא ספק: אבל השתא דנקט רבי יוסי אין איזה ספק עירוב כשר. משמע דאינו ספק כשר אבל ספק הוה וממילא נעשה עש"ס ע"י עירוב זה חמו"ג דהיינו דבגוונא דסיפא מודה לר"מ דנעשה חמו"ג ואין ספיקו כשר כמו ברישא והוה שפיר הודאה דרבי יוסי כענין הפלוגתא דברישא גבי ס' מבע"י נטמא פליגי אי הוה חמו"ג אי כשר ובסיפא מודה ר"י לר"מ דנעשה חמו"ג. (ועיין רש"י ביצה י"ד ע"א ד"ה לכל דבר דאורחיה דש"ס דההודאה הוה מעין הפלוגתא עיין שם): ולפיכך מוכרחין אנו ע"כ לפרש דאיירי שהיו לפניי על מקום הנחת העירוב ב' צבורין ואינו ידוע כל איזה מהציבורין קבע קביעות העירוב ושפיר נתפס בספק עירוב להיות נעשה חמו"ג שנאסר ע"פ עירוב זה על תחום ביתו משים ספק ומ"מ אין העירוב כשר להועילו על תחום העירוב משום שאין כאן חזקות היתר כמו ברישא בס' מבע"י לשמא דמכשיר רבי יוסי משום חזקת היתר ור"מ פליג דאיני מועיל חזקת היתר ונעשה חמו"ג אבל בסיפא מודה נמי רבי יוסי דאין ספק כשר אלא ספק פסול ונקרא ס' מערב ונעשה חמו"ג להיות נאסר עכ"פ על תחום ביתי ע"פ הנחות עירב הזה ומדוקדק מאוד לישנא דנקט רבי יוסי אין זה ספק עירוב כשר ולא נקט אי עירובו כלים משום דעכ"פ נתפס עליו קביעות הנחות עירוב זה להיות נאסר אף על תחום ביתו. והוא משום דאיירי כפירוש התוספות דהיה ב' צבורין ועירב באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן ולא היה ודאי סעוד' שא"ר אלא ס' ממש כמו ברישא אבל אם עירב בס' טמאה כפירש הרמב"ם לא שייך בזה לומר שאיני ספק עירוב כשר אלא מיקרי עירוב פסיל בודאי דהא ודאי סעידה שא"ר מבע"י כמי שכתב המגיד דחזר הספק להיות כודאי ואפי' חמו"ג לא הוה ואין בזה שום רבותא וצריכות לרבי יוסי להשמיענו ולא שייך זה לומר שמודה לרבי מאיר הואיל ובזה אף לרבי מאיר חמו"ג לא נעשה: ועוד מדוייק בזה לישנא דנקט אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה ולפירוש הרמב"ם היה די לומר עירב בתרומה ספק טמאה ובאמת ברמב"ם שם פרק ו' הלכה ט"ו נקט סתם עירב בתרומה ס' טמאה ע"ש אבל לשון התלמיד הוא עירב בתרומה ספק טהורה ס' טמאה והוא משום דכוונתו כשיטת תו' ורשב"א ור"ן דאינו מערב בספק טמאה אלא איירי שקבע עירוב על צבור אחד משני צבורין שהיו מונחים במקום הנחות העירוב ונסתפק לו אם בצבור טהור קבע או בטמא: ולפיכך שפיר מצאו התוס' ורשב"א ור"ן להוכיח לפרש מאמר רבא בסוגיא דשבת דאמר לשנים ערוב עלינו איירי דוקא בחצרות דשפיר מכשירין ספיקו בלא חזקה אבל א"א לפרש בתחומין דאפילו ר' יוסי לא מכשיר ספק בתחומין אלא על פי חזקה וכמי דאמר בסיפא דספק באיזה צבור עירב דהוה ספק בלא חזקה לא מכשיר וממילא גם בעירב בביה"ש אי נאכל בביה"ש דהוה ספק בלא חזקה אין ספיקו כשר אלא ספק פסול כמו צבורין הנ"ל ופשיטא דלשיטות תוס' ורשב"א ור"ן הוה הדין במערב ביה"ש או נאכל דנעשה חמו"ג ונאסר אף על תחום ביתו ועיקר הזה לא נחקר בפוסקים עדיין ובש"ע מביא בסי' תט"ו דעת הרמב"ם