גליא מסכת חלק א טו

א"כ שפיר הוה שיעורו קצוב וכמו שכתב הרא"ש פ' הזהב סי' ך' דמשו"ה פחות משתות הוה מחילה דכל מוכר ולוקח יודעים שמעלין או מורידין המקח בערך זה ויודעים ומוחלין כמו כן כל לוקח מבעה"ב יודע שבעה"ב מעלה על מקחו שיעור שתות כמו שיודע שתגר מעלה מקח ערך פחות משתות עכ"פ הוה מחילת הלוקח מבעה"ב שיעור קצוב דהיינו שתות וזה יודע לוקח ומחיל ואם נמצא שם יתר מזה באמת לא מחיל מעיקרא וחזר על אונאתו ונמצא הכל איירי כשמתנה הלוקח או מוכר על ענין אונאת שתות אבל אם רוצה להתנות על עסק אונאות יתר משתות אז צריך לומר יודע אני שיש במקח זה ביטול מקח ע"מ שאין לך עלי ביטול מקח אך אף אם הי' אומר האי לישנ' עדיין יש לומר דלא מהני אפילו להני פוסקין דלא בעו קצובין דנחזי אנן בה' ערבות סוף סי' קל"א מבואר שם הפלוגתא דרמב"ם סובר דערב בלא קצבה לא מהני דהיינו ראובן שאמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב ולשארי פוסקים מהני אבל אם לא היה אומר כל מה שתתן אלא היה אומר סתם תן ללוי ואני ערב וודאי לא מהני דהא אינו ידוע עבור כמה ערב ועל איזה סך נתחייב בערבות רק שמבואר שאומר לו כל מה שתתן לו אני אערבנו בזה פליגי הואיל ולא קצב שיעורא ומעתה אפילו כשהיה אומר יודע אני שיש במקח זה ביטול מקח ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל הואיל ולא פי' איזה שיעור של בטול מקח יש שם במקח דהא אם יש שם יותר משתות אפילו פ"א אז נקרא ביטול מקח על מכירה זאת ודומה למה שביארתי לעיל לאומר תן לו ואני ערב דלא מהני אף להפוסקים דלא בעי קצבה: (ו) אולם עדיין ואפש' שיאמר יודע אני שיש ביטול מקח במכר זה ע"מ שכל עסק ביטול מקח שיש במכר זה אין לך עלי אונאה וזה היה דומה לאומר גבי ערבות כל מה שתתן לו אני ערב דמהני להני פוסקין דלא בעי קצוב ה"ה בהאי גוונא דאומר כל עסק ביטול מקח שאפשר להיות במקח זה אין לך עלי: אך עדיין לא היה נכלל בלשון הזה מענין אונאות של מנה על מאתים דהא אנן קיימא לן דקרקעות אין להם אונאה של שתות ולא אונאה של ביטול מקח ביתר משתות ומ"מ מבואר בטור ושו"ע רכ"ז סעיף כ"ט דדווקא עד פלגא אבל ממנה למאתיים יש אונאה ע"ש בסמ"ע וש"ך דלא בעינן יתר מפלגא ומוצא דין זה הוא מירושלמי שהובא ברא"ש פ' הזהב סימן כ"א באריכות וז"ל אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה ע"ש: ולפיכך יש לומר דהאי ברייתא בא להשמיענו דאפילו בענין מופלג עד למעלה יכול להתנות ולעקור דין האונאה מהמקח היינו באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה אבל כשאינו אומר רק על תנאי דביטול מקח אפילו בפירוש ואומר כל עסק ביטול מקח יש בזה דאז הוה נכלל אף ביטול מקח משיעור גדול מ"מ שיעורא דמנה ומאתי' לא הי' נכלל עדיין דהא הוא שיעור מופלג לכן הוצרך ברייתא לבאר ולפרש שיעורא דמנה ומאתיים בהדיא דלענין מנה ומאתיים צריך לפרוט בפני עצמו: (ז) ונראה עוד דהאי שיעורא דמנה ומאתיים הוא שיעור מצומצם ולא היה יכול הברייתא למינקט רבותא יותר ולא היה יכול האי ברייתא להוסיף ע"ז ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ונקדים עוד ענין מדריגה אשר נמצא בשורש דינא דאונאה והוא בטוש"ע סימן ר"ך סעיף ח' דדווקא כשעסק האונאה בכדי שהדעת טועה התם דיינינן לה בשתות קנה ומחזיר אונאה או ביטול מקח: אבל כשהטעות הוא במקח גדול כ"כ יותר מכדי שהדעת טועה כמו צמד ובקר דמסקינן ב"ב דף ע"ח שאין הדמים ראיה דאפילו יהיב דמי שעולה לפי חשבון צמד ובקר יחדיו מ"מ הואיל ולא מיקרי הבקר צמד אמרינן דלא קנה רק הצמד לבד. והדמים מרובים שנתן לו הואיל והמה מרובין יותר מכדי שהדעת טועה מסתמא מתנה יהיב ליה ואינו נידון כלל לאונאת טעות מחזרה וביטול מקח: (ח) ולא ראיתי בפוסקים קביעות שיעור עד כמה הוא בכדי שהדעת טועה וכמה הוא שיעורא שיעלה היתרון עד שיאמר בו שכל כך אין דעת טועה רק בלח"מ פ' י"ב הלכה ד' ראיתי מביא שם להוכיח מלשון הרמב"ם שכ' שם שאם שהה לוקח יותר מכדי שיראה לתגר וקרוביו אפילו לקח שוה ק' במאתים אינו חוזר א"כ מוכח דאפילו עד פלגא עדיין הדעת טועה ודווקא יותר מפלגא אפשר שאין הדעת טועה ע"ש ולא היה צריך להוכיח זה מדיוק לשון רמב"ם כי הלא ברייתא מפורשת היא דקתני יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואיני מוכר לך רק במאתיים ע"מ כו' משמע דבלא תנאי היה בו דין אונאה א"כ מוכח שמנה ומאתיים עדיין הוא בכדי שהדעת טועה אף שמפרש בירושלמי שהביא הרא"ש לענין קרקעות דבפלגא איקרי איפלג. מ"מ אפשר לומר שעדיין בכלל אונאה והדעת טועה הוא אלא שנקרא אונאה מופלגת עד שאין למעלה ממנה דמה שהוא יותר מפלגא הוא בכללא שאין הדעת טועה ונכלל בכלל מחילה מעיקרא ויצא מדין אונאה: ומעתה נתבאר דהאי ברייתא דנקט מנה ומאתיים תפסה לשיעור מופלג מיסוד ועיקר דינא דאונאה שעליו אין להוסיף יותר משום דאפשר ביותר מפלגא יוצא מדין אונאה ונכנס בענין שאין הדעת טועה שהוא בגדר מחילה מעיקרא: עכ"פ בשורש מו"מ יש מדריגות מדריגות פחות משתות הוה מחילה מעיקרא ושתות מחזיר אונאה ומקח קיים יותר משתות ביטל המקח. בפלגא דמנה ומאתים מיקרי אונאה מופלגת כמו דאמר ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל דאף בקרקע שאין בו אפילו ביטול מקח שיעור פלגא שייך בו ואף דיש פוסקין שאינן פוסקים כדברי ר"י בזה מ"מ זה וודאי שאונאה מופלגת מיקרי ושיותר מפלגא הוא בכלל שאין הדעת טועה ויוצא משורש ויסוד אונאה ונכנס בגדר מחילה מעיקרו: (ט) וזר הדבר אשר אמרנו שיש לתמוה על הרמב"ם וכל הפוסקים אשר נתחבטו מהאי ברייתא דפורט ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' לענין פלוגתא דפליגי הפוסקים בעסק דבר שאינו קצוב דהאי ברייתא איירי בשיש במקח זה אונאה מופלגת ולא מהני בזה לשון כולל כי כל לשון כולל בזה תרשיע ואם היה אומר סתם יודע אני שיש במקח זה אונאה אינו מועיל אלא בענין שאין בו אלא שתות ובזה איירי עיקר פלוגתא דרב ושמואל באופן שאין במקח אונאה רק שתות ולשמואל מהני כל שאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה אפילו בלא יודע אני ורב סובר דצריך לומר יודע אני וממילא על שיעור שתות הוה שפיר קצוב על ידי אמירות אין לך עלי אונאה וכנ"ל ובהכי מוקמינן ברייתא דקתני שם דע"מ שאין לך עלי אונאה מהני דליכא שם רק שיעור שתות ומפרש ואומר יודע אני שיש במקח זה אונאה וכן הא דאמרינן דלוקח מבעה"ב אין בו אונאה דפירש"י דהוה כמפרש משום דאיירי בשיעור שתות דהוא קצוב ובאמת אילו היה נמצא בהמקח שיעו' בטול מקח לא היה מועיל לפי האי לישנא דנקט הברייתא יודע אני שיש בו אונאה והאי ברייתא דנקט שם בד"א בסתם אבל מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה איירי שיש במקח הזה שיעור אונא' מופלגת עד פלגא דבשיעור כזה לא הוה מהני אפילו היה מפרש ואומר יודע אני שיש ביטול מקח במכר זה משום דשיעור מופלג מאונאה עד פלגא אינו נכלל בהאי לישנא כמו דאמר רבי יוחנן בירושלמי דאפילו בקרקע דאמרינן אין בו אפילו ביטול מקח מ"מ אונאה מופלגת יש בו ובהכי איירי ברייתא דבא להשמיענו שאם בא לעקור ולבטל עסק אונאה מופלגת שיש במקח צריך לפרוט ולומר בלשון זה ולדוגמא ולראיה בעלמא מייתי תלמודא האי ברייתא דמבואר שם לחלק בין סתם למפרש אבל זה וודאי ברייתא קמייתא אף דאיירי במפרש ואומר יודע אני. מ"מ לא איירי אלא באונאה שתות דמקח קיים ומחזיר אונאה וברייתא בתרייתא איירי מעסק אונאה מופלגת וצריך לפרוט ולומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ואפשר דאף אם היה אומר יודע אני שיש במקח הזה אונאה מופלגת מהני והיינו הך רק האי ברייתא השמיענו שיעורא דקצה האחרון משיעור אונאה מופלגת עד כמה היא ונקט שיעורא דמנה ומאתים היינו פלגא והשמיענו עוד הבריית' בשיעור פלגא הוה עדיין בכדי שהדעת טועה ומשו"ה היא שיעורא היותר אפשר להיות בשיעור דיסוד אונאה ומקרי אונאה מופלגת אבל ביותר מפלגא אפשר שיוצא מכלל דינא דאונאה משום דהוא שיעורא שאין הדעת טועה אשר מבואר דינו בסי' ר"כ סעי' ח' דאינו צריך בה הודעה ולא על מנת אלא נכנסת בגדר מחילה מעצמה וכמבואר שם בסוגיא דצמד ובקר בדף ע"ח: (יוד) והנה ראיתי בש"ך ס"ק י"ג וז"ל עי' סימן ר"כ סעי' ח' ודו"ק עכ"ל והציון הוא על סעיף כ"ב ולא ידעתי מה ענינו מסתעף לסעיף זה ולענין הנאמר שם ובפרט שהש"ך מסיים ודו"ק משמע שיש בזה דיוק עמוק לכן נראה שט"ס בציון הלז ועיקר ציונו של הש"ך ראוי להיות על האמור בסעיף כ"א שצריך לפרוט ולומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה לזה מציין שצריך לדייק מהאמור בסי' ר"כ סעיף ח' דע"כ בשיעור פלגא עדיין בכלל שהדעת טועה הוא וכמו שדייק עלה הלח"מ שהבאתי לעיל: (יא) וניחא מאוד דהטור מביא בסי' רכ"ז לשון הרמב"ם דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ולא השיג עליו כלום משו' דהתם הרמב"ם לישנא דבריית' נקט לה וגבי אונאה צריך לפרוט דוקא משום דיש כמה מדריגות והרבה חילוקי דינים גבי אונאה שדין א' אינו שוה לדין שני כמו שביארנו רק גבי ענין מומין שאין בו ענינים מחילופי דינין ואין הפרש בין מום קטן לגדול ובין שפוחת הרבה דמים ובין מום שפוחת מעט והרמב"ם מצריך אף גבי מומין שיפרוט דווקא את המום או לקצוב עליו דמים ולפרש שכך וכך דמים הוא פוחת בזה שפיר חקר עליו למה לא יהיה סגי לה בכולל ולומר להלוקח שידע שיש לה מום יהיה מה שיהיה דהא אין בענין מומין מדריגות וחלוקי דינין המשתנין זה מזה כמו באונאה ע"ז כתב הטור דע"כ הרמב"ם לשיטתו אזיל דסובר דבעינן דוקא דבר קצוב וכמו שמסיים הרמב"ם שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל אבל לשיטת הרא"ש וכל הפוסקים החולקים עליו בהאי דינא דדבר קצוב פליגי גם בזה ואינו צריך לפרוט ולפרש את המום והרמב"ם דנקט וקאמר ג"כ שצריך לפרש כמו שמפרש באונאה לאו למילף קאתי מהתם כמו שעלה על דעת המגיד. והקו' שכתב המגיד ראיתי בב"ח שכתב דיש לפרוך על הקו' ע"ש ועוד כבר כתבתי שערבך ערבא צריך למה פסיק' ליה כ"כ באונאה עד שבא למילף אף מומין מינה אבל העיקר כמו שבארנו דבאונאה מפו' הענין קצוב בבריית' והתם ליתא מאן דפליג דודאי בעי לפרוש ולפרוט מטע' שבארנו ולכן כתב הרמב"ם לשיטתו דבאמת בעינן בכל מקום דבר קצוב א"כ ממילא צריך אפילו גבי מימין לפרש ולפרוט כמו גבי אונאה. כי סברתו דאפילו אם לא היה באונאה מדריגות וחלוקי דינים היה הדין דצריך לפרוט ולפרש משום דהמוחל צריך לידע סך קצוב כמה הוא מוחל ולזה עשה דוגמא במומין מאונאה: הש"כ בס"ק ט"ו כתב דנו"נ באמונה אף ביטול מקח אין לו ומוכיח מהא דכלל הברייתא בחדא מחתא עם ע"מ שאין לך עלי דמסקינן דאיירי במפרש ומוקמינן באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ואיירי בביטול מקח ע"ש ולמאי דבארתי דהאי ברייתא לא קאי ואיירי רק ע"מ שאין לך אונא' לחוד משיעור שתות א"כ אזדא לה ראייתו מעיקרו. אולם כמו שבארתי שיטת רמב"ם בפירושו דנו"נ דקאי על השכירות שמשתכר ודאי אפי' ביטול מקח אין לו וגם לפיר"ח ניחא דאף בביטול מקח הוא: ג בעז"ה יוס' ב י"א אלול תקצ"ג פ"ק מיר: שלום רב לאהובי ידידי הרב הגאון המפורסם חריף ובקי כו' כקש"ת מוה' דוד ני' ויופיע: מכת"ק מחידושיו קבלתי והנה ידוע לו שאני טרוד מאוד וקשה עלי קסת הכתיב' לבא באריכות כפי שהאריך כת"ר בזה וגם כי קלני מראשי שבעו"ה היה לי כאב הראש אשר עדיין לא נתרפאתי מזה ולזאת לא יכולתי לעיין ולחפש בספרי' ולהשיב על כל פרט מה שאין נוגע לדין אך על עיקר הדין מה שחישב בדעתו לדון בדבר חדש ולחלוק על הראשונים וגדולי האחרונים ושיש לתגרי זמנינו אונאה אף שנמכר באמונה לא כן עמדי ראשון מה שחשב בדברי הרמב"ם לפרש דבריו שהנו"נ באמונה אין עליו אונאה היינו רק על הוספה שמוסיף אבל על גוף המקח אם נתאנה המוכר במקחו אין לו להונות אחרים ויש עליו דין אונאה וכת' כת"ר