גליא מסכת חלק א קנו

לאחרונה ולא לראשונה וכנ"ל דבמקום תנאה צריכין לבוא לדין ברירה ובדאוריית' ליכא ברירה: ולדעתי הדבר דומה ממש לענין המבואר בסי' קכ"ט סעי' י"ט באבן העזר בענין שנותנין ב' גיטין מספיקא דאין לתתם בנתינה אחת ובבת אחת אלא בזה אחר זה ועיין שם בט"ז שהביא שם הטעם בשם תשובות רמ"א דכשיתן בבת אחת יש חשש ברירה ע"ש אף דבודאי מתנה ומכוין שתהא עיקר נתינת הגט וגירושו בגט הכשר ומועיל ע"פ דין והגט שאינו מועיל ע"פ דין יהיה חספא בעלמא מ"מ אמרינן בדאוריית' אין ברירה וליכא כאן כוונה ברורה בעת הנתינה על איזה מהגיטין לא לזה ולא לזה ואין האשה מתגרשת כלל וע"כ מהצורך ליתן כל גט וגט בפ"ע בכדי שיהיה אצל כל אחד מהן נתינה וכוונה ברורה בשעת הנתינה שתתגרש האשה בו. הכי נמי דומה ממש אם יתקע תקיעה שברים תקיעה תרועה. תקיעה ויכוין ומתנה שתקיעה האמצעית שעשה תעלה לסדר הנכון ותהיה מצורף ומקושר אל השברים להיות אחרונה אליה אם היא עיקרית המצוה או אל התרועה תהיה מחובר ומקושר להיות פשוטה לפניה אם היא עיקרית המצוה א"כ ליכא כוונה ברורה על התקיעה האמצעית לא לאחרונה ולא לראשונה כמש"כ הרא"ם. וצריך להיות שני תקיעות לכל סדר בפ"ע כמו דמצריכין בענין הגט לעשותן בב' נתינות: והנה ראיתי בספר נודע ביהודה סי' צ' דכ' דאף אם נותן ב' גיטין זה אחר יש חשש ברירה ע"ש שהאריך למצוא תקנה לזה לדעתי ראייה נכונה מתקיעות שאנחנו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת דלסברות הרמב"ם דמספיקא עושין דלא ידעינן איזה מהן עולה למצות שופר כשר וסדר נכון ולסברות הנ"ב הנ"ל לא היינו יוצאין ידי חובות תקיעות כלל למ"ד דמצ"כ דפסק השו"ע כן הלכה בסי' ס' דתקיעות הוה מדאורייתא ובדאוריית' אין ברירה אלא ע"כ הדבר ברור דאם עושין כל תרועה ותרועה מהגנוחי ומהילולי כל אחת ואחת עם תקיעות לפניה ולאחריה בפני עצמן ובעת עשיות כל אחד מהן מחליט התוקע ותוקע בקביעות שלימות כוונתו שזה הסדר תעלה לו לרצון מצות תקיעת יוצא בו שפיר וכן בגיטין כשנותן בב' נתינות ובעת נתינת כל אחד מהן קובע שלימות כוונתו שהאשה תתגרש בזה הגט בלי שום חיבור צירוף תנאי לכוונה אחרת מתכשר שפיר ודוקא אם נותן שניהם בנתינה א' דאין כאן שלימות כוונה על אחד מהן אלא מכוין ומתנה על הכשר מהן בזה אין המעשה שלם וכשר בלא ברירה וכן הוא בתקיעות ממש: וראייה נפלאה בדרך חריף העליתי לסברות הרא"ם הנ"ל דהנה בשו"ע תק"ץ איתא סעי' ח' דאפי' תקע תקיעה כמתעסק בין תקיעה להתרועה הוה הפסק ועיין בב"י שכתב על דברי הטור שכתב שם דמתעסק הוה הפסק משום דס"ל לרבינו שזה בכלל מחלוקת הרמב"ן והרשב"א ועיין במ"א ס"ק י' שכתב שם דהר"ן פליג על הטור בזה וס"ל דדוקא תוקע לשם מצוה הוה הפסק לרמב"ן וכמו שמבואר בתוספת' שהביא הרמב"ן תקע והריע וחזר והריע ותקע וכו' אבל בתוקע למתעסק מודה הרמב"ן ודלא הוה כלל הפסק דקי"ל שמע ט' תקיעות ביום יצא אטו מיירי דלא שמע קול אחר מאדם או מבהמה בנתיים וכו' ע"ש שהאריך בזה (ודבריו נראין ע"פ ביאור הטעם שהארכנו לעיל דטעמ' של הרמב"ן משום דכל תרועה בעי פשוטה לפניה ולאחריה ולפיכך אם עשה ב' תרועות לשם מצוה יש לתרועה א' פשוטה לפניה ולא לאחריה והתרועה הב' יש לה פשוטה לאחריה ולא לפניה והוה התרועות פסולות אבל מתעסק אינו מפסקת ושפיר מקושרין הפשוטות לתרועה דמצוה) אמנם לפי זה קשה טובא דהא הרמב"ן מפרש הנהו אתקפתא דמקשינן ודילמא גנוחי וכו' דמהדין יש לנו לפסול משום הפסק תקיעה יתירה שיש שם מהגנוחי או מהילולי עיין במלחמות באריכות מזה ומבואר שם דאינו מסכים לדברי ר' האי שהביא המאור אלא סובר כהרמב"ם דע"כ רק א' מהן עולה לרצון להיות כשרין לתרועה והשניה אין תורת תרועה עלה כלל וא"כ נחזי אנן הא זה וודאי ברור דהתוקע תשר"ת מספיקא מתנה ומכוין אם גנוחי עיקר מצות תרועה של התורה תעלה היא לרצון מצות שופר וגם התקיעות הפשוטות לפניה ולאחריה יהיו מקושרין ומצורפין להיות חלין עליה והילולי תהיה קול שופר בעלמא כמנבח נבוחי ואין עליה שום קדושה וכמתעסק בעלמא דמי. ואם הילולי הוא עיקר התרועה הנאמרה בתורה אזי תהיה הגנוחי לשם מתעסק בעלמא וא"כ לא הוה מקשה הש"ס מידי ודילמא א' מהן עיקר וקאתי השני ומפסיק הא בפשיטות אם א' מהן עיקר הוה השני כקול אחר מאדם או בהמה או מתעסק בעלמא דלא הוה הפסק. אבל לפי שפירשנו סברות הרא"ם ניחא מאוד דשפיר מקשינן דבשלמא אם עושה תרועה למתעסק בעלמא ולא למצוה אינו מפסיק משום דהתקיעות אינן מקושרין להעסק רק להתרועה דמצוה ויש לתרועה דמצוה פשוטה לפניה ולאחריה אבל כאן שעושה התקיעות רק א' לפניה וא' לאחריה ועושה ביניהם ב' תרועות מספיקא שאינו ברור לו איזה מהן עיקר וא"כ אין כוונות התקיעות ברורות על איזה מהן התרועה יהי' מקושרין ומחוברין להגנוחי או להילולי וצריכין בזה לדין ברירה ומקשינן שפיר דדילמא גנוחי עיקר ויש הפסק בהילולי שעשה כאן בין התרועה האמיתית להתקיעה שאחריה שאין להתרועה פשוטה ברורה לאחריה מחמת שנסתפק זה בעת התקיעה אפשר תהיה מצורפת להילולי והוה דומה ממש לעושה ב' תרועות לשם מצוה דפסולה מה"ט דתרועה א' אין לה פשוטה לאחריה ותרועה ב' אין לה פשוטה לפניה ולפיכך מקשה שפיר ודילמא גנוחי ואין לה פשוטה מבוררת לאחריה וכן קשה דילמא ילולי עיקר ומפסקי גנוחי בין התקיעה לפניה ואין להילולי פשוטה מבוררת לפני' משום שעשה התקיעה מקודם על ספק כנ"ל ומסיק הש"ס דבאמת עושה תש"ת בפ"ע ותר"ת בפ"ע וא"כ יש שפיר בין להגנוחי בין להילולי תקיעות בפ"ע ומבואר שפיר דומה ממש לדין של הרא"ם דתקיעה אחת אינו עולה מספק בתנאה הן אמת ראיתי בביאורי הגאון סי' תי"ב שמביא שם כללים של היש"ש בדיני ברירה ומבואר שם דכשעושה מעשה ע"פ תנאי שייכא בו דין ברירה וכסברות התוס' בגיטין (ךה ע"ב) ודעת הגאון דע"פ תנאי לא שייכא ברירה ומסכים לדברי התוס' דב"ק (סט ע"ב) ד"ה אלא דכתב שם רבי טוביה כן ע"ש ולפי זה היה הדין עם הרמ"א דסי' תק"צ הנ"ל דתקיעה אחת עולה שפיר בתנאה ומיקרי מכוין בלא ברירה אך לא היה מהראוי להב"י להקשות על הרא"ם אם סובר כסוגיות התוס' דגיטין וגם על הרמ"א קשה מענין ב' גיטין דכ' שם א"ב וראיתי שהגאון בס"ק י"ט שם מסכים לדברי רמ"א ונא ירדתי לסוף דעתו וכוונתו בזה דמה שהביא ראיי' ממאי דאמרינן דמשך בשני' כשתים דפסוקי לא פסקינן אבל עכ"פ עולה לכאן או לכאן והיא ראיי' שכתב התוס' בסוד"ה שיעור (וביארתי' לנכון לעיל סי' ד' באריכות). אין דמות ראייה זה עולה לענין תנאי דמהני ומשם יש ראייה דאפילו בלא תנאה יש לעשות מאחרונה על ראשונה או איפכא אבל דברי הרמ"א הוא אליבא דהאי סברא שא"א לשנות תקיעות מאחורנה לראשונה או איפכא והא ראייה דמצריך דוקא תנאי וגם ראייה ראשונה שרמזה הגאון מסי' תקפ"ח סעי' ד' דזה היה צריך לפשוטה אחרונה וזה צריך לראשונה ג"כ אין ענינה ראיה לענין תנאי אלא משם מוכח לכאורה דאין להקפיד בשינוי אחרונה על ראשונה והיה להגאון לבאר שני ראיות הללו לדעה קמייתא שהובא בשו"ע תק"צ סי' ו' דתקיעה שמשך בה עולה לאחת ולא כי"א שם דאפילו לאחת אינו עולה אבל לענין תנאה לא שייכא מידי כי באמת לדעת י"א הנ"ל דאפילו לאחת אינה עולה מפרש באמת כהירושלמי שהובא ברא"ש דגמ' דילן סובר כן וכנ"ל באורך וראיי' שניה מסי' תקפ"ח אפשר לחלק דשאני התם דהשומעים מכוונים הטיב כל או"א בפ"ע זה לאחרונה וזה לראשונה ועוד אפשר דבאמת מראשונה לאחרונה ליכא קפידא אבל יש בענין של הרא"ם והרמ"א ענין קפידא שכתב הרא"ש על משנה דמשך משינוי מלכיות על זכרונות או ענין קפידא שכתב הלבוש והק"נ שתקיעה שנעשה לשם שברים ואפשר דהוה פסולה לדין תרועה א"א שתעלה לתרועה הכשירה ע"פ דין עוד הערותי ענין קפידא אחרת למ"ד א' או ב' אחרונים מד"ס א"כ אינו עולה תקיעה שנעשה לדין סופרים על תקיעות ראשונות דמד"ת וא"כ ליתא לראיות הגאון מסי' תקפ"ח דשם איירי בחד סדר דליכא כל הנהו קפידות רק מאחרונה לראשונה עוד העליתי ראיי' כעין ראיות הגאון מתוספתא שהביא הרמב"ן וגורס תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והיינו תקיעה אחרונה שנעשה כעת ראשונה ויתבאר לפנינו מזה: וע"פ עניני קפידות אשר הערותי מהשינוי מלכיות על זכרונות או מד"ת על ד"ס עלה אצלי להסתפק בענין המבואר ס"ס תק"צ שפסק השו"ע כדעת הרמב"ן דאם תקע ב' פעמים תשר"ת כהוגן וטעה באמצע סדר שלישי אינו חוור רק לסדר ג' ע"ש (ודלא כר' יואל) אבל אם אירע שאחרי שתקע כל הג"פ נזכר שטעה בסדר הראשון איך הוה הדין אם להוסיף רק סדר א' ואזי יעלה סדר השני להיות ראשון והשלישי לשני ושלישי יתקע מחדש אך לפי עניני קפידות השנויים ממלכיות לזכרונות או ממה שכיון לתקיעות סופרים לא מצי לעלות לתקיעות דאורייתא דאפשר למ"ד דמצות צריכין כיונה בעינא כוונה מבוררת בעסק מצות של תורה יכוין לשל תורה ומה שכיון בעשייתה רק לדרבנן אינו עולה לשל תורה ולא הוה כוונה גמורה ונכונה ופסולה ועוד שיש שינוי מלכיות על זכרונות א"כ היה מהראוי לומר בכה"ג שמחוייב לתקוע כל הג' סדרים מחדש ולא ביארו הפוסקים: שם במשנה תקע בראשונה ומשך בשני' כשתיים אין בידו אלא אחת הרא"ש והר"ן הביא כאן הירושלמי דאית' שם ר' אבא בשם ר' זירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא וכו' וכ' שם הרא"ש ומפרש דאין בידו אלא אחת תקיעה ראשונה ע"ש שהאריך בזה ומחמת שראיתי גדולי הקדמונים נתחבטו מאוד בהבנות דברי הירושלמי הנ"ל ובפרט בביאור ירושלמי הנ"ל שהובא על משנה דשופר מאריך וחצוצרות מקצרים כמו שהובא ברא"ש ובר"ן ביאור עליו בשם הרמב"ן ועיין בר"ן שכתב על דברי הרמב"ן שהמה תמוהין עיין עליהם באורך ולא רציתי לכפול כל דבריהם הנאמרים שם בענין הזה. כיי דעתי נוטה לכוונה אחרת במאמרים של הירושלמי הנ"ל בעז"ה דרך ישרה וסלולה מאוד עד שלא נשאר בשני מאמרים הללו שום דוחק ודיקדוק כלל ואני אחזה אשית אל לבי להבנות הקדמונים במאי דאמר שם ר"ז אפילו אחת אין בידו דלא הוה כחולק ולא בא אלא לפרש דמאי דאמור במשנה דאחת עכ"פ יש בידו קאי על תקיעה הראשונה אבל תקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה לא נתחוורו דברים הללו בעיני בשום אופן דלפירושם היה העיקר חסר מן הספר ולא היה לר"ז לסתום אלא לפרש דבריו ודברי המשנה ולומר לא שנו וכו' או באיזה לשון המורגל בירושלמי להורות שבא לפרש מאי דקאמר במשנה אין בידו אלא אחת קאי אראשונה אבל התקיעה שמשך אפילו לאחת אינו עולה. ועוד קשה בעיני מאוד לומר ולפרש מאי דאמר אין בידו אלא אחת אראשונה קאמר הוה ליה למשנה לומר אין בידו אלא ראשנה וה"ל לסיים במאי דפתח תקע בראשונה וכו' אבל השתא דנקט משך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת משמע פשטא דלישנא דע"כ קאי אמאי דמשך כשתיים לא עלה אצלו רק לאחת ועוד דאית' שם בירושלמי בגמ' בהאי לישנא הדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשני' כשתיים אין בידו אלא אחת ר' אבא בשם ר' זירא אפי' אחת אין בידו. לדעתי פשטא דלישנא האמור בזה אין דרך לנטות ימין ושמאל דר"ז בא לחלק ולא לפרש וחולק אמאי דאית' דעולה עכ"פ לאחת ואומר דאינו כך אלא אפילו לאחת אינו עולה רק דבאמת זה לא מצינו שיהיה אמורא בא לחלוק על המשנה ע"כ היה קשה בעיני הקדמונים לבאר כן דברי הירושלמי אמנם אני מצאתי דרך קרובה שיתקבל בפשיטות ענין חלוקה של ר"ז על מה ולמה בא לחלק בענין משנה זו ולבא אל הענין נקדים דהנה הקשה הרשב"א בחידושיו והר"ן על האי פירושא דתקיעה המשוכה אפילו לאחת אינו עולה ואמאי הא לא גרע מתוקע לשיר דיוצא בה ובאור דבריו הוא משום דהרא"ש ביאר טעם הדבר דתקיעה המשונה לא יעלה אפילו לאחת משום דבתקיעה זו כיון בחצי ראשונה שתעלה לפשוטה אחרונה לסדר מלכיות ובחצי שני' כיון בה שתעלה להיות פשוטה לפניה על סדר זכרונות ולפיכך א"א שתעלה כל התקיעה זו לאחת ולומר שתעלה כולה על סדר מלכיות להיות פשוטה אחרונה דהסוף היינו חצי שניי' אינה מצטרפת לעלות כמו חצי ראשונה משום שכיון בה כוונה אחרת ולשי' לא סלקי משום דתקיעה חדא