גליא מסכת חלק א קנד

שהובא שם ברא"ש אבל אני אומר דלהרמב"ן דומה ממש הפסיק לשהה דאף בשהה אפילו למ"ד דחוזר מודה דדווקא בסדר אחד שהה חוזר אבל בין הסדרים לא איכפת לן. ומצאתי ע"ז ראיה מפורשת מסוגיא דסוכה וביותר צריך לעמוד על מקור ענין הזה להלכה לסברות התוספות כאן (לד ע"ב) ד"ה לדידי שכ' שם דהלכה כרבי אבוהו ולא כר"י משום דהוא בתרא ע"ש והביאו המג"א סי' ס"ה ע"ש א"כ דהלכה הוה שהה חוזר צריך לנו לחקור אם שייך דין שהיה בין הסדרים או לא. ועוד מהצורך לנו לחקור מאוד לפי סברות התוספות דהלכה כרבי אבהו דשהה לגמור את כולו חוזר עד כמה הוה שיעורו להיות נקרא לגמור את כולו כי הלא ראיתי מבוכה גדולה בזה בין הקדמונים זה אומר בכה וזה אומר בכה התוספות כתבו בד"ה לדידי דלרבי יהודה דסובר דשלשתן מצוה אחת ונקראין תקיעה אחת הוה שיעור שהיה לגמור כולו קר"ק שלם אבל בפחות מזה לא איכפת לן אם מפסיק בין סדר לסדר. אך לרבנן דסברי דכל אחת מתקיעות הוה מצוה בפ"ע אסור לשהות בין זה לזה אפילו כדי תקיעה או תרועה אחת וראיתי להרז"ה שהפריז על המידה ביותר וכ' וז"ל יש שואלין מאי איכפת לן מהפסקות הא אפילו לשיטות ר' אבהו דסבר שהה חוזר בעינן דווקא שישהה כדי לגמור כולה ובהפסקות גנוחי או ילולי לחוד אין בו שהות כדי לגמור כל תשעה תקיעות כולו עכ"ל ומשמע מפורש בדבריו דשיעור לגמור כולו הוה כל ט' תקיעות אמנם לדעתי שלא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כדעת התוספות דסוכה (נד ע"א) ד"ה מהו דתימא דהמה דעת שלישית להכריע בזה דשיעור לגמור את כולן הוה כדי לגמור שלשתן אפי' לרבנן ע"ש. ועוד משמע ומפורש שם שלא כדברי התוס' דר"ה בד"ה לדידי וכו' דכתב שם דאף בין סדר לסדר יש איסור הפסק שהייה דכתב שם לרבי יהודה אסור לשהות בין סדר לסדר כדי קר"ק אבל בתוספות דסוכה מפורש דבין הסדרים ליכא כלל איסור שהיה דכתב שם לר' יהודה דתקיעה ותרועה ותקיעה אחת ליכא נ"מ כלל בפלוגתא דרבי אבהו ור' יוחנן בדין תקיעות ולא פליגי רבי אבוהו ור"י אלא אליבא דרבנן ע"ש אם כן מפורש דבין הסדרים לא שייכא איסור הפסק שהייה דאלת"ה יש שפיר נ"מ אפילו לר"י בין הסדרים ונמצא מבואר בתוספות כסברות הרמב"ן הנ"ל ולא כרבי יואל ולא כסברות הגאון וסברות הראב"ן הנ"ל דאיסור שייכא אפילו בין הסדרים ואמרתי דדבר הזה שם ממקומו מוכרע באותו סוגיא דסוכה ויש להתוספות שם הוכחה גמורה דלא שייך איסור שהיה בין הסדרי' דהנה רב כהנא אמר שם אין בין תקיעה תרועה ולא כלום (ובתוספות גרים שם אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום ע"ש) ואמרינן שם כמאן כר' יהודה וכו' מ"ד אפילו כרבנן ולאפוקי מר' יוחנן וכו' ומקשינן ואימא הכ"נ וכו' (ונראה מאי דהוה בעי לאוקמי מילתא דר"כ ודלא כר' יוחנן אף דהלכה כר"י משום דבמגילה ריש פ' ב' איתא שם דאמר רב כהנא דהלכה כר' מונא דשהה חוזר א"כ בלא"ה סובר רב כהנא דלא כהלכתא עיין שם) ומתרץ א"כ מאי ולא כלום ע"ש ועתה נחזי אנן איך הוה בעי לאוקמי מילתא דר"כ לאפוקי מר' יוחנן וטעמו דסובר כרבי אבהו דשהה חוזר קשה מאי קאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום הכי הל"ל אין בין תקיעות ולא כלום בשלמא לפי מאי דסובר רב כהנא כרבי יהודה ניחא דווקא בין תקיעות לתרועות אסור להפסיק אבל בין התקיעות אין איסור אבל אי מילתא דר"כ מטעמא דסובר כרבי אבהו ולאפוקי מר' יוחנן היה מהראוי לאסור שהייה בין כל התקיעות ומזה מוכח שפיר דאפילו לרבי אבהו דסובר איסור שהיה בעסק מצות אין לאסור אלא בסדר אחד בין תקיעות להתרועות אבל בין הסדרים אין שום איסור כלל וטעם הדבר נראה דדווקא בסדר אחד שייך איסור שהיה והפסקה כמו שכתב הרמב"ן והרא"ש בשם הריב"א דאנן בעינן פשוטה לפני התרועה ואחריה ומשו"ה נראה לומר דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה דתקיעה נעשית בפ"ע ותרועה בפ"ע ולא כולהו חדא תקיעתה הוה מ"מ לענין זה נקראין כולן עסק מצוה אחת לאסור שהיה והפסקה ביניהם והענין הוא דאנן חזינן דאינו מבואר בתורה רק ג' תרועות ואנן הוא דילפינן מקראי דכל תרועה בעי פשיטה לפניה ולאחריה א"כ שפיר מצורפין ומקושרין התקיעות להתרועה אפילו לרבנן להיות נקראין עסק מצוה אחת דאם שהה או הפסיק בין הפשוטות להתרועה א"כ אין להתרועה פשוטה לפניה או לאחריה והתורה אמרה שכל תרועה אינו נקראת תרועה אלא אם יש לה פשוטה לפני' ולאחרי' ובלא"ה אין לה דין תרועה כלל. אבל בין סדר לסדר דכל עניני תרועות שלשה נאמרה מפורשת בכתוב אינו מהראוי להקפיד לאסור שהייה או הפסקה ביניהם (ואפשר שבכמה מצות הדומה לזה שנאמרה בתור' להקריב ב' כבשים או יותר אין סברא שיהיה מצוה עליהן להיות מצורפין בלי שום שהייה בין זה לזה כשיעור הקרבות א' מהם או בעניני מתנות ודומיהן) ודווקא בסדר אחד מקפיד משום דהתקיעות מצורפין להתרועות כנ"ל ואילו היה מפורשין כל התקיעות והתרועות בתורה באמת היינו אומרים שמותר לשהות ביניהם ואין להם התקשרות אבל מחמת שאינו מפורש בתורה רק תרועה והתקיעות מצורפין לה ע"כ אסור לשהות ביניהם כנ"ל דלא נקרא תרועה כלל בלתי פשוטות הללו: ולפיכך שפיר כתבו שם התוספות דשיעור כדי לגמור כולן נקרא בשלשתן יחד לרבנן דא"א לומר כסברות הרז"ה דהוה שיעורו כדי לגמור כל התשעה הואיל ולא נקראין כולן עסק מצוה אחת כל השלשה סדרים ומותר להפסיק בין הסדרים ע"כ אינו נקרא לגמור כולו אלא סדר תר"ת אחד דאסור לשהות ולהפסיק ביניהם. וזה נמי א"א לומר כסברות התוספות בר"ה (ל"ד) ד"ה לדידי שכ' שם דלרבנן שיעורו דכדי לגמור כולו הוה כדי תקיעה אחת דאיך אפשר לומר כן הואיל ואפילו רבנן סברי דאסור לשהות באמצע סדר בין התקיעות להתרועה א"כ נקראין כולן עסק מצוה אחת לענין הזה ודומה ממש לח"י ברכות דתפילה או ג' פרשיות דק"ש דאסור להפסיק ביניהם ואטו נימא דכדי לגמור את כולה הנאמר הוה כדי לגמור ברכה אחת מח"י ברכות או פרשה א' מק"ש בפשיטות הוה שיעורו כדי לגמור כל הח"י ברכות וכדי לגמור כל הג' פרשיות והכי נמי מהראוי לומר דשיעורו הוה כדי לגמור כל השלשתן סדר א' ולא כדי תקיעה (ובק"ש צ"ע אצלי דלדעתי נראה דשיעורו כדי לגמור כולו הוה כל הקריאת שמע עם הברכות כולן דאל"כ איזה שיעור יש בשהייה דברכות עצמן או בין הברכות ולא ראיתי מבואר דבר הזה בשם פוסק) ודעת הרז"ה דסובר דכדי לגמור כולו הוה כולהו ט' ביחד נראה לומר דע"כ סובר כסברות רבי יואל דאף בין הסדרים אסור להפסיק א"כ הוה שפיר נקראין כולן עסק מצוה אחת שיהיה שיעורן לגמור כולן כל הט' ביחד אך סברות הראב"ן שהובא ברא"ש בעובדא דמגנצ"א. וסברות התוספות דר"ה בד"ה לדידי צע"ג דסברתם דבין סדר לסדר אסור להפסיק כמו שביאר שם הראב"ן והתוספות כתב כן אליבא דר' יהודה ומ"מ כתב הראב"ן והתוספות שם דשיעור כדי לגמור הוה רק כדי לגמור תשר"ת אחד וקשה אמאי לא נימא כל הט' ביחד וביותר קשה על התוספות הנ"ל מאי דכתב דלרבנן הוה שיעורו רק כדי תקיעה אחת כנ"ל הא דומה ממש לח"י ברכות וג' פרשיות כנ"ל ועפ"י ראיה מפורשת שהערותי מן הש"ס דסוכה מוכח שפיר דהלכה כהרמב"ן נגד ר' יואל דבין סדר לסדר לא שייך כלל איסור שהיה אפילו לר' אבהו ומיניה מאי דאנן פסקינן דהפסק קול אחר מפסיק ומפסיד את שלפניו כמו שהייה אליבא דרבי אבהו הוה דווקא באמצע סדר ולא בין הסדרים כנ"ל כפסק הרמב"ן הנ"ל. ובזה ניחא דאנן מפסיקין בברכות ופסוקי מלכיות וזכרונות בין הסדרים אף דתקיעות הוה דאורייתא וברכות הוה דרבנן והגאון נדחק בזה ראיה גדולה ונכונה מצאתי לסברות הרמב"ן ולהערות אשר הערותי לעיל בטעמא דמילתא דעיקר טעם איסור הפסק הוה באמצע סדר משום דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן להתרועה ובלא"ה אינו נקרא תרועה דהנה איתא בגמרא מתקיף לה רב עווירא ודילמא ילולי עיקר וקמפסקי שלשה שברים בין תרועה לתקיעה ולכאורה קשה דאיפכא הוה ליה למימר דמפסקי בין תקיעה לתרועה והא תקיעה היא קדומה באמת ראיתי ברא"ש וברי"ף מהפכין וגורסין וקאתי שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה אך בספרים דילן הגירסא כנ"ל: אמנם לפי הערות שהערנו ע"פ שיטות רמב"ן דעיקר הטעם דאסרי' הפסקות אפילו לרבנן דסברי כל אחת מצוה ותקיעה בפני עצמה הוא ע"כ מטעם דתרועה ילפינן דבעי ב' פשוטות אחת לפניה ואחת לאחריה ועיקרה נאמרה בתורה רק תרועה לבדה ובלא פשוטות אין דין תורת תרועה עליה כנ"ל לפיכך מדקדק הש"ס לומר דיש להקפיד על הפסק שיש להתרועה מן התקיעה שלפניו ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב בד"ה ודילמא ילולי ואין לנו כלל שברים וקאתי שברים ומפסקי וכו' ואין כאן פשוטה לפניה לכאורה מאי דכתב ואין כאן פשוטה לפניה כולו מיותר ושפת יתר ולפי הנ"ל נראה שכוונתו לדברינו אלה הנ"ל לתרץ מאי דאמור בגמרא וקאתי כו' ומפסיק בין תרועה וכו' ולא אמר איפכא על זה מפרש דעיקר קפידא היא על התרועה שאין כאן פשוטה לפניה ובזה ניחא דלא כתב רש"י כדברים האלה בד"ה ודילמא גנוחי וכו' דאין שם פשוטה לאחריה: ועוד ראיה מגוף התוספתא שהביא הרמב"ן ראיה לדבריו שגורם שם תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת דמוכח משם דהתרועה יתירה שיש שם פוסלת ומפסיד את לפניו. וקשה למה לא ביאר התוספתא בגוונא זה תקע והריע ותקע וחזר ותקע וחזר ותקע להורות דתקיעות יתירות ג"כ פוסל ומפסיק את שלפניה אלא מוכח מזה דתקיעות יתירות בין הסדרים לא איכפת לן ודווקא באמצע סדר פוסל את שלפניו כנ"ל באריכות: (ד) בתוס' (ל"ג ע"ב) ד"ה שיעור בסופו כ' שם ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחרי התרועה לא רצו שתעלה להם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן שם משך בשניה כשתיים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא פסקינן עכ"ל לכאורה אינו ראיה כלל מהתם די"ל באמת דתקיעה שכיון להיות אחרונה אינו עולה על ראשונה. והתם שאני שכיון בחצי שניה על אחרונה מסדר העבר וחצי שניה לסדר הבא ואם היינו אומרים דיש לנו להפסיק תקיעה חדא לתרתי היה ממילא חצי ראשונה לסדר העבר לפשוטה אחרונה וחצי שניה לפשוטה לפניה לסדר הבא ולא היה כאן שום שינוי כלל מאחרונה לראשונה אבל לשנות מאחרונה על ראשונה אי אפשר וכן כתב באמת המזרחי בחידושיו לסמ"ג דכ' שם מאי דהביא הב"י בשמו דבאמת לא מצי לאחשובי ע"ש ומסיים שם ומאי דאיתא במשנה משך כו' שאני התם כמו שכ' לעיל עיין שם: אך נראה לי דעיקר ראיות התוס' ממאי דמשמע בגמרא דלתרתי אינו עולה אבל לאחת עכ"פ עולה וכן ביאר הגאון דבר הזה בביאוריו סי' תק"ץ ס"ק י"ט דכתב שם וז"ל ממ"ש (כ"ח א') פסוקי וכו' אבל שיעלה או לכאן או לכאן עולה וע' תו' סוד"ה שיעור עכ"ל משמע מפורש דעיקר ההוכחה ממאי דעולה על כ"פ לאחת או לכאן או לכאן ומאי דהובא כלל בתוספות ובביאורי הגאון הסוגיא דפסוקי תקועה האמור (בדף ך"ח) דלכאורה הוא אך למותר ואינו מהצורך היה להם רק להביא משנה דמשך בשנייה כשתיים אין בידו אלא אחת דעכ"פ עולה לאחת נראה פשוט משום דהרא"ש והר"ן הביא דיש מפרשים עפ"י הירושלמי דתקיעה המשוכה באמת אפילו לאחת אינו עולה ומאי דאמור במשנה אין בידו אלא אחת קאי אראשונה ע"ש רק דהרא"ש כתב דמוכח דגמרא דילן פליג אהירושלמי בזה ממאי דאיתא בגמרא לעיל (כ"ח א') ואמאי לסלוקי להו בתרתי וכן מדמשנינן פסוקי תקיעה לתרתי לא פסקינן משמע דס"ל לגמרא דילן דלחדא מיהת סלקא ע"ש באריכות. וזהו נמי כוונות התוס' דעיקר ראייתם ממאי דאמור במשנה דתקיעה המשוכה עולה עכ"פ כולה לאחת נמצא מוכח דחצי שניה שכיון בה על פשוטה לפניה על סימן השני עולה להיות כולו על פשוטה לאחריה לסימן העבר בכדי