גליא מסכת חלק א קנג

מטעמי דרחמי נינהו וע"ש בתוס' דהעלו דהיה ראוי לפוטרן מחמת מ"ע שהזמ"ג רק משום טעם דרחמי נינהו קבעו חיובא עלייהו יותר משורת הדין. ה"נ גבי ספק התפלל מטעמי דרחמי קבע עליו חיובא טפי משורת הדין ואפשר שדעת הלבוש והשו"ע לתקוע כוונה זו בלשון פי' הגאון שהביא הרשב"א במה שכתב ור"י אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפילה רחמי נינהו והלואי וכו' כלומר הואיל ורחמי נינהו ראוי למיזל בהא לחומרא יותר משורש הדין כמו בנשים ומ"ש שם מתחילה אם רצה כלומר איסורא ליכא ומשו"ה רמינן עליה חיובא דהלבוש נמי אחרי שמסיים אזלינן לחומרא כתב ויכול להתפלל ובודאי כוונתו שבא לומר הואיל ויכול וליכא איסור בזה משו"ה חייב וכבר בארנוהו. כמו כן המשך דברי הגאון כך הוא: ב סוגיא דתקיעות שופר (א) במשנה (דף ל"ג ע"ב) שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות ובגמרא בברייתא איתא שיעור תרועה כשלש שברים ומפרש רס"י במשנה דיבבות המה ג' קולות כל שהוא קלרים ובגמרא מפרש דשברים המה ארוכים ע"ש ובתוספות ד"ה שיעור הביא דרובא וריב"ם חולקים על רש"י וכן הוא דעת בעל העיטור הובא בטור סי' תק"ץ ע"ש דמפרשים דתנא דידן לא פליג עם תנא דברייתא בהארכת שיעורא של התרועה אלא פליגא בגוונא דמלאכת התרועה משום דסברי דיבבא אחת הוה ג' קולות כל שהוא ונמצא דתנא דמשנ' סובר דג' יבבות הוה ט' קולות קצרים ותנא דברייתא סובר ג' שברים הוא ג' קולות ארוכים וז"ל הטור בשם בעה"ע ולא פליגי בשיעורא כלל אלא שזה עושה ג' ארוכים וזה עושה ט' קצרים ע"ש ובב"י באריכות שכתב שם דריב"א וריב"ם ובעל העיטור הכל חדא לדינא: והנה התוספות כתבו דגם ר"ח סובר כשיטות רש"י ואמרתי דר"ח ורש"י לשיטתייהו קאי דהמה דייקי בלישנא ובגירסתם ויש להם ראיה גדולה לשיטה זו דהר"ן הביא דר"ח לא גריס במשנה כשלש יבבות אלא שלש יבבות וכן בברייתא אינו גורס כשלש שברים אלא שלש בלא כ"ף דבשלמא ברישא דנקיט שיעור תקיעה כתרועה אתיא שפיר בכ"ף הדמיון דתקיעה אינו דומה לתרועה אבל הכא דתרועה עצמה היא נעשית שלש יבבות או ג' שברים שייך למיתני סתמא שלש יבבות ע"ש ומצאתי דרש"י ג"כ גורס גירסת ר"ח דבמשנה שם עשה ציון שלש יבבות ולא כשלש ומעתה דהמה דייקו בלישנא צריך לדקדק גם מאי דנקט במשנה שיעור תרועה שלש יבבות וכן בברייתא קאמר שיעור תרועה וכו' וקשה מאי קאמר שיעור הואיל והוא עצמה באמת נעשית שלש יבבות או ג' שברים בשלמא בתקיעה נקיט שפיר לישנא דשיעור משום דרק שיעורא דומה לתרועה אבל היא עצמה אינה נעשית כמותה אבל הכא טפי הוה שייכי למיתנא סתמא תרועה שלש יבבות או תריעה שלש שברים. אמנם לשיטתם מדוקדק שפיר מאי דנקט שיעור תרועה דהר"ח ורש"י מפרשי דתנא דמשנה פליג עם תנא דברייתא בשעורא דמ"ס דשיעורו ומס' דשיעורו ארוך וניחא מאי דקאמר תנא דמשנה שיעור תרועה דבא לאפוקי ולפלוגי בזה אאידך תנא דסובר דשיעורו ארוך וזה עיקר פלוגתתן דהנהו תרי תנאי דתרווייהו מודו דתרועה נעשה מג' קולות ולא יותר רק דהאי דמשנה סובר דנעשית שיעורא משלש קולות קצרות ותנא דברייתא סובר דשיעורן דהג' קולות הוה ארוכים וניחא דקתני במשנה ובברייתא לישנא דשיעור דכל חד בא לאפוקי ולפלוגי בזה אשיעורא דאידך אבל לשיטות ריב"א וריב"ם ובעל העיטור שהובא בטור דלא פליגי כלל הנהו תנאי בהארכת שיעור תרועה ואידי ואידי חד שיעורא נינהו רק דפליגי בגוונא דמלאכת התרועה אם היא נעשית ט' קולות קצרים או ג' קולות ארוכים א"כ אינו מדוקדק לישנא דשיעור דנקיט במשנה ובבריית' הואיל וליכא פלוגתא ביניה' בזה והכי הל"ל תרועה שלש יבבות היינו שהיא נעשית ט' קולות קצרים ואידך הוה תנא תרועה שלש שברים למימר שהיא נעשית רק ג' קולות ארוכים וזהו עיקר פלוגתתן ושיטות ריב"א וריב"ם אפשר באמת דלא הוה דייקו כל כך בלישנא וגרסו במשנה באמת כשלש יבבות וכן בברייתא וכגירסא דילן וע"כ מפרשי כדמסיק הר"ן שם הטעם דמ"מ שייך למיתנא כשלש בכ"ף הדמיון משום דעיקר יבבות ושברים נעשים בפה ע"ש ולפי"ז לא הוה קשה להו כ"כ לישנא דשיעור דנקיט הנהו תנאי: (ב) בגמרא (ל"ד ע"א) איתקן רבי אבהו בקיסרי וכו' מתקיף ודילמא ילולי וכו' והדר מקשה רבינא ודילמא גנוחי וכו'. וקשה על רב עוירא מאי טעמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו דמקשה דילמא ילולי ולא מקשה דילמא גנוחי עד שבא רבינא והקשה קושיא זו וכן מצאתי קושיא זו בספר טורי אבן והאריך לתרץ בדוחק: ולי נראה לתרץ בפשיטות זה על הנכון ע"פ מאי דגרים רש"י הקושיא דילמא גנוחי ברישא וכן הגירסא ברי"ף ע"ש ונקדים דהנה התוספות כתבו בד"ה שיעור דאין להאריך בכל שבר כשיעור ג' קולות כל שהן דא"כ יצאו מכלל שבר ונעשין תקיעות לשיטות רש"י וכן כתב הרא"ש ע"ש והגהות אשר"י ומרדכי חולקין ע"ז דאין להקפיד בזה ומותר להאריך בכל שבר כשיעור ג' קולות בעלמא משום דאף דבסדר תר"ת היא שיעורא דתקיעה מ"מ בסידרא דתש"ת שנעשית שברים הות שיעורא דתקיעה ג' קולות ארוכים כמות שברים וא"כ ג' קולות קצרים ליכא בהן שיעור תקיעה ע"ש ובמהרש"א ובשו"ע הביא הב"י בסימן תק"ץ דעת התוספות והרא"ש והרמ"א וסברות הג"א ומרדכי וכתב שכן נוהגין ע"ש: ועפי"ז ניחא מאוד דלרבינא הוה קשה מעיקרא הקושיא דדילמא גנוחי עיקר והוה ילולי שלא לצורך ואתא ילולי וקמפסקי בין שברים לתקיעה אחרונה אבל הא לא הוה קשה ליה דילמא ילולי עיקר והוה גנוחי הפסק בין תקיעה ראשונה לילולי שהיא עיקרית דתרועה די"ל דהוא סובר כשיטות הג"א ורמ"א הנ"ל דמותר להאריך בכל שבר ואי הוה ילולי עיקרא דתרועה דשיעורא רק ג' קולות כל שהוא יש בכל שבר ושבר שיעור תקיעה ולפי"ז לא איכפת לן מהפסק שיש בין תקיעה ראשונה ל לולי משום דשבר אחרון מהגנוחי עולה שפיר לתקיעה שיש בו שיעור תרועה מילולי (ובפרט לפי סברות הראב"ן שהביא הרא"ש בשמו וכן כתב המג"א תק"ץ ס"ק ז' דג' שברים אינו מהצורך לעשותן בנשימה אחת עיין שם). ומאן דמקשה גם הקושיא דדילמא ילולי וכו' סובר כשיטות התוספות והרא"ש והב"י דאין להאריך בשבר כג' קולות ואם כן אי אפשר לעלות שבר אחרון לתקיעה דהא ליכא בו שיעורא ולפיכך מקשה שפיר: עוד אפשר לומר דתרווייהו סברי כהג"א והרמ"א שפסק דכן המנהג ויש בשבר אחרון שיעור תקיעה רק דפליגי הנהו אמוראי בפלוגתא דפליגי תנאי ואמוראי אי מצות צריכות כוונה או לא. וכמו שכ' הרא"ם הביאו הב"י בסי' תק"ץ דמ"ה אינו די בתקיעה אחת בין תשר"ת לתש"ת משום דקיל"ן כר"ז דמצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה שנעשית לשם פשוטה אחרי התרועה לפשוטה לפניה ע"ש ולפי"ז מכ"ש דאינו עולה מה שתקע וכיון שיהיה לשברים על תקיעה אבל למ"ד מצות א"צ כונה שפיר עולה מה שתקע לשם שברים על תקיעה וכמו שכתב הרשב"א והר"ן על משנה דמשך בשניה כשתיים דלא גרע מתוקע לשיר ע"ש וא"כ י"ל דמאן דמקשה מעיקרא דילמא גנוחי לא קשה ליה דילמא ילולי משום דשבר אחרון עולה לתקיעה וסבירא דמאצ"כ ומאן דמקשה גם הקושיא דדילמא ילולי סובר דמצ"כ כר' זירא ואם כן אי אפשר לעשות משבר תקיעה כנ"ל מהרא"ם: עוד אמרתי לתרץ זה ע"פ גירסו' ספרים דילן דגרסי הקושיא דילמא יליל ברישא והדר דילמא גנוחי דהנה הרז"ה כתב בספר המאור וז"ל יש שואלין מאי איכפת לן אי מפסקי גנוחי או ילולי בין תקיעה לשברים הא קיל"ן כרבי יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות ביום יצא ואין לומר דעיקר הקושיא הוה על רבי אבהו לשיטתו דסובר דשהה חוזר לראש מ"מ בעינן שישהה כדי לגמור את כלן כדאיתא (לד ע"ב) וכאן ליכא שהיה כדי לגמור את כולן ועיין בר"ן שהביא כל זה באריכות: אמנם נחזי אנן לפי מה שכתבו התוס' כאן (ל"ד ע"ב) בד"ה לדידי וכו' דלרבנן דסברי כל חדא מצוה באפי נפשיה שאסור לשהות כדי שיעור תקיעה אחת ע"ש א"כ ניחא דמקשינן הכא על רבי אבהו לשיטתו דסובר דשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וקמקשה ר' עיירא הקושיא דדילמא ילולי עיקר והוה גנוחי בפשיטות שיעור תקיעה והוה שהה כדי לגמור את כולה וחוזר לראש לשיטתו אבל לא קשה לו מידי דילמא גנוחי דלשיטות רש"י דפליגי תנא דמשנה עם ברייתא בזה דלתנא דמשנה הוה שיעורו קצר כג' יבבות ולברייתא הוה ארוכים כשברים (כנ"ל בסימן א' דשיטת רש"י עיקר) ולפי"ז אי נימא גנוחי עיקר ליכא בילולי שיעור הפסק בשהיה כדי לגמור את כולה דליכא בה שיעור דתקיעה או תרועה ואינו חוזר לראש אפילו לרבי אבהו ולפיכך לא קמקשה רב עוירא רק הקושיא דלמא ילולי דאי בהפסק של גנוחי שיעור שהיה ומאן דמקשה גם הקושיא דילמא גנוחי וכו' ע"כ סובר סברות מה שהביא הר"ן לתרץ בשם הרמב"ן והביאו הרא"ש בשם ריב"א דהפסק קול אחר פוסל עיין שם באריכות: אמנם דברי התוספות דסוכה (נ"ד ע"א) ד"ה מהו דתימא סותרין לדבריהם דהכא וכתבו שם דשיעור שהיה כדי לגמור את כולה הוה כדי לגמור שלשתן ע"ש (ולפנינו יתבאר דכן עיקר) מ"מ יש לי לפרש הכל ע"פ סגנון הנ"ל ע"פ מאי דהעלתי דשיטות רש"י עיקרית דלתנא דמשנה הוה שיעור תרועה ג' קולות קצרים ולתנא דברייתא הוה שיעורא ג' שברים ארוכים וביארנו לעיל שיטות הרמ"ה דפסק דכן נוהגין דמותר להאריך בכל שבר ושבר כשלשה קולות קצרים ע"ש סימן תק"ץ ולפיכך אתיא שפיר מאוד מאי דמקשה ר' עוירא מעיקרא הך קושיא דדילמא ילוני עיקר והוה שיעורא רק ג' קולות בעלמא ושיעורא דתקיעה נמי הכי הוא ולפי"ז שפיר הוה גנוחי הפסק שיש בה ג' שברים כל אחד מהן ג' קולות שעולין לשיעור שלשתן סדר אחד משיעור תר"ת והוה כדי לגמור את כולן היינו כל השלשה דהוה הדין לר' אבהו דחוזר לראש אבל לא קשה לו דילמא גנוחי דאם גנוחי עיקר והוה שיעורו דתקיעות ותרועות שיעור ארוך בפשיטות ליכא בהפסק של הילולי כדי לגמו' שלשתן דליכא בה אלא שיעור תקיעה אחת דליכא בה אלא ג' קולות קצרים ושיעור תקיעה או תרועה הוה כל אחת ט' קולות וכדי לגמור כולן כל שלשתן הוה שיעור כ"ז קולות ורבינא דמקשה גם הקושיא דדילמא גנוחי מקשה כמו שכתב הר"ן שם ע"ש: (ג) שם בגמרא מתקיף לה רבי עוירא ודילמא ילולי וכו' עיין בר"ן שהביא שם מה שהקשו הקדמונים הרז"ה והרמב"ן וכי מפסקי מאי הוה הא קיל"ן כר' יוחנן דשמע ט' תקיעות ביום יצא ומסקנות הרמב"ן דאף דהלכה הוא אם שהה אינו חוזר אבל כי מפסקי בקול אחר חוזר דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן וכן כתב הרא"ש בשם הריב"א וכן הוא מסקנות הפוסקים בסימן תק"ץ סעי' ח': והביא הטור שם סוף סימן הנ"ל דעת ר' יואל דאף בסדר אחרון אם טעה והפסיק דצריך לחזור לראש הוה הדין דתוקע כל ג' פעמים מחדש אבל הרמב"ן חולק עליו שאינו חוזר אלא לאותו סדר וכן הסכים הב"י ופסק כן בשו"ע ע"ש והגאון בביאוריו שם הסכים לסברות ר' יואל וכ' דדבריו נכונים דאנן אמרינן דהפסק הוה הדין דחוזר כמו למ"ד דסובר דשהה לגמור כולו חוזר. ואנן פסקינן דשהה הלכה כר"י דאינו חוזר אבל בהפסק מודה ר"י דהלכה דחוזר וא"כ כמו אם שהה בין סדר לסדר או בסדר אחרון בין תקיעה ז' לח' חוזר למ"ד שהה חוזר ה"נ הוה לדידן בהפסק ומסיק הגאון לתרץ סברות הרמב"ן דסובר דדווקא משום פשוטה לפניה יש ריעותא בהפסק ולא הוה כשהה דאפילו בין הסדרים הוה הדין דחוזר למאן דאמר דשהה חוזר עיין שם: הנה לדעתי בעיקר הדין דהסכים הגאון עכ"פ דהלכה הוה דלמ"ד דשהה חוזר אפילו שהה בין הסדרים חוזר וכן המה דברי רמב"ן בעובדא דמגנצ"א