גליא מסכת חלק א קנב

הענין ממש דברי סברות הרשב"א שהביא הב"י אח"כ וכמו שכתבתי לעיל שדברים הללו הביא רשב"א בחידושיו מפירוש הגאון וכנ"ל ואני אומר דר' יונה קמדייק שפיר על לשון רי"ף שאינו מכוון ומה שהביא הב"י לסתור דבריו מיסוד דברי הרשב"א אינו ראיה כלל דהרשב"א לשיטתו קאי לפי מה שקבע יסוד ושורש על ענין דבל תוסיף אבל לשארי פוסקים דלא סברי כשיטת רשב"א במה שחידש בענין דבל תוסיף. אי אפשר לפרש ג"כ כאן עסק איסור בל תוסיף דהנה באמת בהשקפה ראשונה דברי הב"י קרובים מאוד לכוון בהבנות הרי"ף עד אשר מהתימה איך לא הבין ר' יונה זאת דשפיר שייך לומר דאדעתא דחובה איסורא קעביד: דהנה הרשב"א קבע דבר חדש בענין דבל תוסיף ומתרץ בעיקר הזה מה שהקשו התו' (בדף ט"ו ע"ב) על מה שתיקנו חז"ל שיהיו תוקעין ומריעין כשהן יושבין ולחזור ולתקוע כשהן עומדין הא איכא איסור בל תוסיף. ועיין בתו' מה שמתרצים על זה והרשב"א בחידושיו כתב ומסתברא דלא קשיא כלל דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שמוסיף ברכה משלו וא"נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אבל במה שעמדו חכמים ותיקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר נאמר ע"פ התורה אשר יורוך ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם ואוכלים וישנין בה למצוה עכ"ל: וראיתי בטורי אבן שכ' על דברי רשב"א הנ"ל וז"ל וקשה לי מדפריך אביי לקמן (דף ד"ח ע"ב) הישן בשמיני בסוכה ילקה ומדמקשה מהישן בשמיני בסוכה יותר מכל המצות שהזמ"ג היינו משום דאנן יתבינן בח' ספק ז' כדפירש"י ריש פ' בתרא דעירובין אלמא אע"ג דתקנות חכמים היא וכדמסיק בפ"ד דסוכה מיתב יתבינן אפ"ה שייך בל תוסיף עכ"ל ובאמת לק"מ על הרשב"א דזה ברור דהרשב"א מפרש מה דמקשה תלמודא הישן בשמיני דלא כפירש"י דמקשה מבני בבל דיתבי בשמיני משום ספיקא אלא דהמקשה קאי ואיירי על בני א"י דלא עבדי רק ז' ימים. וניחא דאמר הישן לשון דיעבד דאי כפירש"י הול"ל אלא מעתה אנן היכי יתבינן כו' ומה שהקשה הטורי אבן למה מקשה מישן בשמיני בסוכה טפי משארי מצות שהזמ"ג. נראה שהוא ע"פ דמסיק לקמן בסוכה (דף מ"ח ע"א) דאין לו מקום אחר פוחת בסוכה ד"ט אף שאינו מיפסל בכך עיין חידושי רשב"א שם ועל זה מקשה שפיר דאם בלא כיונה נמי עובר לא מהני האי היכרא ומזה דייק שפיר רשב"א מדלא קמקשה אאנן דאוכלין וישנין בסוכה בשמיני מספק וביותר דסברו' רשב"א דע"ז לא שייכא תירוץ דמסיק שם תלמודא בסוגיא דר"ה ובעירובין שם דשלא בזמנו לדברי הכל בעי כוונה לעבור עליו ובלא"ה אינו עובר עליו דזה התירוץ קאי שפיר על מה דמקשה מן בני ארץ ישראל אם ישן בשמיני בסוכה אבל אנן הא אוכלין וישנין בה למצוה כמו שכ' רשב"א א"כ מיקרי שלא בזמנו בכוונה. והיה ראוי לעצור טל בל תוסיף אלא ע"כ צ"ל סברות רשב"א דכל מה שעמדו חכמים ותיקנו לעשות לאיזה צורך ליכא כאן בל תוסיף זהו תוכן שיטות רשב"א וסברתו מה שהכריח במה שכתב ותדע לך וכו': ומעתה נחזי אנן לחקור הדבר לפי שיטות רש"י ופירושו דמפרש דהמקשה קדייק ומקשה מהא דאנן בני בבל יתבי בסוכה בשמיני ע"כ דלא סבר לה מה שחידש הרשב"א לומר דתקנות חכמים שתיקנו דכתיב בהם ע"פ התורה אשר יורוך לא שייכי לקרות בו בל תוסיף. והנה תלמודא מתרץ על זה דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ומשו"ה לק"מ דעיקר קו' המקשה היה ע"פ מה דהוה ס"ד דאפילו שלא בזמנו עובר בלא כוונה ע"ש ולכאורה לפי פירש"י לא הועיל המתרץ כלום בתירוצו דהא אנן אוכלין וישנין בסוכה בשמיני למצוה וכמ"ש הרשב"א ותדע כו' למצוה ומתוכן חקירות דברים הללו מפורש יוצא פלוגתא חדשה בין רש"י והרשב"א ז"ל: והוא דלשיטות רש"י צריכין לומר דמה שעושה איזה מצוה מתורת ספיקא וממילא דכוונתו דוקא אי צריכא למצוה אבל אי לא צריכא לא יהיה כלל למצוה אופן כזה לא מיקרי כוונות מצוה וא"כ לפי זה שפיר דהמקשה לא מקשה אלא להאי סברא דאפילו לעבור שלא בזמנו לא בעי כוונה א"כ אנן איך יתבינן בסוכה בשמיני משום ספיקא אף דבאמת דהואיל ואין כוונתינו רק אי יום ז' הוא אבל אי יום ח' הוא אין כוונתנו לעסק מצוה להאי סברא דעובר שלא בזמנו בלא כוונה שפיר קמקשה ולפ"ז מסיק דבאמת שלא בזמנו לד"ה בעי כוונה א"כ ניחא דשפיר יתבינן מספיקא וזה מיקרי שלא בכוונה דהא עיקר הכוונה הוא רק משום ספיקא כנ"ל: אולם שיטות הרשב"א דרך אחרת הוא דאפי' עשיית המצוה משום ספיקא מיקרי כוונות מצוה ולפי"ז שפיר עושה הרשב"א הוכחה דבתקנות חכמים לא שייך איסור בל תוסיף. דאי לא"ה יש איסור בל תוסיף למאי דיתבי בני בבל בסוכה ביום שמיני משום ספיקא אפילו למסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהא על כל פנים דהא אנן אוכלין וישנין למצוה א"כ נראה ברור דסברתו דעשיה שעושין למצוה משום ספיקא מיקרי שפיר כוונות מצוה והוה בל תוסיף אם לא שהדבר מוכרח מזה דכל דבר שמתקנין חכמים דמצוה לשומען ע"פ הדבר אשר יורוך לא שייכא התם ענין דב"ת ולכן מתרץ רשב"א בסברא זאת מה דמקשה התוס' איך תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ע"ש ונחזור על עיקר הזה באר הטיב דמצאנו פלוגתא בזה בין רש"י ורשב"א ז"ל דלרש"י ברור הדבר דמה שיושבין וישנין בסוכה ביום ח' לא מיקרי כוונות מצוה דהא לא קבעינן דעתא דכוונה למצוה אלא אם יום ז' הוא אבל אם יום ח' לא בעינן האי עסק למצוה. וא"כ מה שיתבונן ביום ח' מספיקא מיקרי שלא בזמנו בלא כוונת מצוה וזה הטעם דלא חיישינן בה לאיסור דבל תוסיף ושיטות הרשב"א הוא דאף דעיקר ישיבה ושינה דסוכה ביום ח' משום ספיקא אעפ"כ מיקרי שפיר כוונות מצוה. וע"כ הטעם דליכא בל תוסיף הוא הואיל ועושין ע"פ תקנות חכמים: וע"פ עיקרי הדברי' אלו מבואר לנכון דברי הר' יונה מה שהוקשה לו על לשון הרי"ף שכתב דזה המסתפק אם התפלל או לא כשמתפלל אדעתא דרשות מותר אבל אדעתא דחובה אסור. וטעמא דאיסור' משום ב"ת הואיוסברות ר' יונה הוא כשיטות רש"י שביארנוהו לעיל דכל דבר שעושין בכדי לצאת ידי ספיקו לא מיקרי מכיון לעבו' על ב"ת דהא אינו עושה זה הדבר אלא על דעת שלא התפלל מתחלה ואם באמת התפלל מכבר בודאי אינו מכוין לקבוע חובה בתפיל' זאת בשלמ' זה שהתפלל בודאי וקובע א"ע להתפלל שנייא לשם חובה שייך בו שפיר עסק ב"ת אף דנימא דאקרי שהתפלל כבר הוה שלא בזמנו עמ"ש התוס' בר"ה לענין מה שתוקעין שנית כשהן עומדין מ"מ כשמכוין למצוה עובר אפילו שלא בזמנו כמבואר בסוגיא דר"ה ול' בתרא דעירובין אבל זה שמתפלל מחמת ספק בודאי אינו מתפלל אדעתא דחובה דהא עיקר ענין מה שתוקע את עצמו לעת להתפלל מחמת שחושש שמא לא התפלל עדיין ואם כבר התפלל אינו דעתו כלל להתפלל שנית לשם חובה. וא"כ אין כאן איסורא דב"ת בשום צד מהצדדים דממ"נ אין כאן איסור דב"ת וכו': וזהו דכתב הר"ר יונה דכיון שהוא מסופק אם התפלל או לא היאך יתפלל אדעתא דחובה כלומר הא אינו מתפלל אלא משום ספיקא אבל על האי צד דשמא התפלל אינו קובע כלל תפילתו להיות חובה בשום אופן וא"כ בכה"ג ליכא איסורא דבל תוסיף. והלא תראה דלעיל נמי כתב רבי יונה במילתא דר' אלעזר דמה שאמר אינו חוזר ומתפלל אין פירושו שאסור לחזור ולהתפלל דמה טעם יש שאם ירצה אדם להתפלל דרך רשות שלא יתפלל אלא כוונות ר"א במה שאמר אינו חוזר ומתפלל פי' שאילו צריך וחובה עליו להתפלל ע"ש והיינו מה שביארנו דסברות ר' יונה דהמתפלל על ספק אינו שייך בו לומר ענין איסור דב"ת הואיל ואינו קובע תפלתו לחובה בהחלט רק על צד דלא התפלל ואם התפלל דעתו שלא יהיה תפלתו כלל לחובה אלא לרשות וממ"נ ליכא בל תוסיף דמיקרי שלא בזמנו בלא כוונה דאינו עובר שם על ב"ת: והרשב"א שהביא פירוש הגאון דמפרש דר"א דאמר אינו חוזר ומתפלל פרש שאסור להתפלל מטעם דשמא התפלל כבר ואיכא איסורא דב"ת זהו בעצמו שיטות הרשב"א בסוגיא דר"ה שביארנו למעלה דסברתו הוא דאפילו מי שעושה מצוה משום ספיקא מ"מ חשיבא שפיר כוונות מצוה ושייך בו איסור דב"ת וכמו שהביא הרשב"א תדע על סברתו דבתקנות חכמים ליכא ב"ח ממאי דתקנו חכמים לישב בסוכה בשמיני משום ספיקא לשם מצוה וכמו שהארכנו בזה ובשיטתו קאי דהסכים לפירושא של הגאון דמפרש מאי דאמר ר"א אינו חוזר ומתפלל שאסור הוא משום ב"ת וממילא חזינן דאף בעושה איזה דבר משה ספיקא מיקרי שפיר כוונות מצוה והראב"ד דמפרש מה דאמר ר"א אינו חוזר ומתפלל פירושו אינו חייב לחזור ולהתפלל אבל אם רצה לחזור ולהתפלל רשאי. זהו שיטות רש"י שביארנו למעלה מזה דהואיל ואינו מתפלל אלא משום ספק לא שייך עליו איסורא דב"ת כללי כמו דלא קשה על מה דיתבינן בשמיני משום ספיקא למאי דמסקינן דאינו עובר שלא בזמנו בלא כוונה דבספיקא מיקרי בלא כונה וכנ"ל: ונמצא דברי ר' יונה הוא כהראב"ד ורש"י דכאן לא שייכא איסורא דב"ח ולפיכך שפיר כתב דלשון הרי"ף אינו מכוין דלא שייך לומר כאן כלל דמתפלל לשם חובה ואסור משום ב"ת הואיל ומתפלל לשם ספק דרבי יונה מפרש נמי לעיל דברי ר"א כהראב"ד ולא כפירוש הרשב"א בשם הגאון וכמבואר לעיל מזה בדברי ר' יונה שכ' דר"א דאמר אינו חוזר ומתפלל לא משום איסורא קאמר אלא דאינו צריך לחזור ע"ש והב"י שרוצה לדחות דברי רבינו יונה על פי דברי רשב"א אינו נכון דהמה מחולקים בסברא הנ"ל שביארנו דפליגי אי שייכי בעושה מחמת ספק ענין איסור דב"ת או לא: עכ"פ כפי שקבעו הפוסקים הלכה לדינא כר' יוחנן יש נ"מ רבתא בין פירש הגאון שהביא הרשב"א ובין פי' הראב"ד דלפי' הגאון דר"א אינו חוזר איסורא קאמר ממילא ר"י לא אתי לאפלוגי רק על איסורא ואומר דאם רוה רשאי לחזור דתפילה רחמי נינהו והלואי כו' לכן יכול להתפלל שנית ע"פ תנאי דאם התפלל יהיה נדבה ומשו"ה אף דבשארי מצות הינו סוכה ודומיהם שייך איסור ב"ת אפי' בעושה משום ספיקא אבל כאן דיכול להתפלל גם נדבה אפשר לעשות תנאי וזהו כוונות ר"י במה דאמר הלואי וכו' ולפי פירוש זה אפילו לר"י חיובא ליכא דרשאי אם ירצה: אבל לפירוש הראב"ד דר"א נמי לא איסורא קאמר אלא אינו צריך קאמר וממילא ר"י דאתי לאפלוגי חיובא אתי לאשמועינן וקאמר הואיל ואם רצה להתפלל כל היום תחנונים אפשר והלואי עכשיו שנסתפק חייב לחזור. כך הוא פירוש כוונות ר"י במה דקאמר הלואי וכו' והרשב"א כ' דמילתא דר"י לא אתי' לי שפיר לדברי ראב"ד הנ"ל והטעם נראה דרחוק בעיני הרשב"א להעמיס קביעות חיובא במשמעות לישנא דר"י דפשטא משמע דרק רשות אתי להשמיענו דלהראב"ד עדיין עיקרא דמילת' דחיובא חסר בדברי ר' יוחנן: ודברי רבי יונה מגומגמין בזה דמתחילה כ' לפרש מה דאמר ר"א אינו חוזר אין כוונתו דאסור אלא אינו חובה ולפי זה היה ראוי מילתא דר"י לחיובא כראב"ד ומסיק שם ראייה ממילתא דר"י דע"כ כוונתו לרשות ולכאורה זה היפוך ממה שפתח וראיתי בלח"מ פ"י מה' תפילה שעמד ע"ז ומסיק לפרש דר"י לחיובא קאמר ע"ש. אבל לא ידעתי איך יפרש הלח"מ מה דכ' אח"כ ר' יונה דאם בא לשאול אומרים לו אם ירצה יתפלל או אם ירצה יניח ע"כ צ"ע לבאר כוונת ר' יונה בזה. וראיתי בבה"ג שכ' ספק התפלל חוזר ומתפלל ע"ש ובהגמ"י שם הביא לשון בה"ג ועוד הביא דהר"ח פסק כר"א ע"ש בהגמ"יי בזה ולשון בה"ג אין הכרע אי מפרש כהגאון שהביא רשב"א וא"כ כוונתו דרשאי לחזור או כהראב"ד וממילא כוונתו חייב לחזור להתפלל: ואחרי כל הדברים המתבארים לשון השו"ע והלבוש שהבאתי לעיל דמשמע דחיובא קאמרי לחזור ולהתפלל לא מתוקמא לנו פסק הזה לא כהרמב"ם שהבאתי לעיל ולא כפירש הגאון שהסכים רשב"א עמו רק כפירוש הראב"ד שהובא שם בחידושי רשב"א הנ"ל ובמה שראיתי בלשון הלבוש שכתב אע"ג דבמילי דרבנן אזלינן בספיקא לקולא בתפילה דרחמי אזלינן לחומרא נו אפשר דמדמי לה האי מילתא להאמור בברכות (דף ך ע"ב) דנשים חייבות בתפלה