גליא מסכת חלק א קנ

כלומר אף שפשעה נגדו לפי שפה בהקדחת תבשיל וכדומה לו שנתכעס עליה באותו זמן מ"מ לא יהיה נבהל למהר לגרשה אף שא"א לרצהו בשעת כעסו מ"מ יהיה נח לרצות אח"כ וא"כ אין שנאתו שמורה נצח ובזה אמרו שאם מיהר לגרש אשתו ראשונה סנוי המשלח בזיוג ראשון ועל זה מסיים שפיר הרמב"ם אבל אם שנא את אשתו בקביעות ומאוסה בעיניו בזה ודאי לא עדיף אשה מאיש שאין כופין לבעול סנוי לו וכשיטתו ונראה לשיטות הרמב"ם אם מאוסה ושנואה אשתו בעיניו לא נופל עליו חרגמ"ה כמו דביארנו דאין שייך עליו איסור גרושין מאשתו ראשונה אף שיש פוסקים שיש בזה איסור דאורייתא כמובא במל"מ שם דודאי הואיל ולשיטתו כופין את האיש בטענת מאיס הוא פלי אף שחשש גט מעושה קשה מאוד וכש"כ דמה"ט אין כופין אותו בחרגמ"ה לבעול הסנוי אליו ועיין בתוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) שחקרו על האי סברא איך נאמנת היא בטענת מאוס עלי למשנה אחרונה דאף בטמאה אני לך חוששין שמא עיניה נתנה באחר ותירצו דבאמת צריך להיות רגלים לדבר ע"ש. וכן מבואר בפוסקים דצריכה לומר אמתלא ע"ש היינו אם הבעל אינו הולך כשורה והדומה לזה: לפי זה ניחא מאוד האי סברא המבואר בסי' קע"ח דאם הבעל מאמין לדבריה או לדברי עד אינו שייך חרגמ"ה וכמבואר בפ' ערבי פסחים על קרא דכי תראה שור שונאיך היכי דמי הא אסור לשנוא ומסיק דאיירי בראה בו דבר עבירה יחידי או בשמע מאיש דמהימן ליה כמבואר שם בעד אחד שראה מותר לומר לרבו שיודיע דמהימן ליה בכדי שגם רבו ישנא אותו. עכ"פ חזינן דבמהימן ליה מותר לשנאותה וא"כ היא שנואה ומאוסה בעיניו כמו באשה שרואה בעלה אינו נוהג כשורה ושפיר הוא דעת הרמב"ם ברמ"א שם דלא שייך בזה גזירות רגמ"ה הואיל ונותן אמתלא דשנואה היא לו ורגלים לדבר כמו דהאשה נאמנת לטעון מאוס הוא ושנוי הוא בעיני אף למשנה אחרונה מכ"ש האיש נאמן בדרך זה: נחזור לענייננו במאי דאנן עסיקין בשאלתנו הואיל ויש סברא פשוטה לומר דבאשה רעה או שאינה צנועה כ"כ דיש שם מצוה לגרשה לא שייכו גזירות רגמ"ה ויפה כ' הח"מ סי' ע"ז ס"ק ט"ו ט"ז על דברי רמ"א בענין מורדת דאין להתיר לישא אחרת דאם רוצה לגרשה אף האידנא יכול לגרשה בע"כ תוך י"ב חודש אם רוצה ליתן לה כתובה ולא אמרו י"ב חודש אלא לענין שאז פטור מכתובה ע"ש באריכות שמבאר איך אפשר שהאשה תצער אותו במניעות תשמיש ע"ש ונראה פשיט דדבר זה יש ללמוד מדברי רבא דאמר אשה רעה מצוה לגרשה וסברא דרבא דאף בבחינה קלה ומועטת שמצערתו שלא לאכול עמו. ומכש"כ במורדת שטוענת בעינא ליה ומצערנא דאין לך רעה גדולה מזה: וא"כ בנ"ד שהאשה רוצה להשמט א"ע למדינה אחרת ויש לה מידה יתירה ממורדת דכולהו מורדת אומרת בעינא ליה ומצערנא והיא נראה דלא בעייא ליה ומצערא לעגן אותו עד שיתן לה תרקבא דדינרא. א"כ הדבר גרוע הרבה מבחינת רבא דמהדרא אפה. ואף זאת שאינה צנועה בעיניו כשארי כשירות א"כ שניהם חוברה לה יחדיו דיליף רבא מקרא דלץ ומדון שיש עליו מצוה כפולה לגרשה ולא שייך בה גזירות רגמ"ה והעיקר דעל זה וכיוצא בזה הדין והיושר כפי המבואר סי' ע"ז בח"מ שם ובב"ש פ"ק כ' שיעשה הדבר לפני ב"ד אם המה יסכימו שעיוותה מתירין לו בין גירושין בע"כ ואם לא יהיה אפשרי בכך מתירין לו אף לישא אחרת בלא גט דעיקר מה שאין מתירין משום חששא שכל אחד בהקדחת תבשיל יאמר שמרדה עליו ואם הדבר יצא לפני ב"ד או טובי העיר לא חיישינן לזה ע"ש באורך בב"ש וח"מ שם. וא"כ פשוט וברור אם לפניכם חכמים ונבונים כי"ב דברי אמתלאות שמציע הבטל מתקבלים לעקל ולא לעקלקלות אף אני לא מנעתי מלהמנות עמכם בדבר המשפט להתיר להבעל לעשות אחת משתי אלה או לגרש או להתירו באשה אחרת אם יעלה בידו דרך הראשון. באמת נזכר בפוסקים שגזירות גירושין בע"כ היה לעולם וגזירות אשה שני' לא היה רק עד אלף החמישי ע"ש: אורח חיים א נשאלתי בא' שהתפלל בר"ה ונסתפק לו אם אמר המלך הקדוש או לא והנה לכאורה מבואר יש סימן תקפ"ב דאם טעה או מסופק חוזר והוא מתוספות סופ"ק דברכות (דף י"ב ע"ב) וראיות התוספות שם מירושלמי פ"ק דריםיח בענין גשם דעד ל' יום מה שהוא למוד הוא אומר וכאן ליכא למד הוה בחזקה שלא אמר כהוגן ע"כ ולכאורה יש לחקור למה להו להתספות להביא ראיה על ספק שחוזר מירושלמי ולהחזיקו כאן בחזקה שלא אמר לו יהא ספק סתם היה מהראוי לומר שחוזר ומתפלל כדאיתא בטוש"ע סי' ק"ז אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל והוא מדברי רבי יוחנן פ"ג דברכות (דף כ"א) דפליג שם על ר"א דאומר דווקא ספק ק"ש חוזר אבל ספק תפילה אים חוזר ואמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום ופסקו כולם כרבי יוחנן בספק ולא בודאי עיין שם בפוסקים באורך מזה. והנה דיוק הזה מצאתי לדייק על ירושלמי עצמו דהאי ירושלמי הובא בטור וב"י קי"ד וראיתי שם דמרא דהאי מימרה הוא ר' יוחנן וא"כ למאי הוזקק לומר דספק גשם חוזר משום דבחזקה שאמר מה שהוא למוד אף בלא חזקה דלמוד יש לנו מהראוי לומר שיחזור מספיקא לדעת ר"י דפליג על ר"א וסובר בספק התפלל חוזר. אמנם כאשר עיינתי הטיב במקור הפוסקים ראשונים בהאי דינא דסי' ק"י ונתבאר לפני דלשון השו"ע שם ריש סימן הנ"ל אינו מדוקדק כל כך ונתן מקום להורים ומורים מן קיצור השו"ע לטעות במה שכ' אם מסופק חוזר ומתפלל כו' דמשמע קצת שיש איזה צורך מדינא לחזיר להתפלל אבל האמת הוא שאין על האדם שום הכרעות צורך לחזור ולהתפלל כאשר אבאר בירור הדבר מכל הפוסקים אלא הרשות נתונה להאדם שנסתפק אם התפלל או לא אם רוצה יכול לעשות תפילה נדבה. וז"ל הרמב"ם פ' עשירי מהלכות תפילה הלכה ו' מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אא"כ התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל וכו' ועיין בד"מ סי' ק"ז ס"ק א' שהוכיח מלישנא דהרמב"ם דאפילו בספק צריך דווקא חידוש מדמפרש הטעם שאם רצה כו' וכבר מבואר ברמב"ם פ"א דדווקא ט"י חידוש עושה תפילה נדבה עיין בד"מ עכ"פ מבואר ברמב"ם דמעיקר הדין הוא ראוי להשיב לנסתפק ושואל להמורה איך הוה הדין אומרין לו שאין צריך לחזור ולהתפלל והמה דברי ר' אליעזר שאמר בק"ש חוזר שהיא דאורייתא ותפילה אינו חוזר בספיקא שהיא דרבנן אך ר"י לא פליג אהא מילתא על ר"א רק אהא מדקדק ר"י אמאי דקאמר אינו חוזר משמע דאינו רשאי וכמו שיתבאר לפנינו טעמא דמילתא ע"ז השמיענו רי דיכול ורשאי לעשות תפילת נדבה ולהרמב"ם דווקא על ידי חידוש ואי הוה אמר ר"א אינו צריך לחזור לא הוה פליג ר"י עליו מידי דר"י נמי סובר כך. הרי דעת הרמב"ם כך: וזה לשון הרשב"א הובא בב"י סי' ק"ז דר"י אדר"א קאי דאמר אינו חוזר ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור להתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל הוסיף וקאמר ר' יוחנן אם רצה חוזר ומתפלל דתפילה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפללתי זו לחובתי ואם התפללתי תהא לנדבתי עכ"ל: א"כ מפורש דר"י אם רוצה קאמר ואין עליו שום קבע או חובה לדבר הזה אלא לפלוגי אתי על ר"א דאמר אינו רשאי ע"ז השמיענו ר"י דרשאי אם ירצה ועל חששא דחושש ר"א דילמא התפלל כבר ויש בל תוסיף קאמר הרשב"א דבאמת ר"י מצריך להתנות תנאה כשרוצה להתפלל אבל עכ"פ צורך קביעות חיובא ליכא בזה כלל דעיקר הדין הוא בודאי דתפילה שהוא מדרבנן אינו צריך לחזור מספיקא ולא נתבאר ברשב"א אם צריך לחדש דבר כמבואר בדעת הרמב"ם או סברתו כשארי הפוסקים שאבאר דסברי בספק התפלל אין צריך חידוש דזהו חידושו וכמו שאבאר: וז"ל ר' יונה בפ' מי שמתו על מה שכ' הרי"ף דספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל דיוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור הלשון אינו מכוין דכיון שהוא מסופק אם התפלל או לא היאך יתפלל אדעתא דחובה ואם בא לשאול איך יעשה נאמר לו שהרשות בידו אם ירצה יתפלל ואם ירצה יניח ואיך אמר אסור עכ"ל ר' יונה: א"כ מכל הנתבאר מבואר מדברי כל הפוסקים שהאמת הוא הלכה לדינא דדווקא ק"ש דאורייתא ספק חייב לחזור אבל תפילה שהיא מדרבנן אין שם קביעות חיוב ולא צורך על האדם שנסתפק ושואל איך לעשות והמורה מהראוי שישיב לו שפטור הוא מלהתפלל שנית ולכן אם ירצה יניח ואם ירצה לעשות תפילות נדבה יתפלל בתורת נדבה. רק זאת יש פלוגתא בין הרמב"ם והרי"ף ושארי פוסקים כי לפי דעת הרמב"ם מחוייב זה המסתפק שבא לעשות נדבה צריך לחדש כמו כל שארי בני אדם לעשות נדבה בתפילה שצריכין לחדשו בה דבר ולסברות רבי יונה והרא"ש המסתפק אם התפלל או לא יש לו העדפה שיכול לעשות תפילת נדבה בלא חידוש דטעמייהו שזהו חידושו שמוציא א"ע מידי ספיקו ובשיטות הרי"ף נחלקו בו רבי יונה ס"ל דאינו מצריך כלל בנדבה חידוש אפילו בוודאי התפלל ע"ש והב"י אינו מחליט סברא זאת בדעתו ורוצה לבאר שיטות הרי"ף דמודה דצריך חידוש ע"ש ובענין פלוגתא דפליג הרמב"ם להצריך חידוש אפילו במסתפק ור' יונה והרא"ש לא מצרכי לא נתבאר דעת הרשב"א איך סובר במסתפק בעסק חידוש כי הנה הרשב"א מסיים דצריך להתנות על תפילה זו לנדבה אם כבר התפלל וא"ל התפלל יהיה לחובה א"כ אפשר שאינו מצריך חידוש אולם בלא"ה כפי הנראה מדברי הרשב"א שהביא הב"י שהרשב"א חולק על כל הפוסקים וסובר אפילו בהתחיל להתפלל מחמת שטעה שסבר שעדיין לא התפלל ואח"כ נזכר שכבר התפלל דמפרשי כל הפוסקים דרבי יוחנן לא פליג בזה ומודה לשמואל דפוסק אפילו באמצע התפלה והרשב"א מפרש דר"י פליג דרשאי לגמור אדעת' נדבה ומביא ראיה מירושלמי דמפורש שם דפליגי וממילא הלכה כר"י דגומר א"כ משמע דסברתו דר"י פליג אכל דברי שמואל ולא מצריך בכל ענין חידוש אפילו בודאי התפלל והלכה כמותו. ואבאר עוד זאת דענין תנאי המבואר ברשב"א כפי הנראה דשארי פוסקים לא הודו לו בזה דהרמב"ם דמצריך בספק חידוש בודאי לא מודה לו דהואיל ויש חידוש אינו ראוי לעלות לחובה ודעת ר' יונה והרא"ש ג"כ לא הוזכר בהם תנאה והמ"א הביא שם ס"ק א' דברי הרשב"א כאילו הוא מוסכם ועוד נראה לי דאפי' רשב"א לא קאמר להתנות בפירוש כך אלא הרשב"א מפרש ואומר שזה המתפלל על הספק ממילא דעתו על תנאי זה ועוד אבאר לחקור זאת לקמן בזה: