גליא מסכת חלק א קמט

טז שאלה אשר נשאלתי מחכמי ק"ק פלוני על מה שאירע בבית גביר אשר בנו נשא אשה ממדינה אחרת והיתה למורת רוח בבית חמי' ועל בעלה ולבד שבדברי' שבינה לבעלה היה במרד ומעל גם זאת אשר איננ' צניע' בעיני בעלה אשר עולה בעיניו עליה שמץ דופי בכמה עניינים בעסק יחוד ושארי עניינים אשר ריננו אחרי' ועל כמה דברים היה עדים אך על כל הדברים היה קשה לגמור גביות עדות מחמת כמה טעמים ניכרים אך בעלה כמה דברים הניכרים חזה בה והאריכו בשאלתם בזה נוסף על כל אלה שהסכימה דעתה לברוח מבית בעלה לבית אמה ומדינתה בכדי לעגן את בעלה לעולם או דיהבי לה תרקבי דדינרי כידוע שבעלה קשה עליו עד מאוד לעקור סיכי ומשכני' למדינה אחרת מחמת טעמים וענייני שונים ובעסק כתובה לא שאלו רק בזה אם יש מקום להתיר גירושין בע"כ קודם שיצא מחשבתה מכח אל הפועל לברוח אל מדינתה או אף להתיר לו בלקיחות אשה אחרת אם תעגנו וקצרתי מאוד בתורף מליצות אגרות החכמים בשאלתם: תשובה כי נראה לי בזה לחקור על דבר אשר עדן לא ראיתי מי שנתעורר בזה אשר עי"ז יוצא מקור דבר נאמן אל עסק העמק השאלה היתר גמור לגרשה בע"כ מכמה טעמים הנה הרמב"ם פ' ך"ד מאישות מביא שם דיני אשר הפסיד אשה כתובתה היינו ג' עניינים עוברת ע"ד משה ועוברת על דת יהודית וכשיש עלה עידי כיעור ובכולם פסק שהפסידה הכתובה אך בעוברת צריכה התראה ובעידי כיעור בלא התראה ובכולם פסק דאם רצה הבעל לקיימה מותר לקיימה ע"ש והטושו"ע קבעו לדינא דעוברת ע"ד משה ויהודית בסי' קט"ו וביארו שם דהפסידה כתובה ומותר לקיימה אם ירצה ואין כופין אותו להוציאה ומסיים דמ"מ מצוה עליו שיוציאנה והרמ"א מסיק דיכול לגרשה בע"כ ואין בזה חרגמ"ה ודיני עידי כיעור קבעו בסי' י"א וכתב שם אם הוציאה בעלה ע"ש והב"ש מבאר שם דהדין דרשאי לקיימה ואין כופין אותו להוציאה ואם רצה מוציאה בע"כ ואין בזה חרגמ"ה ואינה צריכה התראה ע"ש. הנה הטוש"ע לא ביארו שהפסידה כתובתה בעידי כיעור גם לא ביאר שלא צריכה התראה גבי כיעור. ואם באנו לחקור ולהכריע ולשקול במאזני פלס איזהו מהן קל ואיזהו מהן חמור. הנה גבי עידי כיעור פליגי הפוסקים היינו ר"ת וסיעתו פסקו דאין כופין הבעל להוציא ור"שי וסיעתו פסקו דמוציאין מבעלה ע"ש ביבמות (דף ן"ד) באריכות. ומעתה נחזי אנן זהו ודאי להני פוסקים דפסקו בעדי כיעור שכופין להוציא נמצא עוברת ע"ד קיל הימנה דהא איבעי' בסוטה (דף ך"ה) ופסקו דאין כופין להוציא ורשאי לקיימה ולהני פוסקים דאמרו בכיעור ודאי מותרת לקיימה א"כ עוברת חמירא לן דהא עכ"פ איבעי לן בגמ' אי רשאי לקיים או לא אך זה ודאי אף להני פוסקים דמתירין בכיעור לקיימה בפשיטות מ"מ בזה חמירא מעוברת שאינה צריכה התראה. ואפשר עוד לומר דחדא מכלל חברתא אתמר לקביעות הלכה היינו ע"פ מה שהביא הגהות מיימוני ס"ק ז' ובביאורי הגאון סימן י"א ס"ק ז' דבירושלמי משמע דדין כיעור שוה לדין עוברת על דת ע"ש. ולפ"ז אפשר דעיקר טעמייהו שקבעו להלכה להתירה לבעלה בכיעור עפ"י דפסקינן הלכה לעוברת על דת דאיפשטא האיבעי' בסוטה (ך"ה) דמותרת לקיימה כי בלא"ה עיקר האי דינא דאבדה כתובה גבי עידי כיעור לא נמצא יסוד רק בירושלמי הנ"ל דמדמה לה לעוברת על דת אבל בגמ' דילן לא נמצא מקור לזה והטעם שקבע הרמב"ם מענמו משום שלא תיקנו כתובה רק לנשים כשירות ולא פרוצות עיין בתשו' מיימוני סימן ך"ה שדחה זה דהא יש פוסקים דכתובה דאורייתא ע"ש באריכות. א"כ לכאורה להני פוסקים דסבירא להו דכיעור קילא מעוברת לית לן יסוד על איבוד כתובה: ומעתה כשבאנו לומר דעיקר איבד' כתובה הוא ע"פ ירושלמי הנ"ל דמדמה כיעור לעוברת לא ידעתי מנ"ל להרמב"ם דלא בעי התראה אחרי אשר בעוברת נמי קמיבעי תלמודא אם איבדה בלא התראה וקפשיט דבעי התראה ע"ש. אולם באמת גבי כיעור אי נימא דצריכה התראה כמו בעוברת. אדם נקרא קינוי וסתירה דאף לבעלה נאסרת וצ"ע אפשר דמהני טעמי לא פסיקא כ"כ להטושו"ע דינא דאיבדה כתובה והתראה בכיעור ולא זכרוהו ובתשו' מיימוני סי' כ"ה שם נראה שהי' לו גירסא אחרת ברמב"ם וגורם שכל דברי הרמב"ם הוא ע"פ הבעל לבדו בלא עדים ולכן נוטה לו דעת הרמב"ם כדעת רש"י ושאלתות דבאיכא עדי כיעור אף על בעלה אסורה ע"ש וכן משמע בהגמ"יי ע"ש ס"ק ז'. וראיתי שהב"י הביא דברי המרדכי שהעתיק שם בקיצור דברי תשו' מיימוני שמבואר שם דהרמב"ם סובר כשאלתות והוקשה להב"י דהא ברמב"ם מפורש כשיטות ר"ת ולא עיין בגוף תשו' מיימוני הנ"ל שנמצא שם גירסא אחרת מגירס' דילן: והנה בסי' קט"ו מבואר גבי עוברת על דת מצוה לגרשה והב"ש שם ס"ק י"ח חוקר שם דיש דעות שאין כאן מצוה אלא רשות וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב בפ' כ"ד על עוברת ע"ד ודבר מכוער דאם רוצה אל יוציא ע"ש. אבל נראה דהרמב"ם ה' אישות איירי מדין כתובה ומבאר שם לנכון גם מבאר שם להלכה אי מותר לקיימה ואינה נאסרת עליו אשר איבעי תלמודא ובענין מצוה לא איירי שם אלא מבאר זאת בה' גירושין פ' יו"ד וסברתו הוא דדווקא לענין פטור כתובה בעינן ענייני פריצות גמורה ואולם לענין מצוה לגרשה יש לו דרך אחר שכתב שם אשה רעה בדעותי' ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ רצא מדון. והוא מימרא דרבא יבמות (דף ס"ו ע"ב) אף דבגמ' לא אמר רק אשה רעה לחוד מפרש הרמב"ם דתרווייהו ילפינן מיני' ותרתי מילי קאתי רבא לאשמועינן דהא בקרא כתיב לץ ומדון ומפרש דמדון איירי וקאי על אשה רעה ולץ קאי ואיירי על פרוצה ואינה צנועה דידוע דלץ הוא בסוג רשע וחוטא כמו דקחשיב תהלים א' עצת רשעים ודרך חטאים ומישב לצים ועוד כתיב זד יהיר לץ שמו וגם סיפא דקרא דמסיים וישבות דין וקלון מוכח דאיירי בתרתי דין היינו אשת מדנים וקלון קאי על רשע דכתיב בבוא רשע בא בוז וקלון והטור הביא על דברי ערוה ופר"מת קרא דגרש לץ ודקדק עליו הב"י ע"ש. אבל לשון הרמב"ם מדוקדק לנכון דלא הזכיר פריצות אלא נקט ואמר שאינה צנועה וכשירה אף שאינה פרוצה רק שהיא אינה צנועה כשארי נשים כשירות מצוה לגרשה והרמב"ם לא איירי שם מעסק כתובה ומעסק איסור לקיימה רק דאיירי שם בענין זווג ראשון או שני דאית' שם דבזיוג ראשון אסור לגרש אשתו ע"ז מסיק דאשה רעה או אינה צנועה יש מצוה לגרשה ואינו בכלל איסור דזיוג ראשון והנה הרמב"ם דמפרש לץ וקלין דכתיב בהאי קרא דמייתי רבא באינה צנועה אף שאינ' בכלל פרוצה נ' דמשום דרבא ואביי פליגי שם בסוגיא באיזה בחינה נקראת אשה רעה ואמר שם אביי דמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומיה ומפרש רש"י שמקללת אותו כל זמן אכילה כדי לצערו ורבא פליג ואמר דאפילו דמקשטא ליה תכא ומהדרה אפה ומפרש"י שלא לאכול עמו ומצערתו. עכ"פ לשיטות רבא הוה בבחינה מועטת בכלל אשה רעה ממילא ה"ה בחינת לץ וקלין דכתיב בהאי קרא דוגמא דמדון דקאי על אשה רעה. וכמו דאשה רעה איירי בבחינה קלה כדוגמא זה איירי לץ וקלון בבחינה קלה כמו שהיא היינו לא שהיא פרוצה לגמרי אלא שעכ"פ אינה צנועה כ"כ כשארי בנות ישראל הכשירות ג"כ בכלל האי קרא איהי. וזה ודאי בין אשה רעה ובין אינה צנועה מחוייב לסלק לה כתובה בשלימות רק שמצוה לגרשה ובאמת לא בעינן עדים על זה הואיל ואינו נוגע לענין כתובה כלל רק לענין שאין כאן איסור גירושין מאשתו ראשונה ואדרבה מצוה לגרשה. ואמרתי לדון ולומר דהואיל ויש כאן מצית גירושין ליכא כאן כלל גזירות רגמ"ה. דהנה בסי' א' סעיף י' הביא ב' דעות אי שייך חרגמ"ה אף במקום מצוה או לא וראית בנודע ביהודא סי' א' הביא בשם שבות יעקב לפרש למה הביא הרמ"א כאן שני דעות ובסי' קט"ו סעי' ד' גבי עוברת על דת פסק דהואיל ויש מצוה לא שייך חרגמ"ה ע"ש ותירץ דיקא במקום שהאשה לא פשעה לגרום פסק הגט כמו בנשתטית או שהתה עשר שנים ולא ילדה בזה פליגי אבל במקום שהיא פשעה וגרמה לזה כעוברת ע"ד בזה לא גזר ע"ש וכן בסי' י"א בב"ש ס"ק ו' בדבר כיעור הביא שם דלא גזר רגמ"ה שהיא פשעה על זה: ומעתה נראה נכון לומר דאף באשה רעה דהיא גורמת לזה או שהיא אינה צנועה שהיא פושעת וגורמת לזה דמצוה לגרשה לא חל חרגמ"ה בזה. כמו דמבואר ברמב"ם שם דאפילו אשתו ראשונה דמייתי שם מעיקרא דאסור לגרשה ועיין עוד במשנה למלך שם דמביא פוסקים דסברי דהוה איסורו מדאוריית' מ"מ במקום דמצוה לגרשה לא שייכא האי איסור כמו כן האי איסורא דרגמ"ה אף דנימא דהוה דאוריית' לא קאי הגזירה בגוונא שיש שם מצוה. ועיין בד"מ סי' קט"ו סקט"ו בשם הרשב"א דאפי' במקום שאינה אלא מידות חסידות לגרשה בכה"ג לא גזר הגאון ע"ש. ובסי' קע"ח סעיף ט' הביא רמ"א שם ב' דעות כשאומר שמאמין לדברי עד האומר שזינתה אם יכול לגרשה או לא והביא שם די"א דמנדין אותו על שגורם לבטל חרגמ"ה ע"ש ודעת הרמב"ם הובא שם דיכול לגרשה וכן הוא דעת השו"ע סי' קט"ו דחייב להוציאה ובטור איתא שם אם הוא מידות חסידות או חיובא ע"ש והגאון בביאוריו הביא בס"ק ך"ט דבר זה בשם ירושלמי דחייב להוציאה כשמאמין ע"ש ונראה קצת דימדומי ראייה להברא זו דאין ראוי לחשוד שים ארם שרוצה לעבור על חרגמ"ה והוא ע"פ שהביא הב"י בה' נדרים סוס"י רך"ח דכשאומר הנודר שאנוס היה אף שכולם יודעים שלא היה אנוס או כשאומר שכוונתו היה לדעת אחרת אף שהוא היפוך השומעים דאדם נאמן על עצמו בכל האסורים והוכיח זה מדמתירין ע"פ פתח ולא צריכין עדים על הפתח אנא מאמינים לעצמו דמסתמא אינו רוצה לעבור על עונש נדר וקושטא קאמר ע"ש א"כ ה"נ אמרי' דמסתמא קושטא קאמר דאל"כ הרי הוא עובר חרגמ"ה דאם באנו לומר דגברה תאוותו ליקח אשה אחרת רוצה לעבור על חרגמ"ה נימא ג"כ בהלכות נדרים דמחמת שנדר ונאסר עליו בשר ויין ועתה מתאווה לבשר ויין קמשקר ואומר איזה פתח או אומר שהיה אנוס ודוחק לחלק בין זה לזה. ועוד לפי הנראה שם בסי' קע"ח דלא פליגי הני פוסקים אלא כשלא טוען הבעל שראה בעצמו שזינתה אלא כשטוען שמאמין למה שאומרת בעצמ' או מה שאומר ע"א ע"ש. אבל בגוונא שאומר הבעל שראה בעצמו וכמבואר בסי' קט"ו סעיף ז' בזה ל"פ דחייב להוציאה ולא ידעתי למה הועיל להני פוסקים שאומרים שמנדין על שמאמין לדברי העד דחיישינן דמשקר כדי להפקיע מעליו חרגמ"ה א"כ אף כשראה בעצמו נמי נימא הכי דהא הני פוסקים מדמין זאת להאמור במשנה אחרונה סוף נדרים דאשה שאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת א"כ אף כשאומר בעל שראה נימא הכי ומ"מ נראה דמודים ברואה בעצמו שאין לנו כח להתירי כשהאיסור ברור לו. ה"נ ראוי לומר כשסומך בדעתו שהעד ודאי לא קא משקר ואומר אמת היאך יש לנו כח שיעשה איסור ע"כ נראה יותר נכון כהני פוסקים דמאמינים להבעל בזה: עוד אמרתי לפלפל ולומר על מה שהביא הטור לשין הרמב"ם בסי' קי"ט וז"ל והרמב"ם כתב אין למהר לגרש אשתו ראשונה אבל אם שנאה ישלחנה ולא נראה דהאי דכתיב כי שנא שלח מוקמינן לה בזיוג שני אבל בזיוג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר ע"ש. והב"י הביא באמת שתיקנו הגירסא כבר ברמב"ם וגרסי אין למהר לגרש אשתו ראשונה אבל שני' אם שנאה כו'. ונראה שיש לקיים גירסא ראשונה. כי בלא"ה יש לדקדק מהו לשון אין למהר ועיין ב"ש ס"ק ג'. לכן נראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפ' י"ד בטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש כי אין ראוי לכוף אותה להבעל לסנוי לה. וא"כ לפי מאי דמשמע פשטות השמועה וכפי המבואר בב"ש ס"ק ב' דהרמב"ם והטור מפרשין האמור כי שנא שלח דוקא בזיווג שני ומאי דאמר ב"ה הקדיחה תבשילו דוקא בזיווג שני ומשמע דבזיווג ראשון אפילו שנאה אסור לגרשה היאך אפשר לומר דכשהאשה שונא לבעל אין כופין אותה להבעל לסנוי לה ואם הבעל שנא את אשתו לא יכול לגרשה וכופין אותו לבעול הסנוי לו. לכן מפרש הרמב"ם דדוקא אם אין השנאה בקביעות רק לפי שעה שהקניטתו במה שהקדיחה תבשילו או איזה דבר שאין ראוי שיהיה כעסו כעס עולם לשנוא אותה בקביעות אבל אם שונא אשתו בשנאה קבוע בזה לא איירי קרא כלל ואין כופין את הבעל לבעול את הסנוי אליו והכי מתפרש קרא כי שנא שלח דמפרשינן דקאי בזוג שני. דנשין כי לכאורה איני מדוקדק דהל"ל אשר שנא שלח אבל השתא קאמר כי שנא דידוע דלשון כי איירי וקאי על ענין מקרה כמו כי יקרא קן צפור והדומה לו כמו כן קאמר קרא בזיוג שני כי שנא שלח כלומר אף דהשנאה אינו בקביעות רק במקרה לפי שעה שהקדיחה תבשילו רשאי לשלחה. אבל בזיווג ראשון אמרו דשנוי המשלח בערך ובחינה זאת וזאת דדייק הרמב"ם וקאמר ולא ימהר לגרש אשתו ראשונה