גליא מסכת חלק א יד

לפיר"ח יש לחקור ולומר ע"ס הטעם שקבע הר"ח לפי שלא סמך מראשונה על שיווי החפץ היינו שלא קפיד אשווי אפשר דלא קמחיל ולא קפיד רק על אונאה ואביטול מקח אפשר דקפיד עיין דוגמא לזה גבי בעה"ב מוכר כליו דמסקינן דאין לו אונאה ודעת הרא"ש דעכ"פ ביטול מקח יש לו ועיין בסעיף כ"ד בשו"ע פלוגתא בזה והראיה שמביא מדכללה ברייתא בחדא עם אומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דאיירי במפרש יתבאר לפנינו דתלי תניא בדלא תניא שאינו ראיה כלל: (יד) עוד אחת אמרתי לבאר מה שיוצא לנו ענין חדש לפי ביאורינו בשיטות הרמב"ם לפרש ענין נו"נ באמונה דשרשו ויסודו הוא עצמו ענין דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה וכמו שהארכנו בזה. א"כ נראה לבאר גבי דינא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר לך במאתים הא דקמסיים ברייתא ובפוסקים ע"מ שאין לך עלי אונאה הא מלתא יתירתא ולשפורי לישנא נקטיה ולא צריכא לדינא ודי במה שמפרש ואומר חפץ זה שאני מוכר לך בר' יודע אני שאינו שוה אלא ק' וראיה לזה מענין נו"נ באמונה דיסודו ומקורו נמי מה"ט דקמפרש לו שמשתכר הרבה כמבואר ברמב"ם פ' י"ג ובריש פ' י"ד. וליכא שם האי סיומא דע"מ שאין לך עלי אונאה ומ"מ פסיק ונקיט הרמב"ם בשני פרקים הללו דאין בו אונאה אלמא דלא צריכי לסיים ע"מ וכו' וזה שלא כדברי בעל נתיבות משפט שכ' על האי דינא המבואר בסעיף ז' דאם לוקח יודע בעצמו שיש אונאה ומביא שם דברי קצות החושן דאם המוכר והלוקח שניהם יודעים מהאונאה הוה כאלו התנו ואין בו אונאה והקשה הנתיבות ע"ז הא מבואר בבריית' דאפי' במפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' עדיין בעינן שיאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה ולדברינו מבואר דלא צריכא לזה וכן יש להביא ראיה לדברינו מרש"י דף נ"א ע"א גבי בעה"ב אין אונאה משום דידוע שאינו מוכר אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש אונאה ע"ש אף דאמירת ע"מ ליכא התם אלמא חזינן דבידיעה לחוד סגי ועוד נראה לומר דמאי דמסיים בברייתא ע"מ וכו' רבותא דאפי"ה לא הוה מתנה ע"מ שכתיב בתורה ומבואר כך בתוס' כתובות נ"ז ד"ה הרי זו כו' דאם מסיים גרע טפי ע"ש הטיב ועיין במגיד פ' כ"ו שכ' גבי צמד ובקר יותר מכדי שדעת טועה דומה ליודע אני ע"ש והתם ליכא על מנת כו' מוכח דלא בעינן ע"מ ובקונ' השני שהשבתי להרב דק"ק מיר ביארתי הדבר לנכון ע"ש יתר ענין דיני אונאה ב (א) סימן רל"ב סעיף ז' בשו"ע מביא לשון הרמב"ם באומר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במומים ה"ז חוזר עד שיפרש המום או שיאמר המקח שהמום פוחת דמי כך וכך במקח זה שהמוחל צריך שידע הדבר שמוחל ויפרש כמו המפרש באונאה עכ"ל והטור הביא לשון זה ומסיים שרמב"ם לשיטתו דסובר דבדבר שאין לו קצבה לא מהני מחילה ולפי שיטת הרא"ש המבואר בסי' ס' ובסי' קל"א גבי ערבות דאפילו בלא קצבה מהני ה"ה הכא לא בעינן לפרש ע"ש והסמ"ע ס"ק ט"ז מאריך בזה אם הטור דחולק כאן פליג גם באונאה וסגי בסתם באומר יודע אני שיש בו אונאה אף שאינו מפרש קיצבת שיעורו וחקר עוד הסמ"ע על השו"ע שפוסק בסי' ס' וסי' קל"א דמועיל אפי' בלא קצבה למה לא פסק כאן כהטור ע"ש. והב"ח כ' לחלק דבאונאה ודאי כל אדם מקפיד אבל במומין יש מקפידין ויש שאינו מקפידין משו"ה כת' הטור דהתם צריך לפרש ובמומין פליג ויפה כ' הש"ך והב"ח בדה דברי נביאות מלבו גם ראיתי בנתיבות ס"ק ב' ניבא כאן כנביאות הב"ח ומחלק דאונאה הוא פחות משוויה וצריך למחול משא"כ מומין המקח שוה רק דקפידות מומין ע"ש. ואינו מובנין דהא מפורש ברמב"ם ובשו"ע דאיירי אפילו במום הפוחת דמים ומ"מ פליג הטור וסובר דלא בעי לפרש שיעור וקצבה: (ב) אולם ש"ך ס"ק ד'חיזק בענין זה דברי המגיד שהביא הסמ"ע דקו' הטור לא שייכא מעיקרו משום דטעמו של הרמב"ם לא משו' קצבה הוא אלא דיליף לה מאונאה כדמפורש בסיומא דהרמב"ם דיפרש כמו שמפרש בהונאה ע"ש ומשו"ה פסק שו"ע כאן כרמב"ם אבל מעיקרא דדינא פירכא וערבך ערבי צריך באונאה עצמו קשה מפני מה בעינן שיפרש ויאמר שיעורא וקיצבות האונאה כמה הוא דוקא ולח ידעתי למה ניחא לכל הפוסקים גבי אונאה דצריך לפרש וגבי מומין לא פסיקא להו רק משום דבר קצוב לחודא ואי משום דבברייתא מפורשת גבי אונאה יודע אני שאינו שוה אלא ק' ואני מוכר לך בר' א"כ ממילא מוכח כהרמב"ם דבעי קצוב אח"ז ראיתי בשער המלך פ' י"ב ממכירה שהביא בשם ספר מקור ברוך דבאמת דיסוד מקור של הרמב"ם דלא מהני שאינו קצוב הוא מהאי ברייתא דאונאה דמבואר שם דצריך לפרש שיעור האונאה שיש במקח זה משמע דלא מהני באומר יודע אני שיש בזה אונאה אך בעל שער המלך כ' עליו שאשתמיט מיניה מהספר מקור ברוך דברי רמב"ן שהביא בעל התרומות שער ס"ד דהרמב"ן הוא מהפוסקי' החולקים על הרמב"ם וסברי דמועיל אף באינו קצוב ומאריך להביא כמה סוגיות דמוכיחין דמהני אפילו אינו קצוב ומסיים רמב"ן ולענין אונאה שחלקו בין סתם למפרש ההיא טעמא רבה איכא משום דבסתם איכא מחילה דהא כל מו"מ כ"א יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל להעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שיראה לתגר אבל גבי מתנה וחיובא ומחילה כיון דמחית נפשיה להני ספיקא גמר ומשעביד נפשיה ע"ש: ובזה מתרץ בשע"המ את חקירות הסמ"ע למה פליג הטור אהרמב"ם גבי מומין ומסיק דאינו צריך לפרש ובסי' רכ"ז באונאה לא יצא לחלוק על הרמב"ם דגבי אונאה שאני וכדברי רמב"ן הנ"ל דאף להאי שיטה דלא בעינן דבר קצוב מודה גבי אונאה אפילו אמר יודע אני ולא פירש שיעורא לא מהני דגזירת הכתוב עד בכדי שיראה לתגר לא הוה מחילה אף שיודע שיש אונאה אבל גבי מומין ליכא גזירת הכתוב משו"ה פליג שפיר הטור דלא צריך לפרש וכן כתב בנתיבות משפט סי' ס' ס"ק ד' כדברי שעה"מ הנ"ל לתרץ בזה קושי' סמ"ע ע"ש. הנה לכאורה משמע דרש"י פליג בזה על שיטת הרמב"ם וסובר דאף באינו קצוב ומפורש שיעורא מהני דז"ל רש"י בד"ה מפרש שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכר לך ע"מ שאין לך עלי אונא' כו' א"כ משמע שאינו צריך לפרש שיעורא של אונאה וכן ראיתי בשעה"מ שם דמביא דרש"י פליג אהרמב"ם. וכן יש לדייק מרש"י נ"א ע"א בד"ה מבעה"ב דמשום הכי אין לו אונאה דאינו מוכר כליו אלא ביוקר וה"ל כמפרש יודע אני שיש בו דאמרינן לקמן אין לו אונאה כך מצאתי בשאלתות עכ"ל: וכבר זכרתי מזה למעלה בקונטרס זה שבעל נתיבות הקשה על האמור בסעיף כ"א דצריך לפרש דווקא שיעורא של האונאה ומבואר בסמ"ע ס"ק ל"ט דלא מהני באומר סתם יודע אני שיש אונאה ע"ש א"כ קשה איך מהני גבי בעה"ב הא לא קצב שיעור האונאה ותירץ שם בס"ק י"ט דקונה מבעה"ב דומה לנו"נ באמונה ולשיטת ר"ח דאינו מקפיד על שיווי ע"ש אבל נעלם ממנו פירש"י הנ"ל דמבואר הטעם משום דהוה כמפרש וא"כ הדק"ל הא עדיין לא מפרש שיעורא וקשה לשיטת הרמב"ם דבעי קצבות שיעורא דווקא: (ג) אמנם ראיתי כן תמהתי על כל הפוסקים אשר נתחבטו לחקור האי עניינא דאינו קצוב לסוגיא דאונאה וביותר אחרי המחילה מרמב"ן ז"ל אשר חקר מברייתא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה להאי ענין דאינו קצוב כי לפי דעתי אין שום חקירה על סוגיא דאונאה על ענין דאינו קצוב וניחא דלא חקר הטור על הרמב"ם רק בסימן רל"ב בדינא דמומין ולא בדינא דאונאה שמביא הרמב"ם לשון הברייתא: וגם זאת קשה בעיני ולא אוכל לירד לסוף דעת הרמב"ן ז"ל אשר לפי דעתו יצא לחקור מהאי ברייתא דדייק לפרש שיעור וקיצבות של האונאה על ענין דין שאינו קצוב אם הקושיא הוא קושי' תירוצו אינו מובן כלל לקוצ' דעתינו כי מה שתירץ דשאני גבי אונאה דאיכא גזה"כ דידיע' סתמא לא מהני דכל מו"מ יודעים שמעלים המקח וכנ"ל לפי"ז קשה מאי מדמה תלמודא מאי דפליגי רב ושמואל באומר ע"מ שאין עלי אונאה למאי דפליגי ר"י ור"מ במתנה על מה שכתב בתורה ודלמא שאני הכא שיש גזה"כ דלא מועיל מחילה ועוד אדרבה תלמודא מסיק סברא איפכא דגבי אונאה מי ידע דקמחיל לסברת רמב"ן שכל מו"מ יודעים שיש בו אונאה כי מדרך להעלות על המקח: ועוד יש לחקור לפי דעת הפוסקים שדימו ענין האי סוגיא דאונאה לענין דאינו קצוב ומעתה נחזי אנן עכ"פ שמואל דסובר גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה אין בו אונאה א"כ מוכח דלא בעי קצוב ואף רב לא פליג אשמואל רק משום דמתנה עמ"שב או משום דלא ידע דאית בו אונאה דמחיל אבל משום דאינו קצוב לא חקרו כלל בהאי סוגיא. א"כ קשה טובא למה לא הביאו ראיה מסוגיא דפלוגתא דרב ושמואל דלא בעינן קצוב: (ד) לפיכך נראה לי לבאר ולומר דאין להביא ראיה כלל לא מדברי שמואל דלא בעינן קצוב ולא מאותה ברייתא דמפורש שם באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה דמשמע לכאורה דצריך לפרש קצבות שיעורא דהנה בענין דינא דאונאה מדרגות מדרגות יש דהיינו חלוקי דינים בין אונאה ובין בטול מקח ושתות מקרי אונאה ויתר משתות מיקרי בטול מקח ועל משנה דעבדים ושטרות והקדשות וקרקעות אין להם אונאה חקרו בגמרא לומר דביטול מקח יש להם ועל הא דאמרי' בגמ' נ"א ע"א דקונה מבעה"ב אין להם אונאה מפורש ברא"ש ובטוש"ע דדוקא אונא' אין לו אבל ביטול מקח יש לו ע"ש והרא"ש מביא ראיה לזה מהסוגי' והמגיד פי"ג כ' דמשמ' דהרמב"ם כ'סתם ולא מחלק בין אונא' לביטול מקח. והבדק הבית בטור סעי' ל' חולק על המגיד דהואיל ודייק הרמב"ם וכותב אין לו אונאה א"כ משמע דדוקא אונאה אין לו וביטול מקח יש לו ע"ש וא"כ נראה ברור דהאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מחיל ליה רק על שיעורא דאונאה היינו שתות אבל אם ימצא שם פחת יתר משתו' דהוא שיעור דביטול מקח על זה לא קמחיל ואנן מוקמינן מילתא דרב דאמר יש לו אונאה אפילו אליבא דר"י דסובר מתנה עמש"ב מהני והכא שאני דלא קא ידע דאיתא במקח אונא' ולא קמחיל ומסקינן דהאי ברייתא דתנא שם דע"מ שאין אונאה מועיל איירי במפרש ואומר יודע אני כו' והנה רש"י נקט סתמא דאיירי באומר יודע אני שיש אונאה ואני מוכר ע"מ כו' ולא דייק לפרש שיעור וקצבות סכום האונאה משום דבאמת לפרושי ולתרוצי האי ברייתא דאיתא דע"מ מהני וקשיא לרב בפשיטות אית לן לתרוצי כפירש"י דווקא דאיירי באומר יודע אני שיש במקח זה אונאה. וא"כ שפיר ידע שיש במקח זה אונא' ומתנה על מש"ב מהני כר"י ומילתא דרב איירי בסתם דלא ידע שיש במקח כלל אונאה דלימחול עיין ברש"י בד"ה סתם כו': ובאמת בין מלתא דרב ובין האי ברייתא איירי שנמצא במקח זה רק אונאה דהיינו שיעור שתות ולא יותר משתות דהוה שיעורא דביטול מקח וממילא כשמפרש המוכר יודע אני שיש אונאה במקח זה הוה כאלו מפרש ואומר תדע שיש שיעור שתות כאן דאילו היה שם פחות משתות לא היה בו אונאה כלל א"כ שפיר יודע הלוקח שיש אונאה שתות וקמחיל וכר"י דמהני תנאי עמש"כב ואם תמצא שם במקח זה אונאות יתר משתות וודאי לא מהני מעיקרו תנאי זה דהא ע"ז לא קמחיל כלל בתנאי הזה: (ה) והשתא ניחא דלא הקשה מהא דשמואל סובר דע"מ שאין לך אונאה תנאו קיים אפילו בלא אומר יודע אני הא עכ"פ לא הוה קצוב ולדברינו ניחא דעל אונאה דהוה שיעורו שתות ממילא הוה דבר קצוב ולפי"ז מה דמבואר ברש"י שם ד"ה מפרש לאוקמיה ברייתא דאומר יודע אני שיש במקח זה אונאה גם הרמב"ם מודה לזה. דהא ברייתא איתא ע"מ שאין עלי אונאה ושיעורא דאונאה הוה קצובין שיעור שתות לא פחות ולא יותר וכנ"ל דפחות הוה מחילה ולא אונאה וביותר ג"כ לא מיקרי אונאה אלא ביטול מקח. ובזה ניחא בפשיטות מה שהבאתי לעיל בשם נתיבות להקשות על שיטת רמב"ם דבעי קצוב מהא דאמרינן בקונה מבה"ב אין לו אונאה הא לא ידע כמה שיעורו דלימחול וכבר ביארתי דתירוץ נתיבות ליתא דמבואר ברש"י בשם שאילתות דטעמו דהוה כמפרש יודע אני כו' ולדברינו ניחא דטעמא דמילתא דכל לוקח יודע שבעה"ב אינו מוכר אלא ביוקר וכבר הזכרתי שדעת רא"ש ועור ובד"ה שביאר שגם הרמב"ם דדייק אין לו אונאה משמע דרק שיעו' שתות הוא אבל יותר משתות דהוה ביטל מקח שייך אף בבעה"ב