גליא מסכת חלק א קמח

אחר עד שמכירה דמבואר בסי' פ"ב ברמ"א בשם הגהות אלפסי ובש"ג פ' אעפ"י דיכולין לכופה מפני הסכנה של וילד ממילא נקראת בפשיטות מינקת חבירו ואם המינקת פנויה אינה רשאה להנשא כל זמן משך ימי הנקה הגם שבש"ג שם פ' אעפ"י לא ביאר זאת בפירוש אלא כתב דיכולין לכופה ולא פירש עלה איסור נישואין נראה דהש"ג לשיטתו קאי. דראיתי בפ' החולץ דפסק לחלוטין כהר"ש ולא כרשב"א והעלה שם דאפילו מכירה בגרושה מותרת ומסיים דגרושה נידונית כמו נכריה ע"ש. ואני אומר ערבך ערבא צריך. אדרבא משם היה ראוי לדון ולהקיש לחומרא דדינא של הרשב"א הוא אמת דתליא הכל בכפי' וחיובא ושעבוד וממילא ודאי גרושה המכירה בפשיטות בכלל כפי' אסורה ודאי כרשב"א ומיני' ואוקי באתרא דאפילו נכריה שמניקה בן אחר עד שמכירה שהיא בכלל כפי' דהנקה שפיר יש לנו לאוסרה בנשואין דנקראת מינקת חבירו. וכל זה מדוייק בלישנא דברייתא דנקט מינקת חבירו כמו משרתת חברו: ועוד אפשר לומר דמה דדייק בשו"ע ונקט אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה היא בכלל כפי' מסתמא איירי שלא השכירה א"ע מתחילה על כל הנקה משך כל צרכו אלא היתה שכיר שבוע או חודש או שנה ונזדמן שהוולד השרה אז יכולין אח"כ לכופה שתניק אבל אשה שמשכרת עצמה מתחלה על הנקת וולד כל צרכו אשה כזו יכולין לכיפה שתגמור להניק אותו אף בזמן שעדיין אין וולד מכירה והדבר מבואר בתוספתא פ"ב דנדה וז"ל והכי איתא שם חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק ע"כ. א"כ מבואר הטיב שחין שום הפרש בין בנה ובין וולד אחר כל שקיבלה ע"ע להניק איזה יולד כל צרכו אזי משועבדת בכפיה להניק את הוולד כל זמן משך ך"ד חודש אף שעדיין אין הוולד מכירה מ"מ הואיל וקיבלה מתחילה עלי' היא משועבדת ויכולין לכופה לזה. דהא בלא"ה מבואר בשו"ע סי' של"ג דגבי דבר האבוד אף פועל אינו חוזר בחצי יום ועיין סמ"ע שם ס"ק ך"ט וש"ך ס"ק ך"ו גבי מלמד וסופר שאם יכולין בקל להשיג אחר לא מיקרי דבר האבוד ע"ש אבל במינקת לא שייך כלל הסברא להשיג אחרת כמבואר בסוגיא דכתובות דחיישינן דילמא הדרא מינקת האחרת והטעם נראה דטיפול דגידול בנים קשה עד מאוד ולא כל וולדות שוין ולא כל העיתים שוין. וסבורה שתכולה לקבל ולבסוף לא מתקבלה והדרא בה ולכן בלי ספק אין לנו דבר האבוד גדולה יותר ממינקת. ולא בנקל להשיג בקרוב אחרת ודבר האבוד דאיבוד נשמה מיקרי וזהו שורש ויסוד טעמו שחששו חז"ל מאוד בתקנות של וולד וגזרו ואמרו שמינקת שמת בעלה לא תנשא ולא תועיל לה נתינת וולד למינקת אחרת. ונראה שאין לחלק בין בנה אי נתנו לה בן אחר והיא קיבלה עליה כמבואר בתוספתא הנ"ל אלא דברייתא דכתובות השמיענו במת בעלה שחל שיעבודא עלי' ממילא אבל ביולד אחר צריך לקבל עלה השיעבודא וכבר ביארתי דנקט מת בעלה דאז לא פליג דאסורה אפילו אינה מכירה ואם נקט גרושה היה מהצורך לבאר דווקא במכירה ואם היה נקט הענין בוולד אחר היה צריך לבאר שקיבלה עלה השיעבוד אבל מת בעלה לא פליג ובכל ענין נאסרת תיכף וביבמות נקט מינקת חבירו דנכללו כל איזה ענין שהאשה משועבדת בכפיה להנקה באלמנה בכל ענין ובגרושה מכירה ואשה אחרת קיבלה עלה. כל שראויה להקרות מינקת חבירו היא בכלל איסור. ומעתה ראוי בפשיטות לדון ולומר דתלמודא נקט נתגרשה אינה כופה דתלמודא איירי בזמניהם שהיו מגרשים שלא מדעתה וכמו שדייק מלישנ' דנתגרשה ועיין בב"י שהביא תשוב' רשב"א וז"ל נראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה כו' עכ"ל: אבל לפי מה שהעליתי שמנהג שלנו שאין נעשה גט אלא ברצונה וע"פ רוב נעשה הדבר בשעת הגמר שקובעין על האשה חיוב ושעבוד מטיפול והנקות של וולד. פשיטא ופשיטא שנשי גרושות דידן בכלל כפיה דהנקה נינהו ממש כאלמנות נידונות ולא נשאר לנו מקום לחקור היתר בגרושות אם לא שיזדמן לפרקים שהבעל מקבל עליו בפירוש כל עסק טיפול של הוולד תיכף מעת הוולדו ולשכור מינקת. באופן שהאשה פטורה ולא נשאר עלה שום שיעבוד וכפי הנראה מעסק שאלתו שנעשה כך בשעת גירושין שאינה מחוייבת האשה כלל בשיעבוד הנקה מעיקרו ויש קצת צד להתירא אולם לפי המבואר במכתבו שהאשה עני' דאין לה במה להתפרנס ומסתמ' את זה לעומת זה אף הוא כמותה איש עני וכמו שאמרו כלך אצל שכמותך ומבואר בשו"ע סי' פ"ב שם ברמ"א והובא בב"י בשם ר"י דאפילו בגרושה כל שאין להבעל שכר לשכור מינקת כופה ומניקתו אפילו אינה מכירה ע"ש. וא"כ ממילא אשה דנ"ד בכלל כפיה ושיעבודא דהנקה כל זמן שאינו נראה שהבעל בטוח ואמוד על תשלומי שכר מינקת ואף בזמן שאינה מצוי השכרות מינקת אף שהבעל אמוד מבואר שם ברמ"א ובב"י בשם ר"י שהיא בכלל כפי' דהנקה. לכן נפל היתרא דגרושה בבירא כי הכל תליא בכפיה דהנקה ולכן אפילו גרושה אין להתירה אלא בהרבה צדדים היינו שלא קיבלה עליה מעיקרא והוא אמוד ומצוי לפניו בנקל להשיג מינקת ואז האשה גרושה מינקת מנוקה מכפיה ולא בנקל הכל חוברה לה יחדיו: סוגיא דמסיח לפי תומו בש"ע סימן י"ז סעיף י"ד הביא שם הפלוגתא דפליגי הר"ן וריב"ש גבי מסיח לפי תומו אי בעינן נמי קישור דברים או לא ע"ש ברמ"א והוא פלוגתא דר"ן וריב"ש וראיות ריב"ש הובא שם בב"ש ס"ק ל"ח מסוגיא דשילהי יבמות דמקשה שם ודילמא צרה כו' ולא מקשה דילמא אינו יהודי הוא מוכח מזה דלא בעינן קישור דברים ולכן לא קשה שמא אינו יהודי הוא דאפילו אינו יהודי נאמן במסל"ת אף דליכא כאן קישור דברים. עיין במשנה למלך פ' י"ג מגירושין דין י"א שהביא דמהראר"ח דחה ראי' זו דבהאי תירוצא דבשעת הסכנה מתורץ הכל והמל"מ המה עליו וכתב שלא ירד לכוונות ריב"ש דמוכיח מהקושיא דמקשה מצרה דלא אלימא כ"כ דאפשר שידוע דלית לה צרה ונדחק רש"י בסוגיא דחיישינן שנשא אשה במקום אחר אבל מאינו יהודי הוה מקשה בפשיטות ע"ש: והנראה לי בזה דהר"ן לשיטתו קאי ודייק לה שפיר דע"כ דיוקא דריב"ש לאו דיוקא ונקדים דהנה הב"ש שם ס"ק ל"ח הביא דהקשו על ריב"ש דתינח בסוגיא דיבמות אבל האי שקלא וטרי' איתא נמי בגיטין (דף ס"ו) על המשנה דהשומע קילי יכתוב גט למה לא מקשה התם האי קושיא דדילמא אינו יהודי הוא. אע"כ צריך לומר דנא שייך להקשות כלל דילמא אינו יהודי דלא חשדינן להכשיל בדבר דלית ליה הנאה מיני' ע"ש ועיין בט"ז דהביא ראי' לסברא זו מי"ד סי' קי"ח ע"ש. והב"ש דוחה דברי הט"ז אבל עדיין אינו מיושב לנכון לכן ראוי להר"ן לשיטתו שפיר דחה ראיות ריב"ש כנ"ל מסוגיא דגיטין דלא מקשה שם אבל ריב"ש לא סבר לה כר"ן בהאי דינא. דהנה בשו"ע סי' קמ"א סעי' י"ט שהובא שם האי דינא דגיטין דמושלך בבור ואומר השומע קולי יכתוב גט הרי יכתבו ויתנו דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ויש אומרים דבעי שיראו בו דמות אדם ובבואה דבבואה ובלא"ה חיישי' שד ע"ש. ודעה קמייתא הוא הרמב"ם ודעה שני' הוא הר"ן. וטעם פלוגתתן מבואר בר"ן והובא בב"י שם דבגמ' מקשה מקודם הקושיא דדילמא שד וע"ז מסיק אמר ר"י אמר רב דחזו ליה בבואה כו' ומקשה אח"כ דילמא צרה וע"ז מסיק לתרץ דתנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כי' וא"כ שיטות הרמב"ם דהאי אוקימתא דבבואה לא נאמרה אלא מעיקרא דלא מקשה רק משד והיה מספיק לו לתרץ במאי דחזי בבואה והיה ס"ד לאוקמי בהכי וצריך שיראה בו בבואה אבל בתר דמקשה מצרה ומוכרח לבוא למסקנא דמילתא דבשעת סכנה לא בעי הכרה תו לא צריכי כלל לאוקימתא דבבואה דאפילו בלא חזי' ליה כלל שפיר דמי מטעמא דסכנה. אבל סברות הר"ן שם דאוקימתא קמא דבבואה צריכא אף למסקנא משום דדווקא על חששא דצרה דהוה חששא רחוקה מועיל לן האי סברא דשעת הסכנה שנא נחוש לה אבל על חששא דשד דהוא חששא דשכיחא בבורות צריכא לן אוקימתא דבבואה ע"ש: ובהשקפה ראשונה היה נראה הוכחה ברורה דהאי אוקימתא ע"כ לא מדחיא לגמרי וכשיטות הר"ן דאי נימא דלמסקנא לא צריכא לה כלל וליתא כלל מילתא דאמר ר"י אמר רב ולא מתקיימא כלל לאמיתות המסקנא משום דשפיר קשה לן עדיין דילמא צרה היא ומוכרחין לטעמא דסכנה דלא צריכין הכרה כל עיקר לפי"ז קשה האיך הוה טעי ר"י אמר רב באוקימתא שלו תרתי זימנין הואיל וראה דקדחי ליה תלמודא מפירכא דצרה ולא איתקיימא מילתא דאוקימתא שנו איך אמרה עוד הפעם ואמרו אין סדר למשנה עכ"פ בין אי דיבמות קדמה לגיטין או איפכא קשה האי קושי' איך קבעה ר"י אמר רב למילתא בהאי סוגיא דאיתאמרא באחרונה הואיל ואיסתגיר בקמייתא ולא מצא מענה על פירכא דצרה ומדחזינן דר"י אמר רב כפלי' למילתא להקימה האי אוקימתא פעמיים מסתמא מילתא דצריכא היא אף לפי המסקנא ולא סגי בלא האי סברא דבבואה באוקימת' דסכנה לא מועיל רק כלפי חששא דצרה ולא על חששא דשד. אולם נראה דעל שיטות הרמב"ם והפוסקים דסברי כוותי' לא קשה זאת משום דמפרשי לה על דרך שכתבו תו' בש' השוכר את הפועל בסוגיא דחיטין שנפלו עליהן יין נסך דשרי רבא למיזבן קבא קבא ואותבי' רבא בר ליואי ע"ש וכתב התו' כי האי פירכא אמרה רבא בפסחים לענין חיטי דטבע בארבא ואותבי' רבא בר ליואי וצ"ל שאחרי שני המעשי' הקשה לו רבא בר ליואי ולא הקשה אלא פעם אחד אך התלמוד קבע הפירכא על כל אחת בפני עצמו ע"ש. ועוד נמצא דוגמא לזה כה"ג בכורות (ל"ד ע"ב) תו' ד"ה בעא מיני' ר' ירמיה מר"ז כו' ואומר רבי דשלשתם שאל בבת אחת והש"ס קבע כל א' במקומה כפי מה ששייכה ע"ש. ולדעתי צריכא לן לומר כך בסוגיא דב"ב (דף ק"ז ע"ב) שם דלא תקשי מסוגיא דבכורות. דבשני הסוגיות אקשי ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ומתרץ לו שני הסוגיות בדרך אחד וא"כ הוה קטעי ר' חייא בר אבא תרתי זימנא אע"כ דשני הסוגיות ישנו כאחת ועל שניהם אמר ר"י נוטל הכחוש ואקשי ליה רחב"א רק פעם אחד. רק הש"ס הוא דקבע כל מילתא בסוגיא דילה וא"כ מפרש לה הרמב"ם דהני שני שקלי וטריא לא נתאמרה רק חדא זימנא היינו דהמקשה קבע להקשות קושייתו על שני הסוגיות האמורות בהני משניות בפעם חדא ומקשה בין בגיטין בהשומע קולי ובין גבי עיגונא איך מתירין דילמא שד ותירץ לה ר"י אמר רב דחזי ליה בבואה והקשה אח"כ על שני הני סוגיות דילמא צרה ומסיק לה טעמא דסכנה ובאמת השתא מדחייא מילתא דאוקימתא דבבואה מעיקרא ולא מיצריכי לה כלל: אבל הר"ן לא מפרשה לה כך דשני הני סוגיות נישנו כאחד אלא כ"א מהן נישנה בפני עצמו. וא"כ הוכיח שפיר הר"ן דע"כ אוקימתא דר"י אמר רב לא מדחיי' לגמרי דאל"כ איך הוה קבע ר"י אמר רב למילתא פעמיים הואיל וקדחי ליה תלמודא בפעם ראשון מקושיא דצרה. אע"כ דטעמא דסכנה אינו מהני אלא לחששא רחוקה דצרה אבל לחששא דשד לא מהני ושפיר איצטריכא לה למיחזי בבואה דלא יהיה חששא דשד: ולכן נראה דהריב"ש דדייק דלא בעינן קישור דברים מהא דלא פריך תלמודא דילמא אינו יהודי סברתו דקושיא דאינו יהודי אלימא טובא מקושי' דצרה כנ"ל דעל צרה יש לומר דלית לה צרה והא דלא מקשה תלמודא עכ"פ האי על סוגיא דגיטין לא קשה לריב"ש משום דמפרשי לה דע"כ שני הסוגיות כחדא מתנייא השקליא וטריא בבי מדרשא וכשיטות הרמב"ם שביארנו למעלה וניחא דמקשה דווקא דילמא צרה דשייכא הקושיא על שני הסוגיות אבל קושיא דאינו יהודי אף שעל סוגיא דגיטין הוה מצי להקשות מ"מ הואיל ועכ"פ על סוגיא דיבמות לא קשה שביק לה ומקשה מצרה דאיפרכא לה על שני הסוגיות אבל הר"ן לשיטתו דמפרש דהני תרי שקלא וטרי' כל חדא באפה נפשיה מיתאמרה בי מדרשא ולפי"ז אזדא לה דיוקא דריב"ש מעיקרו דמוכח שפיר דהאי קושיא דדילמא אינו יהודי לא אלימא ליה להקשות כלל והא ראיה דלא מקשה לה בסוגיא דגיטין וע"כ טעמא הוא כסברות הט"ז דליכא לן למיחש שאינו יהודי מכשיל בדבר דלא אתיא ליה הנאה מיני' משו"ה פוסק לשיטתו שפיר דמסל"ת בעי קישור דברים והא דלא מקשה שם בסוגיא דיבמות דילמא אינו יהודי הוא משום דלא אלימא ליה האי קושיא כמו דלא מקשה כך על סוגיא דגיטין כנ"ל: