גליא מסכת חלק א קמז

בשעבוד אינו מועיל מה שעוקרת אח"כ דכיון דנאסרה אינו נפקע איסורא מעליה ממילא לא תעשה שום אלמנה הפקעה לומר אינה ניזונית ואינה תניק הוולד כי מה בצע בזה אחרי שאין מזונות מוכנת לפניה מבעל אחר דהא אסורה להנשא עד ך"ד חדשים ודווקא אם היינו מתירין אותה להנשא היתה אומרת אינה ניזונית מהיורשים ולא תניק הוולד כי היתה ניסת לבעל אחר ותזון הימנו אבל השתא שאמרו שאיסורה שחל עליה מעיקרא לא איפקע הימנה ודאי ממילא לא תפקיע עצמה משעבוד הנקה ותקבל מזונות מהיורשים וממילא תעמוד היא בשעבוד וחיוב הנקה כל משך כ"ד חדשים. וכל זה היה ניחא להמקשה גבי מינקת שחלוק גרושה מאלמנה דגרושה אינה נתפס מעיקרא בכלל שעבוד וחיוב דהנקה ואלמנה שכבר נתפסה וחלה עליה מעיקרא שעבוד וחיובא דהנקה וכל זה היה ניחא ליה להמקשה כשהיא מינקת ובעלה מת בזמן שהיא מינקת ואותה נשתעבדה ונאסרה ותו לא איפקע איסורה ממנה כל זמן משך הנקה כנ"ל: אבל מעוברת אפילו נתאלמנה ס"ד להמקשה שהיא מותרת הואיל ובאותה שעה עדיין לא איקבע עליה שעבודא וחיובא דהנקה וטרם שתלד סברא שיכולה היא לומר אינה נזונית ולא תהיה נתפסת כלל מעיקרא בשעבוד וחיוב כפיות הנקה מעולם ודמיא קצת לגרושה דאמרינן הואיל ואינה חל עליה מעיקרו כפיית חיובא אינה נאסרת מעולם. ולכן חקר תלמודא ובני הישיבה טעם אחר על מעוברת משים דחסא וקא דחיא לה תלמודא עד דהוצרך תלמודא לדחוק ולפרש ולומר דמ"מ מעוברת אלמנה אינה דומה לגרושה דגרושה אינה היא כלל בגדר שעבוד חיובא דהנקה ותיכף כשנתגרשה פקע מעליה חיובא לעולם משא"כ מעוברת אמרי' מסתמא להנקה היא עומדת ואמרינן אי לאו דחיבת נישואין גרמה לה ודאי מעצמה לא תפקיע א"ע מלהניק את בנה וא"כ דמיא ממש לאלמנה מינקת שכבר נתפסה בשעבוד והנקה ומשו"ה אפילו אלמנה שהיא תובעת כתובה ואינה רוצה להיות ניזונית ורוצה לעקור הימנה שעבודא דהנקה מ"מ אסרוה חכמים דעמדו על סוף דעתה דלולי חיבות נישואין דקגרמה לא הוה עבדא זאת ואם כן דומה ממש לאלמנה מינקת ואסרו חז"ל אפילו מעוברת אלמנה ממילא לא תפקיע מעלי' שעבוד אשר עומד לבוא ולהיות עלי' הואיל ואעפי"כ לא תנשא. ומדוייק מאוד לישנא דתלמודא דקאמר סתם מעוברת למניקה קיימא כלומר אף שעדיין אינה הוקבע בחיוב ושעבוד מ"מ דיינינן לה כמו שהיא כבר נשתעבדה והוקבע עליה חיובא דהנקה ואסורה להנשא וניחא השתא דעשו התוספות ציון על דברי הר"ש על הי מילתא דאיתא שם סתם מעוברת למניקה קיימא דמזה יסוד הוכחה לשיטה זאת ואפשר כך מצאו להר"ש דקבע דבריו על האי עניינא וניחא מאוד דשפיר הוצרך התנא למינקט מעוברת ולא ידעינן לה מיסוד מינקת דה"א דמעוברת שרוצה להנשא ותובעת כתובה מותרת: וברייתא דכתובות שביארנו לעיל דבא להשמיענו כח איסור הזה דמעגנין אתתא בשביל זה ונקט שם זמן המשך דזהו עיקר הרבותא ונקט שמת בעלה אף דבאמת אף בגרושה יש עסק איסור זה כשמכירה מ"מ עיקר משך זמן עיגונא שקובעין על האשה דווקא באלמנה הוא אבל גרושה מכירה אין לה זמן קבוע כמבואר בפו"ע סימן פ"ב ולפעמים אינו מכירה עד בן שנה וא"כ אין שם עיגון רב אבל גבי מת בעלה עגונא משך גדול ונקט שם מינקת ולא נקט מעוברת משום דעיקר איסור מעוברת משום מינקת אתינן עלה דלמניקה קיימא ואפשר לפרש דעיקר ברייתא שם לא הוקבע על עיקר איסורא דמינקת ומעוברת רק על עסק פלוגתא דזמן הנקה דר"מ סובר כ"ד חדשים ור"י סובר ח"י חדשים משו"ה לא הזכיר מעוברת וסמך על אותו ברייתא דיבמות דמפורש שם איסורא בתרווייהו ושניהם בחדא פירקא מתנייא בתוספתא פ"ב דנדה. וביותר יש לבאר ולומר דתנא קאמר מניקה שמת בעלה פירוש שמת בעלה מכבר בזמן עיבורה מ"מ מתעגנא ויתבא עד ך"ד חודש ובאמת בברייתא איתא שמת בעלה בתוך ך"ד חודש כו' א"כ משמע שמת בעת הנקה. אבל ראיתי בתוספתא ליתא לתיבות אילו וסתמא מתנייא שם מינקת שמת בעלה לא תתארס כו' ע"ש א"כ פשיטא דאפשר לפרש שמת הבעל עדיין בזמן שנתעברה א"כ העיגון משך פרך ג' שנה מ"מ אין שעה"ד דעיגונא דוחה האיסור אף שעיגון קשה מאוד אצל חז"ל וכמו שאמרו שערבדא הוה וחנקה לבנה בכדי שלא תתעגן וחש רב אשי וקאמר דראוי לאסור אפילו מת ולד דילמא תחנוק ע"ש מ"מ השמיענו ברייתא דחשש דאיסור הזה גדול מאוד בעיני חז"ל דהוה סכנות נפשות דוולד עד שאמרו לעגן אותה כמו שדייק רב ור"י דאמרי צריכה להמתין כו' ומשך העיגון הוא רק באלמנה. ויפה כתב הב"י וז"ל וראיתי מורים עושים מעשה כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מי שיסמכו עכ"ל הביאו הח"מ בקיצר ואף בשו"ע הביא ב' דעות ולא הכריע ע"ש ולדעתי לא מחמת גדלות האילן ראוי לסמוך עליו אלא ע"פ שביארנו האילן הוא עץ שתול על פלגי מים ים התלמוד דסוגיות התלמוד אזלא כוותי' אשר בלעדי זה לא מתפרשא לן דיוקא לישנא דהני ברייתות מכתובות ויבמות וגם שארי דיקדוקו בלישנא דשקלא וטריא אשר הארכנו לעיל: אף שלפי שיטה הנ"ל איירי האי ברייתא דיבמות בין אלמנה בין גרושה המכירה דאז היא נקרא מינקת חבירו מ"מ שם ביבמות דמקשה תלמודא ולתבעינה ליורשים ולא מקשה על גרושה ולתבע לבעל וכבר כתבתי לעיל דגבי גרושה הוה פשיטא להמקשה ע"פ המבואר סופ"ב דכתובות שאפילו היה לה מלוה אצלו אינה יכולה לתבוע אותו בב"ד ואם באו לב"ד מנדין אותם. עיין סי' קי"ט סעיף ח' ועיין בב"ש ס"ק י"ז וכן הוא בר"ן סו"פ הנ"ל דדעת רש"י דתלמודא איירי דווקא בכהן או ישראל שניסת הגרושה ע"ש. אבל מדברי רמב"ם ושארי פוסקים משמע שאין לחלק ע"ש ואפשר גם לשיטות רש"י דאין מנדין אותם אבל ודאי היא בושה לילך עמו לעמוד בדינא משו"ה לא מקשה אלא על אלמנה ויורשים. ועל שיטות רשב"א פשיטא דלא קשה מה שראיתי שהקשה בעל נודע ביהודא סי' י"ד דאיך אפשר לומר דתלי' הכל בשעבוד וכפי' דהנקה הא בכתובות ס' ע"ב אמר ר' נתן דב"ש וב"ה פליגי אי ך"ד חודש או י"ח חדשים וב"ש סובר שם נ"ט ע"ב דאין שום אשה משועבדת להנקה. דלשיטות רשב"א במכירה אפילו גרושה משועבדת ולדעתי נראה דאף שכ' נודע ביהודא ונוראות נפלאתי על קו' הנ"ל וסיים שם דמקום הניחו לו עכ"ל יש לומר דאפילו להאי סברא דנימא דדעת הר"ש הוא אפי' מכירה מותרת בגרושה מ"מ לא קשה עידי דהנה זה וודאי דרבי נתן פליג על ת"ק דנקט האי פלוגתא דפליגי ר"מ ור"י אלא סובר דב"ש וב"ה פליגי בזה וע"כ דר"מ ור"י לא פליגי בזה דאין סברא שיפלגו ר"מ ור"י בפלוגתא דב"ש וב"ה ונוקמי דר"מ סובר כב"ש ודוגמא לזה נמצ' במקומות אין מספר בתלמוד עיין ריש פסחים בתוס' שם א"כ בפשיטות יש לומר דהאי ברייתא דנקטא לעיל פלוגת' דב"ש וב"ה אם אשה משועבדת להנקה אי לא סברי כת"ק דהאי ברייתא דר"מ ור"י פליגי בזמן הנקה או ד"ד או י"ח חדשים ולא ב"ש וב"ה פליגי בזה ור' נתן בר' יוסף דפליג שם על ת"ק וסובר דב"ש וב"ה פליגי בזה ולא ר"מ ור"י פליגי בזה פליג ר' נתן ממילא נמי על האי ברייתא וסובר דב"ש וב"ה לא פליגא בשיעבוד הנקה ואף ב"ש מודה דכל אשה משועבדת להנקה ולא קשה האי קו' מעיקרא: וכפי הנראה שת"ל ע"פ הדברים שהארכנו לחזק שיטות הרשב"א ראוי לומר מטין וניראין והלכה לנטות להתיר בגרושה ובפרט מה שדקדקנו ממלת חבירו דחוברה לה בהאי בריית' דנקט מעוברת ומינקת חבירו דייקי הכל כשיטת רשב"א דבשיעבודא תליא מילתא וגם בז"ן הב"י נהגו מורים להקל כרשב"א ואף הב"ח מסיק להלכה כרשב"א וידוע הב"ח היה מורה ודאין בק"ק קראקא ובשארי קהילות מסתמא היה מתיר כך הלכה למעשה: אמנם האמת הוא שבזמנינו חמירא לן האי מילתא שנוטין להחמיר אף בגרושה והצנועים מושכים את ידיהם להיות ידם נטויה להקל וחקרתי על זה מפני מה ולמה וראיתי שיש לזה טעם מסברא ועוד מדינא ואשר מצד הסברא נראה משים שבדור לפנינו הקילו בדבר ע"י קלי הוראה ונטו להתיר אפי' באלמנה כמו שראיתי בפני יהושע בקונ' אחרון לכתובות כתב שם וז"ל אמנם לפי מה שנשתרבב הדבר בעיה"ר נעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחילה להנשא למניקה מיד אחרי שילדה עד שכמעט בטלה תקנות חכמים ולא הועילו בתקנתם וכבר נעשה מעשה בימינו שעשינו פלוגי לדבר בהסכמות גדולי דורינו לאסור אף דיעבד ולנדות עד שיוציא בגט ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במיתה ועוני עכ"ל. ועיני ראו ולא זר זה ערך ארבעים שנה שנעשה מעשה פה ב' שנים טרם בואי והנה שהתירו אלמנה להנשא ותגזור אומר ויקם פעמים צרה מיתה ועוני שכול ואלמן יחד יודבקו: ושם בפני יהושע הנ"ל מסיים שפעם אחת בא לידו מעשה אלמנה שהתיר אחרי ט"ו חדשים משום שעת הדחק שהיה בעובדא ההוא ואמר כדאי לסמוך אהני אמוראים דמתירין אחרי ט"ו חדשים. וכבר מילתי אמורה שבעסק איסור מינקת אין שום תועלת הכרעה להתיר משום שעה"ד הואיל וכל עיקר איסור תקוע וקבוע לעגן האשה ואפילו ניסת יוצא שאף ששעה"ד טובא הוצאות אשה מבעלה. וגבי ג' גיטין פסולין דאמרו בהו ניסת לא תצא. מ"מ ראיתי במרדכי בשם רבי אביגדור שחקר שם איך הוה הדין בשעה"ד ע"ש שהביא מגיטין (י"ט ע"א) שאמרו כדי ר"ש לסמוך בשעה"ד דפירש"י ניסת או הלך לדרכו ע"ש אבל בעסק מינקת שאפילו ניסית אמרו דתצא. מכש"כ שראוי לומר דשעה"ד לא מהני כאן וזה ברור. גם מה שרצה לסמוך אהאי מ"ד דמתיר בט"ו חדשים הואיל והוה שעה"ד והנה המעיין ריש נדה (ד' ו' ע"ב) דדוקא ביחיד ורבים ולא אתמר הלכתא קבוע סמכינן על יחיד בשעה"ד אבל היכא שנאמר בפירוש הילכתא תו ליכא סמיכה כלל כמו דאית' לאחר שנזכר ע"ש וא"כ הואיל וכאן מסקינן בפירוש דרב ושמואל אמרי תרוייהו דהלכה הוא דצריכה להמתין ך"ד חדשים תו ליכא שום סמיכה לסמוך אמאן דלא סבר הכי ועיין בתשו' מיימוני ה' אישית סימן ך"ד דמהר"ם לא רצה לסמוך אמאן דמתיר בנתנה למינקת אפילו בכהן דהוה שעה"ד ע"כ דברי הפ"י קשה לסמוך להתיר ויפה סיים שם שהיה לבו נוקפו בהיתר הזה ע"ש: ומשום קולא שהקילו בתחילתן להקל אף באלמנה עד שהרעישו גדולי הדור להכריע הדבר להחמיר ולא הניחו הדבר לקלי הוראה להתיר עי"ז שראו עוני ומיתה בדבר. ואחרי שנותן רשות ר"ל כו' לכן לא נתן להבחין ונטו כולם להחמיר אפילו גבי גרושה. גם בספר תפארת למשה בסופו ראיתי שכתב שם שמורה א' התיר ולא הוציא שנתו ר"ל וכעת אין הספר בידי ולא זוכרי אם קאי ואיירי שם בגרושה או באלמנה טעם זה אמרתי מצד הסברא אשר נטו בדור הזה להחמיר אפילו בגרושה והצנועין מושכין את ידיהם כי אף אני ת"ל אשר נשאלתי כמה פעמים בזה ולא השבתי להתיר. אולם באמת עד עתה לא העמקתי לעיין בסוגיא זו על שורשה ויסודה עד עתה ת"ל העלתי בעז"ה דברים נכונים להלכה: אולם עוד יש צד דינא בדבר להחמיר אף בגרושה משום שידוע שע"פ רוב נעשה גירושין בין איש ואשתו ע"י אנשים אשר ישיתו ידם בין שניהם לבצע מעשיהם ויבצעו תמימים ומדרך אנשים תמימים ושלמים לדרוש טובות היולד יותר מאב ואם אשר בשעת גירושין מקיימים בוולד כי אבי ואמי עזבוני לכן האנשים הללו בשעת שגומרים על גט קובעים עסק חיוב של הנקית הוולד על האשה לפעמים בשכר ולפעמים בחינם בין שהגרושה מעוברת בין מינקת ולפי הנחה ועיקר אשר יסדנו דעיקר הלכה כשיטות רשב"א דתליא הכל בחיוב ושיעבוד דהנקה וא"כ בכה"ג בלי ספק שגרושה זו דמיא ממש לאלמנה ועדיפא מינה. דבאלמנה שיעבודא ממילא וזו נכנסה בפירוש בחיובא ושיעבוד גמור לכן יש לדון אשה כזאת כאלמנה ובפרט לפי שדקדקתי ממילת חבירו דכל דמשועבדת לחבירו בחיוב הנקה מיקרי מינקת חבירו ונטיתי עפי"ז לומר דאשה שהיא מניקה בן