גליא מסכת חלק א קמו

ואכיל איסורא ומדוקדק מאוד מה דתלה ברייתא עיקר בהבעל ואמר לא ישא מינקת משים דהואיל ורוצה לסיים בה דאפילו נשא יוציא הוא עיקרא משום לתא דבעל כנ"ל אבל בברייתא דכתובות דתלה האיסור בהאשה לא שייך לסיים בה אם ניסת דתצא דמשום דידה לא היו קובעין חז"ל האי דינא דתצא דהא עבדא כדי שלא תתעגן. ובפרט שיש לפעמים נפקא מיניה לפי האי דעה שמביא רמ"א שם סי' י"ג סעיף י' לחלק בין שוגג למזיד אם הוא שוגג אפילו היא מזידה אינה צריכה להוציאה בגט י ולפי"ז ניחא דבכתובות בדידה נקט הרבותא דנא תארוס דאפילו לארוס אסורה אבל בדידיה דעיקר הרבותא דמפקינן מיניה א"כ אין שום רבותא דאם קידש מוציא דגם בכל איסורים הוא כך אלא נקט הרבותא דאם נשא יוציא: ועתה אחזור לבאר שארי דיקדוקי ושינויים הנמצאים באלו ברייתות ואבאר היוצא מזה להלכה לדינא במינקת גרושה והנה באמת קושי' ר"ת שם בכתובות חזקה מאוד מברייתא דיבמות דנקט סתמא מינקת חבירו וקפסיק ותני לא שנא גרושה ל"ש אלמנה אבל שארי קו' נבאר דלק"מ. אולם נא ידעתי למה דייק ר"ת מהתם ולא דייק מהאי סוגיא דכתובות דנקט מינקת שמת בעלה ולא נקט סתמא מינקת ושתי ברייתות הללו הובאו בתוספתא פרק ב' דנדה ע"ש ובסוטה ריש פרק ארוסה נקט נמי סתמא מעוברת חבירו ומינקת חבירו משמע כר"ת דקפסיק ונקט בין נתאלמנה בין גרושה ודקדקתי עוד על מה דקתני מעוברת חבירו ומינקת חבירו לכאורה תיבת חבירו אך למותר בשלמא בסוטה שפיר דייק התנא למיתני מעוברת ומינקת חבירו שבא למעוטי שאשתו מעוברת שותת כדאיתא בגמרא שם (דף כו ע"א) דלא חיישינן לקטלא דוולד ע"ש נמצא שיש רבותא בזה. אבל כאן דאיירי באיסור נישואין למעוברת ומינקת מאי שייך למיתני חבירו. ואי דבעי להורות שמעוברת ומינקת אשתו מותרת לו זה מילתא דפשיטא דלא צריכא כלל ועוד דדווקא בסוטה אי לא הוה נקט חבירו ה"א דבאשתו איירי אבל הכא דקתני לא ישא מינקת מסתמא לא קאי על אשתו. ואף דלשיטות ר"ת דאוסר בגרושה יש לומר דבא להורות דגרושה שלו מעוברת ומינקת מותר לחזור ולישאנה כפי הנראה שאין זה ענין רבותא כלל דמה לי אשתו קודם שגירשה או אחרי גירושין. ובפרט לר"ש דמתיר גרושה אפילו אחרת קשה: אשר מכל זה נראה שדבר אמת להלכה לדינא כפי מה שהעלה הרשב"א הובא בב"י ובמגיד פ' י"א מגירושין ובר"ן פרק אעפ"י לחלק בגרושה בין הוולד מכירה או לא. וכדאיתא בברייתא כתובות (נ"ט ע"ב) נתגרשה אינה כופה ואם היה מכירה כופה ונותן לה שכר ועיין בב"ש סוס"י י"ג ובפני יהושע דחקרו אם דעת הר"ש ג"כ הכי או שדעת הרשב"א היא דעת שלישית ע"ש. ויהיה איך שיהיה מעודי אין טבעי לישא פני איש ואדם לא אכנה שיהיה הכרע להלכה לדינא מפאת גדלות הפוסק והאומר רק לאיזה צד שנוטה דעת נוטה ודעת תורה דיוקי ופשטות שיטות התלמוד לפיכך כאן ראוי לקבוע מסמורות להלכה כשיטות הרשב"א הנ"ל אשר עפ"י שורש סברא שיטה זאת יבוא לנכון פשוטי דיוקי דברייתא על מכונן בדיוק גמור: דשיטות רשב"א הוא דאלמנה אסורה בין מינקת ובין מעוברת וגרושה מעוברת מותרת לגמרי כפי שכתב הרא"ש בפרק החולץ ע"ש. ומינקת גרושה נמי כל זמן שאינה מכירה שאינה משועבדת מותרת רק במכירה אשר יכול לכופה ממילא מיקרי היא משועבדת להניק ודמיא לאלמנה ונמצא שכל עיקר איסורא דמינקת תליא הכל אם הוא יכול לכופה והיא משועבדת ובזה מדוייק לישנא דנקט מינקת חבירו כלומר אשה שהיא משועבדת בהנקה ומחוייבת להניק ולד חבירו ושפיר דנקט סתמא מעוברת ומינקת וקפסיק בין נתאלמנה ובין גרושה כמו כן בסוטה קפסיק ותני מינקת חבירו משום דבאמת כל שהיא משועבדת ויכולין לכופה ולחייבה בהנקה פשיטא דאסורה ונקראת מינקת חבירו: ואפשר עוד לדייק ולומר דאפילו אשה אלמנה או גרושה שניתן לה בן להניק מאחרים דאית' בסימן פ"ב ברמ"א סעיף ה' די"א דאפילו אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה להניק בשכר מפני סכנות הוולד ע"ש בשם הגהות אלפסי ואני מצאתי סמך לדבר זה בתוספתא פר' ב' דנדה עיין שם: וא"כ נראה להאי שיטה אפילו מינקת שמיניקה בן אחר ומכירה חל עליה חיוב כפי' הנקה לחבירו ונקראת מינקת חבירו כמו שאומרין משרתת חבירו. ואינו רשאי האיש לישא אותה. וביבמות (מ"ב ע"ב) מקשה תלמודא ולתבעינהו ליורשים אף דבאמת פשטא דהאי ברייתא איירי בין גרושה בין אלמנה דייק המקשה ונקט ליורשים: נראה דזה היה להמקשה ניחא בגרושה דאינה יכולה לתבוע לבעלה כדאיתא בפ"ב דכתובות דאסורה לבוא לתביעה עם הגרוש לב"ד אבל ליורשים היה קשה דהא מותרת עד דמסקינן דאשה בושה לבוא לב"ד ואם כן כשהיא מניקה בן אחר יש לחוש לזה שתהיה בושה לתבוע את האב של הוולד בב"ד וקטלא לה לוולד ועיין בב"י שכתב בשם רשב"א דאפילו גבי ריש גלותא כל שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופה ומניקתו מפני סכנות ולד נראה הכל דתליא בשעבוד וחיוב של האשה אם בכלל כפיה או לא וכבר הביא הב"ש ס"ק ל"ז בשם ספר אמונת שמואל דאף אלמנה כל שהכניסה לו ב' שפחות דאינה משועבדת להנקה מותרת דלא נקראת מניקה ע"ש רק במכירה פשיטא דאסורה כמו גרושה. וקושיות ר"ת לא קשה מידי על שיטות רשב"א הנ"ל דמה שהקשה בראשונה ממאי דמעיקרא אמר טעמא דדחסה ואז היה אסורה אפילו גרושה לכן למסקנא נמי הכי לא קשה להאי שיטה דאמרינן למסקנא נמי גרושה עכ"פ יש בה צד איסור במכירה עיין במגיד הביא קו' זו ומסיק שיטות ר"ת ואד שיטות רשב"א משמע דלרשב"א לא קשה זאת ועיין בלח"מ שם ובב"ש ס"ק ך' ובפ"י שם: ומה שמקשה עוד לר"ת וז"ל ועוד הא אלמנה נמי לא משעבדה מכי תבעה כתובת' א' אומרת אינה ניזונת ואינו עושה ע"ש לפום רהיטא היא קושיא חזקה ביותר לשיטות רשב"א דלפי"ז אין לחנק בין אלמנה לגרושה ודעת הרשב"א ע"כ דאלמנה אסורה בפשיטות אפילו אינה מכירה ואפילו מעוברת אלמנה אסורה הכל מטעמא דשיעבוד שחל עליה וא"כ קושיות ר"ת קושיא אלימא הוא דהא אפילו אלמנה יכולה להפקיע שעבודה כנ"ל: נראה לי דמעיקרא נא קשה מידי דהנה מסקינן שם והלכתא מת מותר גמלתו אסור ועיין בחוספות ד"ה ואמר רב נחמן טעמא דאיסור בגמלתו הוא דחיישינן אטו תגמלנו ע"ש ותוכן הדבר הוא דמת הוולד או גמלתו מעצמו שלפעמים הוולד גדול באבריו ובריא שמהראוי לגומלו בתוך משך שנה שניה ויכול להיות שבזמן שגמלתו עדיין לא היה מוכן האיש שרוצה לישא אותה וא"כ ודאי לא עשתה זאת משום צורך נישואין ובזה וכיוצא בזה היה מהראוי להתיר כמו במת וולד שנעשה מעצמו ולא משום צורך נישיאין וזהו טעמא דברייתא דמתיר שם במת ולד או גמלתו וגמלתו דומיא דמת איירי שנעשה מעצמו ולא משום חיבות נישואין שרצה האשה. אבל אם ראינו שמחמת נישואין עשתה זאת לגמול הוולד מודה ברייתא דאסורה. ומסקנא דתלמודא שאין הלכה בזה כאותו ברייתא אלא שיש לחוש אפילו גמלתו שלא לצורך נישואין שמא תגמלנו משום צורך נישואין שיזדמן נה ולא היתי גמלתו בלא"ה ור' אשי חשש שם אפילו גבי מת דילמא קטלא ליה משום חיבות רצון נישואין אבל הלכתא הוא דכולי האי לא עבדא נשי לחנוק בניהם אבל גמלתו אפילו מעצמו חששו שמא תגמלנו משום צורך ורצון נישואין ובכה"ג פשיטא אפילו אליבא דברייתא אסורה רק דברייתא לא גזר שמא תגמלנו ומסקנא דגזרינן שאם נתיר אותה גמלתו מעצמה שמא תגמלנו משום נישואין: ועפ"ז לק"מ קו' ר"ת דאנן אמרינן הואיל וכל אשה באותה שעה שמת בעלה והיא עדיין ניזונת מנכסי בעלה ואינה תובעת עדיין הכתובה ממילא קבוע עליה חיובא דהנקה ויכולין לכופה לזה ואם האשה הזאת מחמת שנזדמן לה להנשא רוצה להשמט ותובעת כתובתה ואינה רוצה להיות ניזונת עוד זה ודאי אסורה כי על אשה זו קבעו חז"ל עיקר ענין האיסור שלא תהיה יכולה להשמט א"ע לעקור הנקה אשר קבוע עליה עד עתה בכפיה וכמו שביארנו לעיל דאפילו אותו ברייתא דמתיר בגמלתו מודה שאם אשה תגמלנו לולד משום נישואין אסורה רק דברייתא זו מתיר בגמלתו ממילא לא משום נישואין ולא גזרינן אטו תגמלנו כמו כן שיטות הר"ש אף דבאמת אם אשה זו שמת בעלה היא תובעת כתובתה ולא היתה ניזונת עוד ולא היה עושה זאת משום צורך נישואין מעיקרא ממילא היה נפקע מעליה חיובא וכפיה דהנקה והיה מהראוי להתירה להנשא אם יזדמן לה אח"כ להנשא אבל מ"מ לפי מה דמסקינן והלכתא דאסורה אפילו בגמלתו מעצמה שלא מחמת נישואין שמא תעשה כל עיקר ההגמלה רק משום נישואין א"כ בפשיטות ראוי לנו לומר דאפילו אלמנה שתבעה כתובתה מקודם שלא משום צורך נישואין אסורה שמא תתבע הכתובה משום חיבות צורך נישואין ואילולי זאת לא היתה תובעת כלל הכתובה והיתה נזונת וממילא הייתה בכלל כפיה וחיובא דהנקה ואשה כזו ודאי אסורה כמו דאסרינן בפשיטות גבי תגמלנו מהאי טעמא ושפיר אסרי' בכולהו נשי אלמנות שמת בעלה שהיא באותה שעה בכלל כפיה וחייבת בהנקה אף שתבעה הכתובה ואינה ניזונת ומפקע לשעבוד וכפיה דהנקה חיישינן שמא תפקיע א"ע בכוונה משום נישואין כמו שחיישינן שמא תגמלנו כנ"ל וזה ברור: ועפי"ז מדוייק לנכון מה דקשיא טובא לכאורה שם בסוגיא דכתובות אשר עשה התוספות ציון שם על ענין דהר"ש מתיר בגרושה על האי מילתא דאיתא שם והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואינו מובן מאי שאייטא עסק ענין דהר"ש לזה בפשיטות היה ראוי לעשות ציון על ענין זה בתחילות הברייתא דנקט שם שמת בעלה מזה דייק הר"ש דגרושה מותרת אבל לפי דברינו ניחא דעיקר קיום שיטות הר"ש הוא ע"פ האי מסקנא דגמלתו אסורה משום שמא תגמלנו דבלא"ה קשה קו' ר"ת ואפשר הר"ש עצמו עשה ציון בפסק שלו על הא מילתא לכן הביא התוספות ג"כ בלשונו ממש: ונראה עוד לחקור ולקיים שיטות הר"ש מסוגיא דיבמות דהנה יש לדקדק טובא שם בסוגיא חדא לכאורה לא היה צריך כלל להתנא למיתני מעוברת אחרי שמינקת אסירה איך אפשר להתיר נישואי מעוברת הואיל ובקרוב תהיה מינקת ומאי היה קשה כלל להמקשה ואף על המתרץ קשה דמאריך בלישניה ונקט וקאמר סתם משובדת למיניקה קיימא לפום רהיטא אינו מובן כלל לפרש דיוקא דהאי לישנא דנקט סתם מעוברת כו' ובקיצר הל"ל כל מעוברת תהיה מניקה אח"כ וגם שם יש לדקדק על מה דציינו התוספות מילתא דהר"ש על מה דאיתא שם סתם מעוברת כו' ועל מילתא דברייתא עצמה היה לתוספות לציין ענין דהר"ש ואי משום קו' ר"ת הוא מהמסקנא הא עיקר קו' ר"ת הוא מדחסה היה להם לציין: אבל עיקר הענין הוא ע"פ שיטות הר"ש ניחא הכל דהנה סברות הר"ש והרשב"א הוא דהכל תליה בשעבוד חיוב כפיה דהנקה כמו דדייקא לשון מעוברת חבירו הייני שעבוד חבירו וא"כ בגרושה שאין עליה חיובא מעיקרא ותיכף שנתגרשה אינה היא בכלל שעבוד כלל ואין עליה חיוב כפיה בעסק הנקה וממילא אינה ראוי להקרא מינקת חבירו משא"כ אלמנה בשעה שמת בעלה באותו שעה היא בכלל שעבוד וחיובא ממילא מינקת חבירו באותו פעם ובאותו זמן וחל עליה איסור נישואי מינקת ואף שהיא יכולה להפקיע מעליה עסק שעבוד דהנקה על ידי שתתבע הכתובה ולא תהיה ניזונה עוד התחכמו חז"ל בדבר וגזרו ואמרו שכל שחל עליה שעבוד וחיובא מתחילתו לא מהני מה שהיא עוקרת אח"כ השעבוד מעליה ובאיסור נישואין הוא כדמעיקרא דראו חז"ל אילו היתה מותרת כולן היה עוקרין מעליהן השעבוד בכדי שלא להיות מתענגן משך רב. אכל השתא שגזרו ואמרו דאלמנה מינקת שנתכסה מעיקרא