גליא מסכת חלק א קמד

טו נשאלתי מהרב דק"ק פאריץ בעסק אשה שנתגרשה מעוברת והיה מדובר שיקבל הבעל את הוולד ואין על האשה חיוב על הנקה מעיקרא כלל וכלל: ותוכן ספק השאלה דנא הוא במה דנמצא פלוגתא בין הר"ש הזקן ור"ת הלא מבואר בתוס' פ' אע"פ (ד' ס' ע"ב) וביבמות (מ"ב ע"א). דהר"ש סובר דאיסור מינקת אינה אלא באלמנה ולא בגרוש' ור"ת חולק עליו ואוסר אף בגרושה ופלוגתא זו הובא בכל הפוסקים במגיד סוף פי"א מגירושין ובר"ן ובמרדכי ובשארי פוסקים ובב"י סי' י"ג ע"ש. ובש"ע הביא ג"כ ב' דעות בזה: ובפוסקים ראשונים ואחרונים לא ראיתי הכרע איזה דברים שיהיו מתקבלים לדעת אחת מהן ע"פ יסוד ומקור דיוקא של התלמוד הגם שבאמת קושיות שהקשה ר"ת על הר"ש יש לתרץ כאשר יבואר אולם הדבר נפלא מאוד עד שלא נמצא בכל התלמוד דוגמא לזה דזה ודאי דפשטא דברייתא דכתובות מוכחא ודייקא דווקא כשיטת ר"ש דהא קנקט ואתא ברייתא מיניקה שמת בעלה ולא נקט סתמא מיניקה ואם בא לפרש ונקט שמת היה לו לומר כן או שנתגרשה. ומדתפס תנא דוקא מת מוכח דנתגרשה אינה שייך זה כר"ש. אבל בברייתא דיבמות שם (ל"ו ע"ב ובדף מ"ב) נקט סתמא לא ישא מעוברת ומינקת חבירו. משמע בין אלמנה בין גרושה כמו שכתבו התוס' בכתובות דזה עיקר קושיות ר"ת ע"ש. והדבר תמוה עד מאוד ושני ברייתות הללו המה תוספתות פ"ב דנדה ע"ש ובלי ספק שפשטות ברייתות הללו חדא כר"ש דייקא וחדא כר"ת. ועוד בסוטה (דף כ"ד ע"א) במשנה קתני מעוברת חבירו ומינקת חבירו ולא נקט אלמנת חבירו משמע פשטא דבין גרושה בין אלמנה: וראיתי בשו"ת נודע ביהודא עמד לחקור זאת עם שארי שינויים אשר נמצא בזה. וז"ל שם סי' י"ד וכפול בסי' י"ז שם ובעיקר מחלוקת ר"ש ור"ת נתתי לבי לעיין בשני הסוגיות ביבמות ובכתובות דהשנוים רבים ולא הרגישו בהם מפרשים ופוסקים וזה לי קרוב לשלשים שנה דקדקתי באלו שינויים ואילו הם ביבמות אמר לא ישא כו' תלה האיסור בו בהנושא הבא לקחת ולא תלה בה למינקט מעוברת ומינקת לא תנשא גם לא קבע זמן לומר לא ישא מעוברת ומינקת עד ד"ד חודש וגם לא הזכיר מיתה דמשמע סתמא מעוברת ומינקת בין גרושה ובין אלמנה ובכתובות להיפוך בכל הדברים הללו שאמר שם אשה שמת בעלה לא תנשא עד כ"ד חודש הרי שקבע דוקא מיתה ותלה האיסור בה שאמר לא תנשא וגם קבע זמן וגם לא הזכיר מעוברת כלל ושינויים כאילו בודאי לא במקרה באו בתלמוד עכ"ל והדקדוקים נכונים וניכרין מאוד: אך מה שרצה בעל נ"ב שם להוכיח מזה שיטות הר"ש דלא כר"ת ולתרץ עפי"ז כל דקדוקים הללו לא ישרו בעיני הדברים כלל וכלל שלדעתי עדיין לא נרפא השבר על נקלה מכל הדברים אשר יסד בזה וז"ל שם לכן אני אומר לא כדברי הר"ש שהתיר גרושה אפילו עודה מניקה כמבואר בפוסקים בשמו אבל בזה הדין כמותו שמחמת שאינה משועבדת להניק ורשות בידה להשמט דד מפיו ואז תיכף מותרת להנשא ולכן ביבמות נקט איסורא על הנושא אבל לא שייך למיתלא האסור בה שהרי בידה לגמלו ואפילו בעודה מניקה לא שייך למיתני על דידה שהברירה בידה להשמט דד מפיו ותהיה מותרת ולכן אמרו האיסור על הנושא הבא לקחת כיון שהיא מניקה הוולד מרצונה למה ישא אותה לעכור חלבה ואסרו המעוברת דלמניקה קיימא ולפיכך לא קבעו זמן ואמרו סתם מינקת היינו כל זמן שהיא מניקתו אבל אם שמטה דד מפיו תיכף מותר לישא אותה שהרי אינה משועבדת ומרצונה אינה רוצה להניק וניחא דלא הזכיר מיתה שבאמת זה שייך אף בגרושה אבל בכתובות שתלה האיסור בדידה שלא תנשא וקבע זמן ך"ד חודש וזה דוקא היכא דמשעבדא לכן אמר שמת בעלה שאז אפילו גמלתו אסור וע"ש שמאריך עוד בזה: וכל דבריו אינם נוחים ושקטים למצוא מרגוע ולהשקיט כל השנויים הללו וביותר שגוף סברתו תמוה ואינו מתקבל להלכה לדינא כלל דסברתו שאינו מחלק כלל בין מכירה לאינו מכירה רק כל זמן שהיא מניקה אסור ובשעה ששומטת הדד מותרת וממילא לדבריו אינה אסורה אלא שתלך לחופה וקדושין בשעה שהיא מניקה את הוולד ובשעה ששומטת מותרת אם לא שיאמר לחלק בין גמלתו ללא גמלתו קשה הא מסקנא דמילתא דאפילו גמלתו אסורה שמא תגמלנו בכדי שתנשא עיין בסוגיא דכתובות בתוספות שם ד"ה ואמר ר"נ כו' ע"ש. וא"כ אי נימא שקודם גמלתו אסורה ראוי לומר שאפילו אחרי שתגמלנו אסורה כנ"ל. ועוד אי בגמלתו תליא מילתא מה לי האשה ומה לי הבעל דתליא עיקר האיסו' בהבעל ולא על האשה דממ"נ קודם שגמלתו בין הוא בין היא אסורה ואחרי הגמל שניהם מותרים והדרא קושיא לדוכת' למה דייק האיסור ביבמות על הבעל ובכתובות על האשה ועוד לדבריו לא מתפרש סוגיא דכתובות רק בגרושה לכן אין לדבריו שום טעם ויסוד לייסדן מקור להלכה: וכשאני לעצמי ת"ל יגעתי ומצאתי יסוד ומקור לבאר כל ענייני השינויין לאמיתתן כי עוד דקדקתי אשר יש שינוי בין ב' הסוגיות אשר לא חקר על זה בעל נ"ב חדא דבכתובות קתני לא תארים ולא תנשא וביבמות לא נקט אלא לא תנשא לחוד ועיין ביבמות בתוס' ד"ה ולא דייק דאם קידש אינו מוציא אבל הפוסקים חולקים ע"ז ע"ש. ועוד קשה ביבמות מסיק היאך הוה הדין אם עבר ונשא ובכתובות לא מסיק שם הלכה לדינא עליה אם עברה וניסת. והלא בשני הסוגיות הוזכר ר"מ וחכמים היינו ר"י בר פלוגתא של ר"מ וא"כ למה נתהווה שינויים כאילו באלו הברייתות וכשנבאר לתרץ כל זאת ממילא יבואר הלכה לדינא במניקת גרושה ובטרם כל נתחיל לפרש ולתרץ דיקדוק היותר קשה מכולן למה ביבמות תלה האיסור בהבעל ובכתובות על האשה וממילא יתורץ מה שקבע בכתובות זמן וביבמות לא קבע ועוד למה ביבמות מסיק ומסיים הלכה ודינא דעבר ונשא ובכתובות לא מסיק לסיים הדין דעבר ונשא ואחרי ביאור זה יתורץ כל השינוים ודקדוקים אחת מהנה לא נעדר להתפרש: ולברר דבר זה לתכליתו ראוי להאריך ולהעריך דברים מענין לענין באותו ענין ונקדים דהנה משקל ופלס מאזני משפט אצל חז"ל יש מהן שאינו אסור אלא לכתחילה ויש שאפילו דיעבד ובפרט בענין נשואי נשים יש מהן שאמרו לא תנשא וניסת לא תצא ויש שאמרו שאפילו ניסת תצא כדומה סו"פ כיצד במשנה נטען על שפחה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין ובנשען על א"א אע"פ שכנס יוציא וע"ש בגמ' במוציא משום שם רע ומסיק אם כנס אינו מוציא ועוד שם במשנה דהמביא גט או מעיד שמת הבעל או חכם שאסר האשה בנדר אמרינן בכולהו שלא יכנוס ואם כנס פליגי אמוראי שם ומסקינן דהלכה כמ"ד דאינו מוציא ועיין בנ"י ובמגיד פ' עשירי מגירושין הובא בשו"ע סימן י"א וי"ב דאיתא דשיטת רמב"ן הוא ע"פ ירושלמי דאיתא שם דווקא כנס תני אבל קידש אומרין לו אל יכנוס ע"ש: ובסוף פ"ב דכתובות בארוס וארוסתו דמסיק שם דאמר שמואל הלכה כר"ג דלא בעי רוב כשרים ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין היינו לכתחילה כשבא כהן למליך אבל אם כבר נשאה כהן אין מוציאין והכא נמי כדיעבד דמי ומביא הר"ן להקשות אמאי קאמר כדיעבד הא גבי אשה דיעבד גמור הוא ומתרץ בשם הראב"ד דהואיל והיא רק ארוסה לא הוה דיעבד גמור ע"ש א"כ חזינן דיש ענינים דקלישא אצל חז"ל להתיר אותן אפילו בקדושין לחוד. וכן חקרתי כבר בתשובה אחת ע"פ עיקר הזה גבי יבמה שמת הוולד תוך שלשים דאיתא ביבמות (ל"ו ע"ב) דאם עמדה ונתקדשה לכהן לא מפקינן מיניה ע"ש. ולא קשיא מזה על שיטות רמב"ן ונ"י שהעלו ע"פ ירושלמי בהני עניינא דסו"פ כיצד דבעי דוקא כנס ולא מהני קדושין ואילו בארוס וארוסתו סגי בקדושין וכן במת וולד של יבמה משום דבמקום דקלישא קביעות של האיסור סגי בשעת הדחק זוטא ובמקום דחמירא ל"ל האיסור התקוע וקבוע בו לא סגי שעת הדחק זוטא ובעינן דווקא כנס ועיין ריש נדה בתוס' (דף ו' ע"ב) לחלק בין ענייני שעת הדחק ע"ש באריכות בד"ה שעה"ד ע"ש: ועוד מצאנו באיזה מקומות שאמרו אפילו כנס מוציא משום שקביעות איסורא וחששא שמצאו חז"ל שם היה חמור בעיניהם עד שאמרו דאפי' שעת הדחק גדול להוציא אשה מבעלה אינו דוחה אותו דיש שם סכנות נפשות של הוולד ולכן אמרו במעוברת ומינקת דעבר ונשא יוציא בגט. חף דלהוציא אשה מבעלה שעה"ד טובא מיקרי מ"מ אינו יכול לדחות חששא ואיסורא דחמירא טובא ואף זאת שעסק עיגונא דאתתא שעה"ד מיקרי עיין רש"י גיטין (י"ט) ריש ע"א בד"ה כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד מפרש"י שהלך הבעל לדרכו או שניסת בגט זה. א"כ מבואר מה שהלך לדרכי ומהצורך לעגן האשה עד בואו הוה שעה"ד וכן מבואר בר"ן גבי ארוס וארוסתו סופ"ק דכתובות דאמרינן שם כדיעבד דמי ומקשה למה אמר כדיעבד דמי הא גבי אשה דיעבד ממש וגבי עובר לכתחילה הוא שרוצה לישא אשה ומתרץ הואיל ואם באנו לפוסלו לבוא בקהל לגמרי שפיר הוה כדיעבד דעברה וניסת ע"ש. ועיין במרדכי ריש פ' מי שאחזו שכתב שם בג' גיטין פסולין דהלכה הוא אם ניסת לא תצא ה"ה לא ניסת עדיין רק שיש איזה שעת הדחק שם להמציא גט אחר ומתעגן איתתא ע"ש: ובכדי לבאר הדבר ביתר ביאור נקדים עוד דברי הגהות מרדכי סוף מסכת יבמות שהביא שם על הא דאמרינן גבי מים שאין להם סוף דאסורה להנשא ומסקינן בהאי אתתא דאינסבא דאם ניסת ל"ת וכ' בשם מהר"ם שלא יתכן הדבר דא"כ אנן סהדי שכולן ינשאו ומה הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה שתדע דין זה תלך ותנשא כדי שלא תתעגן אלא דווקא בהאי איתתא דאינסבא ע"פ טעות דיבורא דרב נחמן אבל אם ניסת מעצמה בלי טעית תצא ומשמתינן לבעל ולדידה לא קנסינן לשמתה משום דמה דעבדא כדי שלא תתעגן מ"מ לדידיה דשביק התירא ואכיל איסורא ודאי משמתינן ליה עכ"ל: לפום רהיטא אינו מובן מה דקשי' ליה על ענין משאל"ס הנאמר שם אם נסיב לא מפקינן מינה מכל ענינים המבוארים בכמה מקומות שלא תנשא ואם כנס אינו מוציא כמו כולהו ענייני האמורין סופ"ב דיבמות וכן גבי ג' גיטין פסולין דאמרינן ניסת ל"ת ובגיטין (י"ז ע"ב) חקרו שם בג' גיטין פסולין וניסת ל"ת מאי הועילו חכמים בתקנתן א"כ מקשה תלמידא קושיות המרדכי ומשנינן דהועילו דלכתחילה לא תנשא ע"ש אולם הדבר נכון דהאי סברא דהועילו חכמים על לכתחילה לא שייכי אלא היכא דליכא שם עיגונא לא על האיש ולא על האשה כמו בהני ענייני האמורין סופ"ב דיבמות המביא גט או המעיד על מיתות בעל או חכם שאסר אשה על בעל או בג' גיטין פסולין ניחא מאוד דאמרינן דהועילו חכמים בכולהו דלכתחילה לא תנשא ואף דמסקינן בכולהו הני עניינא דניסת ל"ת לא חשו חז"ל לזה דמסתמא לא יעבור אדם לפרוץ גדר חז"ל ולמה להו למשבק התירא ולאכול איסורא הואיל ולא מעגנינן כאן לא את האיש ולח האשה. פשיטא דאינו חשוד שום אדם לעבור לכתחילה על מילי דרבנן ובהזדמן אחד מני אלף שנשא אמרו בו שעה"ד דאפוקי איתתא מבעלה קשה מאוד ונדחה איסורא מפני שעה"ד אך במשל"ם דהאי איתתא מתעגנא ויתבא דאסרוה חז"ל להנשא. אם נימא בזה דהדין אם עברה וניסת ל"ת ודאי דכולה יעשו כן לעבור ולהנשא כדי שלא תתעגן דוגמא לזה אמרו (ד' ס' ע"ב) דאפי' מת ולד עדיין אסורה דילמא קטלא ליה הוה עובדא וחנקתי' ע"ש נראה שעיגונא קשה מאוד עד דחשודה אשפיכות דמים ונהי דמסיק דלא חשודה כ"כ אבל לעבור על דברי רז"ל בודאי חשידי כולהו כדי שלא תתעגנו דעיגונא דאיתתא קשה עד מאוד ולפיכך מסיק דדוקא אם ניסת גבי משאל"ס ע"פ טעות חכם לא תצא וכן איתא בשו"ע הי' י"ז לדינא ע"ש: ועפ"י יסוד ושורש דברים הללו מדוקדק מאוד סוגיא דגיטין דלפום רהיטא קשה מאוד הא עיקר דינא דג' גיטין פסולין נשנה בפ' המגרש וכילה סוגיא איתייה התם ושם הוה ליה לקבוע האי קושיא דמה הועילו חכמים בתקנתם דהא הכא בפ"ב אגב גררה מייתי לה ועוד דמשמעות דעיקר הקושיא לא הוה רק