גליא מסכת חלק א קמג

דגבי סכין עיקר טעמיה דר"ח דבהמה לא איתרעא. ע"ש וא"כ הכ"נ הבדיקה שאחרי הבעילה אינו מועיל אבל מעיקרא יש לפרש דקאי על הבדיקה אם עשו לה הבדיקה מעיקרא קודם הבעילה דאז בטלה חששא דנשירה משום שלא היה עליה ספיקא דאורייתא אז אפינו נבעלה אח"כ לא חיישינן לנשירה דלא שכיחא כנ"ל וא"כ מה דקאמר שם בתלמוד דאיכא ספיקא דאורייתא כוונתו שקודם הבדיקה איקבעה בגדלות כנ"ל. ועוד יש דמות זכר ראיה ממאי דאית' בסימן ק"י סעיף ט' בעסק ס"ם לחלק בין נודע ב' הספיקות ביחד או נא ע"ש והוא מאו"ה דטעמו דכשנודע ספק אחד איקבע בו איסור וכודאי נחשב ואינו מועיל אח"כ השני ע"ש ואף לחולקים שם הכא דומה יותר לעסק סכין וטבילה אשר זכרנו ואפשר באמת לפי דעת החולקים שם בחציצה בסימן קצ"ע סעיף י"א וסוברים דלא כרמב"ם שם פליגא ג"כ הכח וסברי כשיטות החולקים על מהרי"ט דהעלו דאף מ"ד דחוששין נא הוה רק ספיקא דרבנן דהא חוששין לסבלנות מפרשי הפוסקים בסימן מ"ה דלא הוה רק דרבנן ואם ניסת ל"ת והביא זאת השו"ע שם בשם מהרי"ק א"כ אינו רחוק גם כאן לומר דחוששין ומ"מ ניסת לא תצא וכנ"ל: ולפי"ז ניחא סוגיא דבני ברק דנשירה לא שכיחא כלל ואם היו בודקים מחיים היו מוציאין מיד הלקוחות ע"י בדיקה אף למאי דלא אזלינן בממון בתר רובא וכמו שביארו התוספות בריש סנהדרין (ג' ע"ב) ד"ה דיני דכשהרוב הוא רוב טוב מוציאין ממון ע"ש וא"כ מסתמא נשירה לא שכיחא ומה שחקרנו לענין קדושין דכשנבעלה קודם הבדיקה איקבעה איסור גדלות אפשר דלא שייך התם האי סברא בעסק ממונא או אפשר דאף למסקנא מחזיקין בסברא שכ' התוספות שם מקודם דאיירינן שם שנבדק פעם אחת קודם המכירה ואיתרע חזקה דרבא אצלו. אבל כאן איירינן שבעל אותה קידם הבדיקה וכנ"ל ומ"ד דסובר דלא חיישינן לנשירה נראה טעמו משום דהואיל וע"כ חזקה דרבא לא אלימא היא כרובא א"כ אף שבעל קודם הבדיקה אין קביעות איסור גדלות עליה בהחלט ושפיר מוציא אותה הבדיקה אף שאינו ברורה כל כך מחזקת איסור שהוקבע בה וזהו הדבר אשר דברנו מכבר דלשיטות הנ"ב דחזקה דרבא עדיפא מרובא להוציא ממון על ידה וקרובה לוודאי נחשבת א"כ כשבעל אותה קודם בדיקה איקבע עליה איסור גדלות בהחלט לא היה סובר שום מ"ד דלא ניחוש לנשירה משים דבדיקה שאיני ברורה אינו מהראוי להוציאה מחזקות איסור גמור. וכעת מצאתי ראיה מדברי התוספות דריש בא סימן דכתב שם בד"ה בא סימן לחד תירוץ דאפילו לרבי מאיר הואיל והאי רובא דתחתון אתיא ברישא הוא רוב טוב בפשיטות חיישינן לנשירה ע"ש במהר"מ לובלין ביאר תוספות הנ"ל: וחכם אחד אשר ראה סברתי העיר לחקור על סברא זאת מפ"ק דיבמות (דף י"ג) דרב זביד דסובר אין בנים בלא סימנים ומקשינן ונבדק ומשני חיישינן שמא נשרו ומקשה עוד הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מא"ל ומפר"שי דפלוגתא הוא כאן ובפ' יוצא דופן ולפום רהיטא משמע דאף דכתבו שם התו' דא"א לפרש דרב זביד דא"א כלל בנים בלא סימנים דא"כ מאי מקשה ונבדק ע"ש. אבל עכ"פ לכאורה אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין ר"ז ור' ספרא דר"ס סובר דבנים הרי הם סימנים ור"ז סובר דריבא הכא איתניהו וא"כ חזינן אף דיש שם רוב טוב מ"מ מקשינן על מ"ד דסובר לא חיישינן ולסברתו לא קשה מעיקרא דדווקא גבי חזקה דרבא דלא הוה רוב טוב אלא רובא דרבנן כמו רובא דברצין המבואר בתו' דכתובות (דף ט') ע"ש: אמנם אחרי העיון מצאתי ראיה נכונה מסוגיא דהתם לסברתו דהנה לכאורה יש לדקדק שם בדברי הרא"ש שהמה ממש כדברי התו' ומסיק שם דלר"ז קטנה שילדה הוה ספק גדלות למכות ועונשין ע"ש ובפסקי הרא"ש וא"כ משמע דאפי' רוב גמור לא הוה דאי היה רוב גמור הוה מועיל לעונשין כמו דביאר תו' ריש פ"בא סימן דלר"מ דרק רובא תחתון אתו ברישא מועיל לעונשין ע"ש וכן באמת לחד שיטה דהעלו התו' בקדושין (ד' ס"ג) דחזק' דרבא הוה רוב טוב מהני אף לעונשין ע"ש א"כ מוכח דסברתם דלא הוה אפי' רוב טוב אלא רוב גרוע ולפום רהיטא קשה דהא כתבו תו' והרא"ש דמשתמע פשטא לישנא דר"ז דליכא כלל בנים בלא סימנים אך מוכח דאין לפרש כך אבל מנ"ל דהוה רוב גרוע אפילו רוב טוב לא הוה ועוד לשון התו' והרא"ש הוא דצריך לפרש אין בנים של קיימא מצויין בלא סימני' ע"ש ולא כתבו דכשיש לה בנים מצוי שיש לה סימנים או ה"ל למימר דרובא שיש לה בנים יש לה סימנים אבל השתא משמע שיטות לשון תו' והרא"ש דאין מצוי שיהיה בלא סימנים אבל איפכא נמי לא ידעינן שיהיה מצוי לה דווקא סימנים והוא כמו שמסיק הרא"ש ופסקי הרא"ש דלא מיקרי רוב גמור אלא ספק גדלות יש לה לענין עונשין והכל טעמא בעי מנ"ל לתו' ורא"ש לפרש כך: ולסברתינו ניחא הכל דדווקא התם גבי חזקה דרבא דלא הוה רוב טיב פליג האי מ"ד דלא חייש לנשירה ואילו הוה רוב טיב בפשיטות מהראוי לחוש לנשירה. ומעתה תלמודא דמקשה כאן על ר"ז הניחא למ"ד דחייש אלא למאן דלא חייש מא"ל ואילו נימא דכאן הוה רוב המצוי דכשיש לה בנים יש לה סימנים א"כ לא קשה מידי על האי מ"ד דדווקא התם לא חייש לנשירה אבל כאן הוה רוב המצוי חייש שפיר. מזה הוכיח שפיר תו' והרא"ש דאף כאן ברוב דבנים לא הוה רוב המצוי אלא כעין חזקה דרבא ומשו"ה קשה על מ"ד דלא חייש התם גם כאן לא היה מהראוי לחוש לנשירה. ומילתא בטעמא לסברא זו חקרתיה ומצאתי בס' בית מאיר סי' קנ"ה דאף דנימא דרובא שיש להם בנים יש להם סימנים ומיעוטא אין להם סימנים מ"מ הא ידוע דרוב קטנות אין מביאין סימנים וע"כ היא ממעוטא המביאין א"כ מניה לי דנימא דהיא מהאי מיעוטא המביאין אי מהאי מיעוטא דאין להם סימנים אפילו כשיש להם בנים כמו דאמרינן ברוב בתולות יש להן קול בריש פ"ב דכתובות א"כ משו"ה לא הוה רובא דר"ז רוב טוב והר ה"נ מוהר"א מפאסוול בקו"נ חשב לומר שיש ראי' מתי' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י דהקשו שם הא הוה התראות ספק ותירצו דאזלינן בתר רובא דמביאין שערות בזמנן ע"ש משמע דסברי דהוה רוב גמור ללקות על ידו הוא מותיב לה ומפרק לה דר' יוחנן לשיטתו דסובר תוך הזמן כאחריו א"כ אליביה יש לומר דזמן י"ב וי"ג הוקבע דע"פ רוב מביאין בזמן ההוא וכמו שחקרנו לעיל בשיטות ר' חננאל מזה ובלא"ה אמרתי דהא נמצא ב' שיטות לר"י בעל תו' בסוגיא דקדושין (דף ס"ד) ובשיטה שני' שהביא שם התו' בשם ר"י מועיל חזקה זו לעונשין כמו שחקרנו לעיל בזה איך שחבל נביאים אשר הביאן המרדכי פ' ב"ש חולקין על זה וענין קושיות התו' מהתראת ספק מבואר ביבמות (דף ט' ע"א) תירוץ אחר ע"ז ע"ש ואפשר דדברי תו' האמורין שם דלוקין ע"פ האי רוב הפה דברי ר"י בשיטה שני' שהעלו שם ולשיטה זו תירצו גם שם בנדה (מ"ו ע"ב) כך. וכמו שכתבתי לעיל על דברי תו' דפ' מי שמת שהביאם הרא"ש בתשובה. עכ"פ נתבאר דאף הרמב"ם מודה דלא חיישינן לנשירה אלא היכא דבעיל קודם הבדיקה אבל אם בדקוה מעיקרא דלא הוקבע עליה ספק איסור א"א דאורייתא לא וא"כ בנ"ד דיש בעסק בעילה ס"ס שקבע שאגות ארי' היינו ספק נבעלה וספק עדי יחוד בפשיטות יש לנו לקבוע עוד אליה' ספק השלישי דהבאות סימנים וידוע מה שהעלה הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ם סימן ך"ח דאפילו בענין דאין מקילין בתרי ספיקא ומחמירין אפילו בס"ס אבל בשלשה ספיקות מתירין בפשיטות וכאן יש שלשה ספיקות ועוד גם זאת דכל הענינים המבוארים בשו"ת תורת יקותיאל ואצל בית אפרים ושאגות ארי' וכולהו חבורות הגאונים הנזכרים שם בעסק תשובותיהם כולהו איירי להתיר עסק אשת איש דהוה בפשיטות דבר ערוה ואיסור כרת ואנן איירינן רק בהיתר יבמה לשוק דהוה רק איסור לאו וא"כ אף דהערותי לעיל שיש מקום להחמיר אפילו גבי רוב אי ס"ס משום חומר ערוה לא שייך בעסק דידן דלא הוה דבר ערוה כלל והלום ראיתי בנודע ביהודא סימן נ"ח שהאריך לתמוה על המרדכי דחשיב ליה ליבמה לשוק דבר ערוה ע"ש ובסי' צ"ג ג"כ תמה על המרדכי ע"ש ואני אומר שלא עיין הנ"ב בתו' דיבמות (קי"ט ע"א) ד"ה מחוורתא שהעלו שם דהוה דבר שבערוה ומה"ט לא אזלינן בתר רוב וחוששין לנפלים וכן מסקו בחולין (י"ב ע"א) ובכורות (ד' ע"ב) ע"ש ואולם באמת בפ' החולץ נ"ו ע"ב ובפ' כל הצורות ובנדה (מ"ד ע"ב) מסקי טעמא אחרינא על הא דחוששין לנפלים משום דהוה מיעוט המצוי ולמיעוט המצוי חיישינן בכולהו איסורי וא"כ מסתפק התו' בעצמן בדבר הזה. ואמרתי דמרדכי לשיטתו דראיתי בהגהות מרדכי דכתובות שנשאל רב מרדכי ביבמה שמת וולדה תוך שלשים וספק דיכולה לגבות כתובה דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא כלל ולא חיישינן כלל אפילו להוציא ממון וא"כ א"א לו לתרץ טעמא דחוששין לנפלים משום מיעוט המצוי וע"כ צריך לתרץ דיבמה לשוק מיקרי דבר ערוה אבל רוב הפוסקים לא סברי כמרדכי בזה דיבמה לשוק לא הוה דבר ערוה רק נפלים הוה מיעוט המצוי: עוד אבאר ראיה אחת דהרמב"ם פליג אשיטות הרא"ש בתשו' שהביא הב"י סי' מ"ג וטושו"ע קבע להלכה בחו"מ סי' ל"ה דפסק הרא"ש דעכ"פ לענין הזה הוה חזקה דרבא אלימא דכולהו ענינים הנעשים אחרי מלואות השנים אף דבשעת מעשה לא בדקנו אם נמצא סימנים ואח"ז בדקנו ויש סימנים מחזיקין למפרע הקדושין לוודאי ואם קדשה שני לא הוה קדישין ע"ש והרמב"ם כתב ב' י"א מגירושין קטנה שלא מיאנה והגדילה אף שלא בעלה איני ממאנת וצריכה גט רק מד"ס ומסיים שהרי שלא בא עליה בהגעות שני נעורים ולא בעלה כשהגדילה ועיין במ"מ שהגדילה שכתב הרמב"ם איירי בשנים וסימנים ושני נערות איירינן כ"ז שלא בדקנוה ע"ש. עכ"פ הרמב"ם איירי שם בזמן שהגדילה ומסיק דהואיל והאי גט רק מד"ס אם נשאת לאחר לא מחמירין שתצא מזה ומזה אלא מותרת לשני ע"ש וכתב שם שאם היה שם בעילה בשני נעורים הוה קדושין ספק אף דעתה כבר הגיע לגדלות גמורה ומ"מ אמרינן אילו היה בא עליה קודם הבדיקה לא הוה רק ספק קדושין ולא הוה קדושין גמורין אלא כמו דמסיק שאם היה בא עליה כשנתגדלה וזהו ראיה ברורה דרמב"ם סובר חזקה דרבא לא אלימא יחולק על תשו' רא"ש שהביא הב"י והב"י מסיק שם שהרשב"א וה"ר דוראן חולק יהיה לו להביא רמב"ם הזה דמפורש דחולק וקצת יש לחלק בין הך דהכא דכאן לא מקדשה מספיקא על סמך שימצא אח"כ סימנים משא"כ במעשה דתשו' רא"ש ועיין בב"ש ס"ק ל' ומה שהארכתי לעיל אולם לשיטות רד"ך שהארכתי ליתא לחלק כלל אבל מה שכתב הלח"מ דבריו מגומגמים ואינם נכונים כלל וכלל: ועוד יש יסוד לעשות יתד במקום נאמן לתלות היתרא דאשה זו ע"פ מה שמסיק בעל שאגות ארי' בסוף תשובתו וז"ל עוד יש לצדד בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא דמה שאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ולשם קדושין בעל אינו שייך אלא בדורות ראשונים שהי' דרכם לקדש בביאה וא"א לקדש בביאה אלא בעדי יחוד היה דין הזה ברור וידוע לכל אבלי בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה אין דין הזה ידוע אלא לחכמים הבקיאין בהלכות קדושין אבל לזה שהיא רך בשנים הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בהלכות קדושין דנימא דבעל לשם קדושין ובעדי יחיד משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות והלואי שיהיה רוב המורין בזמנינו ובדורינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתם. ודבר הזה העתיק בעל בית אפרים בסי' נ"ט שהשיב תשובה אחת בענין כזה. ובתשובות הגאון מברלין אשר הביאם הבית אפרים בסימן מ"ג מסיים וז"ל ועל הכל אני אימר דאשתני דרא ואנן סהדי אם שאול נשאל למאה איש ולא אחד בהם שיודע ענין המקדש בביאה וכש"כ הנך דנסבין בקיטנותייהו עכ"ל ונראה דמזמן שקבע רב למיעד אקדושי ביאה מאותו שעה נעקרה לעסק קדושי ביאה מעיקרו ועיין בח"מ ריש סימן ל"ז דאם אומרת שלא הבינה לשון הקדושין אינה מקודשת ועיין ב"ש ובספר המקנה והכא נמי אומרת שמעולם לא כוונה להתקדש ואינה יודעת הדין כלל: