גליא מסכת חלק א יג

ושיטת הרמב"ם דהבריית' משמיענו תרי גווני דאין אונא' בספר' או שמפ' חפץ זה בכך וכך לקחתיו או שמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה כו' והרמב"ם נקט שם בפ' י"ג שני הדינים דמפרש ואומר יודע אני והאי דינא דנו"נ באמונה סמוכי' ותכופים זה לזה משו' דלשיטתו תרוייהו חדא נינהו. אבל הטוש"ע דלדעתם שני ענינים נינהו לכן ריחקן דינים הללו דינא דמפרש בסעיף כ"א ודינא דנושא ונותן באמונה בסעיף כ"ז ע"ש: ולדעתי לישנא דנו"נ באמונה כהרמב"ם דייקי דקאי על המוכר. כיגם אידך ברייתא דאיתא שם הנו"נ באמונה לא יחשוב את הרע באמונה ואת היפה בשווי' כו' זה קאי ודאי על המוכר שמוכר באמונה ואומר בכך וכך לקחתיו וכן מאי דאיתא באגדה פ' במה מדליקין ששואלין בשעת הדין נשאת ונתת באמונה פשיטא שקאי על המוכר כמו כן האי ברייתא דאין לו אונאה בנו"נ באמונה קאי ואיירי על המוכר ולא כפי' ר"ח דקאי על לוקח וראיתי בתו' ד"ה לא יחשוב את הרע באמונה דמביא שם פיר"ח לפרש אף אות' ברייתא דקאי על לוקח וכשיטתו דמפרש שם ברייתא דאונאה על לוקח ע"ש אבל נראה דוחק גדול כי פשטא דאותו ברייתא איירי על המוכר ובתוספתא פ"ג אינו גורס לא יחשוב את הרע אלא לא ימכור את הרע כו' א"כ מפורש דקאי על המוכר ע"ש: (י) ומעתה לא נשתקע תורת אונאה מישראל דעיקר ענין אין לו אונאה האמור בברייתא דנו"נ באמונה קאי ואיירי להרמב"ם על היתרון שמעלה המוכר להשתכר הרבה יותר ואם נמצא אונאה שנתאנה מוכר במקח הזה בלקחו מן המוכר הראשון מזה לא איירי הברייתא כלל. ודרך משל כשאומר חפץ זה לקחתיו במנה ורוצה אני להשתכר עוד מנה ולא אמכור לך אלא במאתים ממילא ה"א מנה שניה אין לו ללוקח עליו שום טענה דהאי ידע ומחיל אף שבאמת חפץ זה אינו שוה יותר ממנה דהא קמחיל מתחלה על אותו מנה יתירה שנותן אולם אם נמצא אונאה במנה ראשונה שאמר המוכר כי אפשר להיות שחפץ הזה אינו שוה רק שמונים זוז בזה וודאי יש לו טענת אונאה ללוקח על המוכר כי על חסרון ופחת זה לא ידע ומחיל הלוקח כלל ונראה דענין הזה הוא ג"כ בהאי דינא דמפרש המוכר ואומר יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ולא אמכור לך אלא במאתים דמסקינן דאין לו אונאה משום דאמרי' דידע ומחיל אולם כ"ז שייך לומר דמחיל על המנה היתירה אך אם נמצא אונאה במנה ראשונה שאמר המוכר כי באמת אינו שוה חפץ הזה רק שמונים זוז בזה ודאי שייך אונאה דהא על אותו עשרים זוז לא ידע הלוקח לומר דמחיל נמצא דבין ענין שאמר המוכר חפץ זה לקחתי במנה או שאומר חפץ זה אינו שוה אלא מנה אם נמצא אונאה על אותו מנה עצמה בחד דינא מתדנא אמנם קצת ראוי לחקור בזה איך יש לו לחשוב בזה שתו' אם יש לחשוב מכל המעו' שנותן לו הלוקח עבור החפץ נמצא דחסרון עשרים זוז שיש במקח הזה אינו עולה לשתות אחרי אשר נותן עבור מקח זה מאתים זוז ממילא עשרים זוז הוה רק עשירית או שלא נחשוב רק מעיקר שיווי החפץ שהוא אינו שוה אלא מנה' א"כ יש כאן יותר משתות וצ"ע כעת: עכ"פ זהו הדבר שדברנו שהחזרנו הדבר ליושנה שלא ישתקע תורת אונאה מישראל שנהוג בין התגרים שכל סוחר ומוכר אומר על נאמניתו בכך וכך לקחתיו ומתפשר עבור ריוח ואם נמצא אונאה שנתאנה הסוחר בקנייתו יכול בעל החנות הקונה מהסוח' לתבוע על אונאתו אף שקנה אצל הסוחר על נאמנותו שאמר לו בכך וכך לקחתיו מ"מ עדיין יש כאן דין אונאה לשיטות פירש הרמב"ם לית דין ולית דיין ששייך כאן אונאה דדוקא על משכורתו שמודיע לבעל החנות שמשתכר בזה אין בו דין אונאה דידע ומחיל אבל לא על מה שנתאנה הסוחר בגוף המקח דהא זה לא ידע בעל החנות דלמחול ואפילו לפיר"ח ג"כ שייך דין אונאה אצלינו הואיל ובעל החנות רואה בעיניו ובאזניו שומע סכום המקח א"כ קא קפיד זה הלוקח על שיווי המקח דהא לא אמר הר"ח שאין דין אונאה בנו"נ באמונה אלא כשאינו חוקר ודורש בשעת קנייתו על סכום הדמים אלא סומך כמו שיאמר לו אח"כ חזינן דלא קפיד אשיווי דמי אלא על הדמים שנתן זה אבל דרך התגרים שדורש בעל החנות על סכום הדמים שייך שפיר אונאה דקפיד על דמי השווי ועי' במהרי"ט סי' י"ט הי' שם המעשה בשותפין שקנה אחד חלק חבירו ונתן לו ריוח ודן מהרי"ט שיש לו דין נו"נ באמונה עפ"י שיטת הרמב"ם שאומר המוכר בכך וכך לקחתיו ואין בו אונאה אבל לפי באורנו זה ליתא דבכי האי גוונא שיודע הלוקח בשעת קנייתו סכום הדמים שפיר קא קפיד על שיווי המקח ויש בו ונאה: (יא) ועוד חקרתי לומר דזה ודאי דהר"ח לא פליג על ענין פירש הרמב"ם ומודה להרמב"ם בגוונא דכ' הרמב"ם דכשמוכר אומר בכך לקחתיו וכך אני משתכר בו אפילו מעלה שכרו הרבה מאוד אין דין אונאה דזהו עיקר ענין מפרש האמור שם בברייתא: אך על דינא ושיטת הר"ח דסובר היכא שהלוקח אינו דורש בשעת קנייתו סכום המקח וסומך על הסך שיאמר לו המוכר אח"כ אין בו דין אונאה. אפשר שהרמב"ם חולק על עיקר דין זה ומש"ה לא הוה מצי מפרש כפיר"ח דהנה לשון הרמב"ם הובא שם בסעיף כ"א דבעינן דוקא שיפרש שיעור יתרון אונאה ואז ידע לוקח ומחיל ועי' בסמ"ע שם ס"ק ל"ט דלא מהני כשאומר סתם יודע אני שיש במקח זה אונאה עד שיפרש בכדי שידע מה שמוחל לו ע"ש ועי' בסי' רל"ב עיף ז' שהובא שר לשון הרמב"ם בענין מומין שצריך לפרש את המום בפירוש או פך שהמום פוחת דמי המקח וע"ש סמ"ע ס"ק ט"ז דמאריך הרבה בזה דהטור חולק בזה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דסובר בכל דבר שאינו קצוב לא מהני שיעבודא וערבות ומחילה אבל שיטת שארי פוסקים חולקים כמבואר בסי' ס' ובסי' קל"א בה' ערבות. לכן מהני גבי מומין אף אם לא פירש ועיין עוד בסמ"ע שמאריך דלדעת הטור אף באונאה אין צריך לפרש שיעור האונאה ע"ש ומעתה לשיטות הרמב"ם כמבואר לשונו בסי' רכ"ז סעי' כ"א וסעי' כ"ב דהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל כמבואר בסמ"ע ס"ק ל"ט ובסימן רל"ב א"כ פירש ר"ח דאיירי בגוונא שבשעת גמר הקניה אינו יודע הלוקח את סכום קצבות דמי המקח כמה הוא אם רב או מעט ממילא ראוי לומר לשיטת הרמב"ם הואיל ואינו יודע הלוקח בשעת מעשה המחילה קצבות שיעור כמה אונאה יש בזה אינו מועיל המחילה דהא הרמב"ם סובר שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל כנ"ל: והטור שמביא פיר"ח לשיטתו אזיל דסובר כשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וסברי דמהני מחילה אף בדבר שאינו קצוב. ואף שהעלתי לעיל סברא מילתא בטעמא לסברת הר"ח מענין חליפין דקי"ל דאין אונאה בחליפין משום דלא קפיד אשיווי. אולם מ"מ אין כ"כ ראיה הכרחית דהא הרמב"ם וודאי סובר דלא מהני מחילה אם לא שהיא קצובה ומפורשת. ואעפ"כ סובר דחליפין אין בו אונאה. דהתם מילתא אחריתי הוא כדאי' בסמ"ע ס"ק ל"ו דאין דין אונאה אלא במכר ולא בחליפין דכי תמכרו או קנה כתיב ומבואר בסמ"ג סימן ק"ע דדרך חליפין לקנות בכלי קטן כלי גדול ע"ש וביותר מבואר במגיד ובכ"מ והובא בסמ"ע ס"ק ל"ו דבחליפין אפילו מקפיד על שומתן אין אונאה ע"ש וגבי מכור לי באלו שם בסעיף י"ט דדעת רמב"ם דיש בו אונאה עי' סמ"ע ס"ק ל"ג דמסיק לשון הרמ"בם דאע"ג דבדרך חליפין הוא דהא לא דקדק לידע כמה יש בחופנו מ"מ כיון דאמר מכור לי שהוא לשון מכר יש בו אונאה ע"ש ועיין בכ"מ דכתב דאם אמר חלוף באלו אין אונאה ע"ש והטור הביא דהרא"ש מספקא ליה אם יש אונאה או לא הביאו גם הרמ"א בשו"ע ונכון לומר דהרמב"ם לשיטתו שהמוחל צריך לידע שיעור קצוב מהאונאה ובלא"ה לא מהני א"כ לשיטתו גבי מכור באלו מה שבחופנו אין המוכר יודע שיעור האונאה והרא"ש והטור לשיטתם דסברי דאפילו בלא קצבה מהני לכן אפשר לומר גבי מכור באלו דאין בו אונאה אף דמכור לי קאמ' והויא מכיר' ולא חליפין מ"מ הא חזינן דלא קפיד לידע כמה יש בחופנו ולא קפיד על שיווי החפץ וקמחיל על אונאתו ובחליפין שאני דאפילו קא קפיד אשיווי אעפ"כ אין בו אונאה אבל היכא דלא קפיד אפילו במכירה ראוי לומר שאין בו אונאה: וכפי הנרא' קרוב' ולא רחוק' המה הני ב'עניני' דמכור לי באלו עם דינא דהר"ח שהלוקח קונה על נאמנותו של המוכר כפי שיאמר לו אח"כ וסברות הר"ח דמשו"ה אין בו אונאה הואיל ולא קפיד משעה ראשונה על דמי שיווי החפץ כמו כן גבי מכור באלו חזינן דלא קפיד הלוקח ג"כ אדמי שיווי יהיה לזול או ליוקר לפחות או ליותר: ובשני הדינים ראוי לומר דאין בהם אונאה אף גבי מכור באלו יש שם רעותא במאי דמכור קאמר הא בענין הר"ח ג"כ עסק מכירה הוא ומ"מ סבר הר"ח דאין בו אונאה. עכ"פ נראה ברור לומר דהרמב"ם דסובר גבי מכור לי באלו יש בו אונאה ולא מועיל האי סברא דלא קפיד כמו כן סובר הרמב"ם בענין דינא דהר"ח דיש בו אונאה רק הטור דסובר כשיטת הר"ח דאם לא חקר הלוקח מתחילת קנייתו על דמי המקח אמרינן דלא קפיד ומחיל על אונאה לשיטתו שפיר מסיק דאף מכור לי באלו אפשר דאין בו אונאה מחמת דלא קפיד אשיווי ומאי דמספק הטור גבי מכור באלו משום דאפשר הלוקח יש לו אומדנא על מה שחפן זה ולא קמחיל ולקמן אבאר דלא קשה על הרמב"ם מהא דאמרינן דבקונה מבע"ה אין לו אונאה משום דאי לאו דנותנין לו ביוקר לא היה מוכר הא עכ"פ אין קצבה ולא ידע לוקח כמה האונאה דלימחיל: (יב) וראיתי בש"ך ס"ק ט"ו שכ' על האי דנו"נ באמונה דאין בו אונאה כתב וז"ל וה"ה אם נתאנה המוכר כגון ששוה יותר ע"ש וכן מאריך בזה מהרי"ט סימן י"ט בזה ע"ש וכל דבריהם הוא ע"פ שלא ירדו לכוונות הרמב"ם כפי מה שפרשנוהו לאמיתתו כי לפי ביאורנו דעיקר ענין האונאה הוא על משכורתו שמעלה הרבה להרויח וכמו ענין מפרש דיודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני מוכר במאתיים ודאי האי עניינא לא שייך אלא במוכר שמעלה דמי המקח על לוקח: אולם לפיר"ח יש לחקור זאת דאפשר דדווקא הלוקח אם נמצא אונאה שמתאנה מוכר מתחילה במקח זה מחוייב לקבל מחמת טעם שכ' הר"ח דחזינן דלוקח זה לא קפיד על שיווי החפץ מתחלה אבל זה המוכר אף שנתרצה לדברי הלוקח שיומסר לו המקח הזה באותו דמים עצמם שלקחן הואיל והוא יודע המקח שנתן עבורן א"כ אפשר לומר דשפיר קפיד זה על עסק אונאה ולא קמחיל כלל רק שדמיון טעות עלה על רוחו שאינו שוה יותר ואם אח"כ נודע לו שמקח זה שוה הרבה יותר למה לא יהיה לו אונאה דגבי מוכר לא שייך סברות הר"ח הנ"ל וראיתי במהרי"ט שכ' וז"ל אף דאפשר דטעמא דכ' הר"ח לא שייך אלא על ליקח מ"מ אין ליפות זכות המוכר יותר מלוקח ע"ש אבל לי נראה דיש לדמות זה לענין בעה"ב דקיי"ל דאין לו אונאה ומסיק טעמא משום דאי לאו דמוקרי לבעה"ב לא הוה זבין דמאני תשמישי יקירי ליה וכ' הטור דהרמ"ה ס"ל דה"ה אם נתאנה הבעה"ב ומכר בזול מכדי שוויו ומסיק הטור דהרא"ש חולק ע"ז וכן הסכים הב"י דבשלמא אם אינה המוכר להלוקח יש סברא דהלוקח יודע דמאני תשמישי יקירי לו ואם לא מוספי ליה לא זבין אבל אם נתאנה הבעה"ב לא שייך זה ע"ש וא"כ חזינן דהמוכר חלוק מדין לוקח היכא דיש סברא לכן להר"ח נראה דדווקא גבי לוקח שייך לומר אין בו אונאה אבל לא במוכר: (יג) עוד כתב הש"ך באותו ס"ק דגבי נו"נ באמונה אפילו ביטול מקח אין בו ודייק לה הש"ך מדכללה הברייתא דנו"נ באמונה עם האומר ע"מ שאין לך עלי אונא' דמסקינן במפר' והתם ודאי אפילו ביטול מקח אין לו ע"ש ולדעתי אי משום הא לא איריא דהא במשנה דף נ"ז איתא העבדים ושטרות קרקעות והקדשות אין להם אונאה נמצא שכוללם המשנה בחדא מחתא ואעפ"כ שם בד' נ"ו פליגי אמוראי גבי קרקעות אי אין להם אפי' ביטול מקח וכן גבי הקדשות ע"ש ברש"י ד"ה מאי אין כו' ובתוספות שם ד"ה אפילו כו' ע"ש: אולם לפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם איך שענין נו"נ באמונה הוא עצמו ענין מפרש ואומר שמשתכר כך וכך ודומה ממש לענין מפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' א"כ אין כאן שום ספק דאין לחלק בין אונאה לבטול מקח. אבל