גליא מסכת חלק א קלח

זמן שלהם מעט יותר מעיקר הדין ג"כ אין להם דין שערות דממילא ע"כ היה לו השערות כדי שיעורן קודם זמנן. וא"א לצייר לנו לומר אלא כימצא בתחילת לילה הזה שיעור מצומצם המועיל ע"פ עיקר הלכה וממילא שקוד' זמנן לא מלאו עליהם שיעור הקצוב ותיכף בתחילות הלילה נתמלא סאתם ומידתם קצובות שיעורן המועילין ע"פ דין וזהו דוחק גדול ועוד אמאי פליגי תנאי בשיעורא דהנהו שערות נייתי כמה קטנות ונבדק בתחילת לילה הזה ושיעור אשר ימצא להם באותן זמן נקבע להלכה דע"כ ימצא להם שיעור מצומצם דאם ימצא להם שיעור גדול מעיקר הדין הנצרך להם יש לחוש להם דאף בסתמא כשמוצאין שערות לא חיישינן שמא קודם זמן היה ושומא נינהו אבל על אלו שערות יש לחוש שנראה וניכר שהיו בשיעורן קודם הפרק. וע"פ חקירה זו יש לחזק שיטות ר' חננאל אשר הביאו תו' (מ"ט ע"א) ד"ה ואיבעית אימא דהואיל ולית הילכתא כר' יהודה דתוך הפרק כלאחריו ליתא נמי כדבריו בחזקה דרבא והלכה כר"ש בתוך הפרק כלפניו וגם בהא דלית ליה חזקה דרבא והקשו עליו התו' דאטו מידי הא בהא תליא ע"ש. ואולם לפי חקירה הנ"ל ניחא דאם באנו לחזק חזקה דרבא לאלימתא טובא לא מקיימא מילתא אלא אי נימא תוך הזמן כלאחריו דלפי"ז אינו מהצורך לנו לומר שימצא השערות בתחילות זמן גדלות בשיעור מצומצם דאף דראינו דגדולים טובא משיעור הראוי להן לית לן מידי. וע"כ סובר ר' חננאל כשיטות התוספות לעיל (מ"ו ע"א) שם דלישנא בתרא פליג על לישנא קמא ומצי סובר דתוך הזמן כלאחריו ואם כן מילתא דחזקה דרבא איתאמרה על פי לישנא בתרא. וקצת עסק חקירה זו עמד עליו בעל הפלאה בתשו' הובא בספר בית אפרים סי' קל"א ע"ש ובלא"ה יש לדקדק למחזיקים חזקה דרבא טפי מרובא ואנן חזינן דתנאי ר' יהודה ור' שמעון פליגי בחזקה דרבא א"כ הוה פלוגתא רחוקה בין התנאים ועוד לפי מה שהקשה הפ"י בקדושין (ס"ד ע"ב) על דמסתפק ר"י אם שערות לחודא מהני או לא הקשה שם דנעשה בדיקה בקטנים לפני הפרק ונחזי אי רובא לית להו שערות א"כ למה מספקא לר"י על אותן הנמצאים שערות וספק בשנים ניזיל בתר רובא ע"ש וגם לעיל הבאתי מה שחקר בסימני בגרות נעשה בדיקה ונדע כמו כן קשה למה פליגי תנאי בחזקה דרבא ומאן דסובר חזקה דרבא הוה עדיפא מרובא כנ"ל. נעשה בדיקה בקטנים בתחילות זמן גדלות שלהם ונעמוד על הבירור אי רובא ככולהו אית להו או לא ובלא"ה מצינו שחז"ל עסקנים בדברים היו. עיין חולין (נ"ז ע"ב). אלא מכל זה מוכח ומוכרח דאף חזקה דרבא למאן דאית ליה כוותיה לא הוי רוב גמור כלל אלא מעט יתר מפלגא והנהו שאין מביאין הוי מיעוט המצוי עדיין וכמו שהארכנו שהיא בעצמה אינו חזקה אלימתא כלל ואינה מועלת אלא להיות סניף לנאמנות הנשי' ור"ש דלא סובר לה כלל סובר באמת דנשים לא מהימני ומשו"ה לא קשה דלמה לא עשינו בדיקה על זה לעמוד על הבירור הואיל ופלוגתתן קרובה דבין למר ובין למר ליכא כאן רוב גמור. הן אמת באיזה מקומות בתלמוד מצינו בפלוגתא דתנאי אי הוה רובא אי לא ולא קשה לן נעשה בדיקה על זה עיין ר"ה (דף ח' ע"א) בקרא דלבשו כרים הצאן עוד בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי בנפלים אי רובא וולד מעליא ילדן או לאו אולם יש לחלק בין העניינים ובנפלים עיין תוספות יבמות (ל"ו ע"ב) דפליגי אי הוי מיעוט המצוי ע"ש. ועוד אמרתי להעיר ראיה ברורה דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא ולדעתי מתעורר מזה קושיא גדולה על דעת המחזיקים לאותה חזקה יותר מרובא דהנה ענין חששא דנשירה כפי הנראה חששא רחוקה ולא שכיחא כלל ואמוראי פליגי בזה אי חוששין או לא ולפום רהיטא יש לחקור על האי מ"ד דסובר לא חיישינן כלל לנשירה הא אמרינן לקמן ריש פ' בא סימן דאי אפשר לעליון בלא תחתון ואפילו בדקו ולא אשכחו מותרת לחלוץ דוודאי היה ונשרו ע"ש אלמא דכשירה מלתא היא ואולם ראיתי בתוספות מ"ח ע"ב ד"ה איבעית אימא דהא דחיישינן לנשירה הוא אינו אלא ע"פ חזקה דרבא ולמאן דלית ליה חזקה דרבא שם מותרת למאן אם בדקוה ולא אשכחי לה שערות אפילו בבעל דהוה ספק דאורייתא ולא חיישינן לנשירה לד"ה ודווקא משום דחזקה דרבא חיישינן לנשירה וא"כ שפיר אמרינן שם ריש פרק בא סימן דהואיל וא"א לעליון בלא תחתון משו"ה אמרינן וודאי נשרו ומעתה אי נימא כהאי שיטה דחזקה דרבא אלימתא היא ועדיפא מרובא א"כ קרובה לוודאי נחשבת תיקשי לן טובא על האי מ"ד דלא חייש לנשירה ומתיר למאן בבדקו ולא נמצא אפילו לפי חזקה דרבא אמאי הא אפילו נימא דנשירה לא שכיחא כלל מכל מקום הואיל וחזקה דרבא קרובה לוודאי וממילא הוי מיעוטא דלא שכיחא כלל שלא יבוא שערות אחרי שני גדלות וזו שנבדקה ולא מצאו השערות טפי יש לנו למיתלי בנשירה מלמיתלי שהיא ממעוטא שאינו מצוי ואמאי מתירין לה למאן ותולין אותה בקטנות הואיל והוי מיעוטא דלא מצוי ואף דנשירה נמי אינו מצוי עכ"פ נשירה יש במציאות כמו דהוכחנו בריש פ' בא סימן והוי ספק דאורייתא מהאי מיעוטא או מהאי מיעוטא. ומבואר בתוס' (מ"ח ע"ב) דלר' שמעון דלית ליה חזקה דרבא והוי ספק השקול אם לא בדקוה כלל אסורה למאן ודווקא בבדקוה דאז יש למיתלי טפי שלא הביאה עדיין דמצוי זה למאן דלית ליה חזקה דרבא מלמיתלי בכשירה דלא שכיחא וכשלא בדקוה הוי ספק השקול אם הביאה או לא אסורה למאן ולא מוקמינן אחזקת קטנות אפילו בלא חזקה דרבא ולא על חזקת פנוייה משום דעכ"פ קדושי דרבנן אית בה בודאי והפוסקים ביארו זה באורך א"כ הכ"נ קשה אמאן דלא חייש לנשירה הואיל ושני הצדדים הוה מיעוטא דלא מצויין הוה ספק שקול בדאורייתא ויש לאסור אע"כ מוכח דחזקה דרבא לא אלימתא היא כלל אלא הוה כמו רוב שאינו רוב גמור והמיעוט הוה מיעוט המצוי שאינו מביאין תיכף בשני גדלות ונשירה לא שכיח והוה מיעוטא דלא מצוי ויש לתלות טפי במיעוט דלא הביאו עדיין דהוה מיעוט המצוי מלמיתלי בנשירה ולא חיישינן לה ימ"ד דחייש לנשירה אפשר דסובר דנשירה ג"כ מצוי קצת או מטעם אחר כאשר אבאר: זאת ועוד אחרת מצאתי לחקור דבר הזה מסוגיא בפ' מי שמת (קנ"ד ע"ב) במעשה דבני ברק דמסקינן דנכסים בחזקת לקוחות הוה קיימי ובני משפחה עירערו לומר דקטן הוא עדיין שהוא בלא שטרות ועיין בתוספות ד"ה בחזקות שכ' והשתא ניחא דקאמר ר"ע סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה דאפילו לא נמצא לו סימנים איכא למימר שנשרו לאחר מיתה עכ"ל. ולפום רהיטא קשה טובא להאי מ"ד דסובר חוששין שמא נשרו א"כ אפילו היה חי איך היה ס"ד דבני משפחה לבודקו ולהחזיקו בקטן כשלא ימצא לו שערות הא אינו ראיה זה כלל דמ"מ איכא למימר דגדול הוא והשערות נשרו. ולמאי השיב ר"ע סימנים עשויין להשתנות אחרי מיתה הא אפילו בחיים יש לחוש לנשירה. ונחזי אנן לפום מאי דאסברא לן הנודע ביהודא דחזקה דרבא עדיפא טפי מרובא וקרובה לוודאי נחשבת ומעתה הלקוחות שהחזיקו בנכסים אלו ויש להם זכות כח חזקה דרבא דהוה רוב המצוי שכבר הביא שערות והבני משפחה רוצים לגרוע זכותם עפ"י שרוצי' שיבדקו אותו אפשר לא ימצא לו שערות ויתברר שקטן הזה מן המיעוט שאינן מצוי שאינו מביאים שערו' תיכף כשבאו לכלל שנים וע"י זו רוצים להוציא את הנכסים מיד הלקוחות שהחזיקו בהם שלא כדין קשה אף הלקוחות יטענו ויאמרו שקטן הזה אף שלא נמצא לו כעת שערות עדיין אינו ברור שהוא מהאי מיעוטא שאינן מביאים כשבאים לכלל גדלות אלא מהאי רובא דהוה רוב המצוי המביאים בזמנן והא דלא נמצא השערות משום שנשרו אף דנימא דנשירה לא שכיחא כל כך עכ"פ למ"ד דחוששין לנשירה מסתמא יש איזה מיעוט שנמצא בהו נשירה אף דנימא דנשירה הוה מיעוט שאינו מצוי מ"מ הואיל והמעוטא שאינן מביאים בזמנם הוה ג"כ מיעוטא שאינו מצוי א"כ מאי חזית לתלות ריעותא דחסרון השערות בהאי מיעוטא אדרבא נתלי בהאי מיעוט' דנשירה ובפרט להאי מ"ד דחושש לנשירה משמע לכאור' דלא הוה אליב' מיעוט שאינו מצוי וכנ"ל וא"כ אפי' קודם מיתה איך היו בני המשפח' יכולין להוציא ע"פ ספק מלקוחות שהחזיקו כבר מכל זה מוכח בפשיטות ובבירור דהאי חזקה דרבא לא אלימתא היא ואינו רק בגדר רוב שאינו רוב גמור ונשירה לא שכיחא אלא מגדר מיעוט שאינו מצוי נחשבת אך אם היה חזקה דרבא רוב המצוי טובא ממילא מסברא נוטה לומר לנשירה אף שאינו מצוי בלל מטעמא דגם שאינו מביאין הוה ממיעוט דלא מצוי והראי' מריש בא סימן דעליון אתי ברישא אמרינן נשירה לדברי הכל אבל השתא דנימא באמת חזקה דרבא לא אלימתא היא אפילו כרובא א"כ מסברא אין לנו לנטות כשבדקנו ויש חסרון שערות לנשירה דלא שכיחא אלא דהוא ממיעוט המצוי שלא הביאו מעיקרא שערות בזמנן ומשו"ה שפיר טענו בני משפחה שרוצים לבודקו הואיל וחזקה דרבא לא אלימתא כלל לא איתחזק עדיין בגדלות גמור משנים לחודא עד שיהיה נראה לו ג"כ סימנים וכשנבדוק אותו ולא נמצא לו שערות הריעיתא דלא נמצא גדולה יותר מהחזקה שהחזקנו אותו מעיקרא משבא לכלל שנים יביא סימנים וענין נשירה דלא שכיחא כלל אינו מרעא לריעותא מה דחזינן שאין לו שערות הואיל והחזקה דמעיקרא גם כן אינו רוב גמיר ומצויין מאוד שאינן מביאין בזמנן א"כ הריעותא דנחסר לפנינו מציאו' שערות מיעקרה לה מעיקרא להאי חזקה הואיל ולא הוקבע מתחילה בחזקת גדלות גמורה כלל ושפיר היו מוציאין מהלקוחות ע"פ בדיקה זאת והוכרח ר"ע להשיב להם דהואיל וכבר מת אין מועיל הבדיקה דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה ושכיחא נשירה לאחר מיתה וא"כ לא היה ריעותא כלל ממאי דלא נמצא כעת שערות ונשארה חזקה דרבא כדמעיקרא בלי שום ריעותא והלקוחות המה מוחזקין אף שחזקה דרבא לא אלימתא כל כך אין כח לבני משפחה להוציא מספק. וכפי הנראה נראה ראיה ברורה מסוגיא דבני ברק דנשירה לא שכיחא כלל דמשמע אם היו בודקים קודם מותו והיו נעדרים השערות היה הריעותא זאת מיעקרה לה מעיקרא לחזקה דרבא והיה כח לבני משפחה להוציא מיד הלקוחות שהחזיקו מכבר ותפסו הנכסים ולא היה כח ביד הלקוחות המוחזקים לטעון ולומר שמא נשרו א"כ מוכח מזה דנשירה לא שכיחא דאי היה נחשב למיעוטא עכ"פ לא היה כח לבני משפחה להוציא ממון ע"פ רוב דלא אזלינן בממון בתר רובא. וראיה להאי מ"ד דמתיר למאן כשבדקו ולא מצאו אפילו כשבעל ולא חיישינן כלל לנשירה דהוה מיעוט שאינו מצוי כלל ומהצורך לנו לומר דטעמא דמ"ד דחיישינן לנשירה הוא משום דבבעל דהוה ספק אשת איש איסור ערוה וכרת חיישינן למיעוט אפילו שאינו מצוי כמו דאי' במים שאין לו סוף וסילונות דרובא ניטבעין ופסק הרמב"ם דלענין ממון מועיל האי רובא ויורדין לנחלה ע"פ רוב הזה דמיעוט ניצלין לא שכיחא ומ"מ אוסרין אותה להנשא מפני חומר ערוה וכרת עיין בפ' ו' מה' נחלות ע"ש ובסוגיא דיבמות (דף ל"א ע"א ע"ש) א"כ אפשר דהנהו מ"ד שניהם מודין דנשירה לא שכיחא כלל רק דפליגי אם יש להחמיר בבעל דהוה חומר ערוה ואיסור כרת והמפרשים חקרו אי פליגא כלל בלא בעל עיין עליהם ומזה יוצא לנו סתירה גדולה לדברי מהרי"ט סי' נ"ב דכתב דספק נשירה הוה ספיקא דאורייתא ומכל דברינו ראי' לדברי החולק שם עם מהרי"ט אשר דברינו ממש כדבריו ע"ש: ועיקר יסוד הראיה שיסד בעל נודע ביהודא להוכיח מדברי התו' בסוגי' דבני ברק שהקשו שם קנ"ד סוד"ה ועוד סימני' וז"ל וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו הא אמרי' בנדה פ' בא סימן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים עכ"ל וקושיא זו הקשו לפי האוקימתא דנכסים בחזקת בני משפחה הוה קיימו ולקוחות באו להוציא מידם. וע"ז הקשו דע"פ חזקה דרבא יש לנו לדין שיוציאו הלקוחות א"כ מוכח דחזקה זו עדיפא אפילו מרובא דאין הולכין בממון אחרי רוב להוציא ממון ובהאי חזקה העלו התוס' שיוציאו הלקוחות הנכסים ע"ש: אמנם למעיין היטיב בדיוק לשון התוס' נראה דאין מקום כלל לדבריו דיש לעיין בלשון הקושיא שכתב למה יש לנו לומר שהוא קטן דלפי הבנת נ"ב משמע שהקשו למה לנו כלל בדיקה אפילו בלא בדיקה יש ללקוחות להוציא ע"פ החזקה א"כ היה לו להתוס' ליכתוב בקיצר למה לנו כלל בדיקה אבל השתא דכתבו בלשונם למה יש לנו לומר שהוא קטן משמע שכיוונו לדבר אחר בזה גם מה שמאריך התוס' להביא כל דברי תלמוד האמורין בסוגיא דנדה אות באות ולכאורה מדרך התוס' לקצר כל מה דאפשר לכן האמת יורה דרכו דקושיא זו קאי אמאי דכתב התוס' שם לעיל מזה דאיירי דמצאו סימני' כהוגן שהיו שחורות לפי' ר"י שם ולפירוש תוס' שהיו גומות וא"כ רצו הלקוחות להוציא ע"פ אלו הסימנים מבני המשפחה וע"ז אמר ר"ע אף שכעת הסימנים כהוגן אמרינן הואיל ועשויין להשתנות אפשר נשתנו ונעשו כהוגן ומעיקרא לא היו מהוגנין כפי הצורך להן ע"פ דין ועל זה שפיר הקשו התוס' למה יש לנו לאחזוקי ריעותא על סימנים שנמצאו כהוגן. הא בכל שערות הנמצאים אחרי שנים אם באנו לאחזוקי עליהם ריעותא יש לחוש דילמא היו אלו שערות קודם הפרק ויש להם דין שומא ואינו מועילים אפילו עומדים אחרי הפרק ומ"מ אמרינן דלא מחזיקינן ריעותא ואזלינן בתר שעת