גליא מסכת חלק א קלב

וא"כ איך בעי בעל נו"ב בסי' צ"ג לומר דע"א מהני על עדות שנים הואיל ומשטרות ליכא שום חזקה ובסי' ס"א בירר דבריו להוכיח דע"כ חזקה דרבא אלימתא היא דלולי זאת אינו מהראוי להאמין לנשים וראיתי בריב"ש סי' קפ"ב שהעתיק דברי חידושי הרמב"ן וז"ל שמטעם זה סומכין בסימני הבת בעדו' נשים כיון דלא אחסור' ונא אממונא קמסהדי כי היכי באומר זה אחיו של פלוני מאביו מהימן ה"ה לסימנים ועדיפא מינה דהכא אפשר למיקם השתא עלה דמילתא אם הביאה או לא משא"כ באחיו עכ"ל וכוונתו דטעמא דמהימן גבי אחיו מפורש שם בתלמוד משום גילוי מנתא היינו דעבידא לגלויי ע"ש והכא גבי סימנים יש לנו לברר תיכף פשיטא דיראים לשקר ולפי דברי הרמב"ן מבואר דיותר יש לנו למילף עסק היתר עדות בסימנים מאישתמודעינהו מעסק היתר עדות ספק שנים דפשיטא ח"א למיקם עלה דמילתא האידנא כמו בשערות וגם במרדכי פ' מצות חליצה כתב כדברי הרמב"ן ממש בשם ראבי"ה ע"ש: אמנם כשבאנו למילף עדות שערות או עדות שנים מאשתמודעינהו צריך לחקור היטב טעמא דקיהיב התם תלמוד' דמסקינן שם והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואשה כי חקרתי ומצאתי הרבה שיטות להקדמונים בפירושא דהאי מילתא והרמב"ם ז"ל מפרש כפשוטו שכוונת התלמוד הוא כמו דאמרינן דאשה וע"א נאמן על מיתות הבעל דקיהיב תלמודא טעמא בפ' האשה משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והרמב"ם סוף ה' גירושין האריך דברים לבארן וכן ביאר הרמב"ם בפ' ד' מיבום דמשו"ה נאמן אשה וקרוב וע"א על עדות אחי פלוני משום שזהו דבר העשוי להגלות כו' כענין שבארנו סוף הלכות גירושין ושם כתב שאין יכול להשמט אם אין הדבר אמת ויתפוס בשקרו ע"ש ולפירושו יש מקום לדמות אפשר גם עדות סימנים ועדות שנים לזה: ואולם דעת כמה קדמונים לפרש ענין גלוי מילתא האמור כאן על דרך אחר שלא כענין מילתא דעבידא לגלויי האמור בעדות מיתות הבעל ועיין ברי"ף פ' החולץ דמחריך בזה ותוכן כוונתו ביאר ריב"ש סי' קפ"ב הביאו הב"י ריש סי' קנ"ז וז"ל כתב הרי"בש שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמנים לומר שזהו אחיו של פלוני כשמעידין כן בשע' מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין נא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ומסיים הב"י שאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא אפילו לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם וגם בהגמ"יי כו' דמשמע מדברי הרי"ף דלא סמכינן אקרובים אא"כ משנ"ת ואין נראה כראבי"ה אנא אפילו במתכוונים להעיד נאמנים וכ"כ במרדכי פ' מצות חליצה עכ"ל הב"י וראיתי שהמרדכי מביא באריכות דהראבי"ה כתב דמשמע מתוך האלפסי ומלשונו שאינו נאמנים אלא במל"ת ואין נראה לו דמוכח פ' הגוזל ומאכיל דמל"ת אינו נאמנים אלא באיסור דרבנן אי בשבוייה דהוה דאוריית' מ"מ הקילו בהן מטעם דמנוולא נפשה אי בממונא כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם שם בנחיל דבורים פי' אף שהוא מדרבנן משום שהוא ממונא בעינן דווקא בעלים מרדפין וכן כתב ריב"ש שם הביא פר"ח סי' ס"ט ע"ש] וכן משמע סוף פ' ב' דכתובות ובפרק כיצד מעברין דמל"ת איני נאמן אלא בדרבנן והכח דאורייתא הוא אלא אפילו מתכוונות להעיד משום עיגונא ומשום מילתא דעבידא לאגלויי עכ"ל וראיתי להפר"ח בסי' ס"ט שמאריך לבאר שמסל"ת אינו נאמן אלא בעניני דרבנן: אך לדעתי לא דייקו הטיב בדברי הרי"ף ובהארכות דבריו וריב"ש דקדק בלשון הרי"ף כל צרכו לנכון: ונראה פשוט שהרי"ף לא רצה לפרש מאי דאי' בתלמוד גילוי מילתא בעלמא הוא כמו שפירשה הרמב"ן כדוגמא האמור מילתא דעבידא לגלויי בהאשה רבה דלפי"ז קשה למה משני תלמודא כאן בלישנא דהכא נקט גילוי מילתא והתם נקט מילתא דעבידא לגלויי ודומה לזה איתא בפ' שני דכתובות דנאמן להעיד מה שראה בקטנותו שיצתה בהינומא ומפרשינן משום דרוב נשים בתולות ניסת גילוי מילתא בעלמא הוא. והתם לא שייך כלל פירש רמב"ן דעתיד הדבר להגלות בלעדי העדות כמו שפירש הרמב"ם סוף ה' גרושין בעדות מיתת הבעל וע"כ צריכין לפרש דבלא"ה יש התם רוב לא נקרא עדות גמורה אף כאן בעדות אחים לא שייכי כלל דעבידא לגלויי דאפשר דווקא במעיד שמת הבעל ירא העד לשקר פן יבוא לפלוני ברגליו ויהיה נתפס לבדאי אבל הכא אפשר שלא יתגלה ולפיכך נקט תלמודא גלוי מנתא בעלמא הוא. ומפרש הרי"ף על דרך שפי' ריב"ש ומעולם לא איירי הרי"ף בענין מסל"ת כמו שעלה על דעת הראבי"ה הנ"ל דאילו היה כוונתו למל"ת לא היה מהצורך להאריך דברים בזה אבל תוכן פירושו הוא כרי"בש וז"ל בסי' קפ"ב שאין אשה וקרוב נאמני' להעיד שזה אחיו באיסור או בממון כשמעידין בשעת מעשה ומשנה שלמה בפ' יש נוחלין האומ' זה אחי אינו נאמן אלא שאם אמרו כן קודם מעש' שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין הדיינין המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודעינהו כיון שכבר הוחזק הדבר ע"פ אלו קודם מעשה עכ"ל ריב"ש נראה ברור דלא כיון מעולם על ענין מסל"ת דמעולם נא נשמע בענין מסל"ת לחלק בין שעת מעשה לקודם מעשה אבל תוכן כוונתו על דרך המבואר ברמב"ם פ' ט"ז מסנהדרין הלכה ו' אין צריך ב' עדים אנא בשעת מעש' אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר לו ע"א חלב זה או גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א ומקור לזה מירושלמי הביא המשנה למלך פ' ג' משגגות שפי' בחידושיו לקדושין (דף כ"ג ע"ב) חקר הדברים בדברי הרמב"ם הנ"ל מסוגי' דהאומר קדשתי את בתי דפליגי שם אם סוקלין ומלקין או לא ואולם זה ברור מאי דאיתא בקדושין (דף פ') דסוקלין על חזקות וע"ש ברש"י ד"ה איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקה שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדית גמור נסקלין זה על זה והביא הרמב"ם כל זה הפ' א' מאיסורי ביאה ע"ש ובסוף אותו פרק הביא הא דאמר קדשתי את בתי לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו מ"מ אם זינתה אינה נהרגת על פיו עד שיהיו שם עדים או תוחזק ע"כ מוכח בהדיא דאפילו לסקילה מועלת מה שהוחזקה קידם מעשה אפילו בלא עדות גמורה רק שמענו זאת ע"כ קרובים מועיל ומעתה דהרי"ף ביאר כאשר מבואר בריב"ש הנ"ל שם דקודם מעשה הודיעו הקרובים זה הדבר שזהו אחיו מאביו בעודנו בחיים של המת ואמירתן הועיל בזה משום שלא לענין ממון ולא לענין איסור אמרו זאת וא"כ באותו זמן נתחזק שזהו אחיו ע"פ הקרובים ושפיר מצי העדים או הדיינים המעידים בחליצה לכתוב ואשתמודעינהו כיון שכבר הוחזק כדברי ריב"ש ומסולק תמיהות ראבי"ה על הרי"ף דלא איירי כאן ממסל"ת כלל אדרבה לאידך גיסא יש לדייק לפי הדברים הללו א"א כלל לומר שיהיה פלוגתא בזה שלא יהיה מועיל הואיל ואף לסקילה ולמלקות מהני וא"כ אמאי מצינו בתלמודא דפליגי בה ר' אחא ורבינא חד אמר בעדים עיין ברש"י דמפרש דסובר דצריך להביא ב' עדים שזהו אחי המת מאביו ע"ש וכפי הנראה חקירה גדולה היא על דברי הרי"ף בזה: ואולם על שיטות פי' המרדכי שהביא שם בשם הרבה קדמוני' שאב אינו נאמן על עדות שנים ומאשתמודעינהו אין להביא ראי' דוודאי התם גילוי מילתא בעלמא היא דבלא"ה תופסין אותו בחזקת שהוא אחיו מן האב וקרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין דומיא דגילוי מילתא דפ' האשה שנתארמלה אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב והביא קרובים לעדותו הא לא הוה גילוי מילתא עכ"ל ולפום רהיטא הפליאה עניו יותר מעל הרי"ף שמפרש דאיירינן שהוא מוחזק בלא"ה וגם מצריך עדות קרובים לחזק הדבר כמו שתופסין עד עתה וקשה עדות הקרובים למה לי כלל וכלל הואיל והיינו תופסין מכבר אותו לאחיו מהאב וסוקלין על חזקות מכש"כ שמועיל לחליצה וביותר קשה לפי"ז מ"ט מאן דפליג בתלמודא ומצריך דווקא עדים ודברי המרדכי הביא הב"י סי' קס"ט ולא חולק עליו שם דמשמע לכאורה שמסכים לדבריו אולם בסי' קנ"ז העתיק לשון הרמב"ם כדרכו דאפילו קרוב ואשה נאמנין והב"ש שם ס"ק ב' הביא דברי המרדכי דמצריך שיהיה מוחזק בלא"ה ומסיים הב"ש ולא משמע משארי פוסקים כן ע"ש. ואתה רואה שהב"י בעצמו הביא דברי המרדכי הללו שם בסי' קס"ט אשר בא מזה להוכיח האי דינא שעל עדות שנים צריכין דווקא עדים כשרים וא"כ משמע דישרו דברי המרדכי אצל הב"י ולדעתי דברי המרדכי וראייתו דקמסיים דומיא דגילוי מילתא האמור בפ' האשה שנתארמלה למעיין בדבר לאמיתו היא ראיה שאין עלי' תשובה אלא שקיצר ואני אבארה כי לפי הנראה מפשטות דברי הרמב"ם ושו"ע סי' קנ"ז דמכשירין בסתמא באשתומדעינהו אפילו אשה וקרוב ולא מצריכין שיריה מוחזק בלא"ה כמרדכי הנ"ל אלא מתירין משים מילת' דעבידא לגלויי כמו דמפר' הרמב"ם באריכות בפ' ד' מיבום. קשה מאוד להבין הלא עסק מילתא דעבידא לגלויי נמצא בכמה מקומו' בתלמוד בפ' האשה רבה בענין עדות מיתות הבעל דמאמיני' מטעם הנ"ל ובעדות החודש בפ' אין מכירין (דף כ"ב ע"ב) דאתא עולא ואמר קדשוה לירחא במערבא ומסקינן דלח מיבעי עילא דגברא רבה דנאמן אלא אפי' בא אחד מסוף העולם ואמר שקדשו ב"ד החודש נאמן מ"ט מילתא דעבידא לאגלויי הוא לא משקרי בה אנשי וזה הלשון עצמו נקיט תלמודא בפ' המקבל (דף ק"י ע"א) בענין שטר דהיה כתוב בי' שנין סתמא מסקינן אף דבכל מקום קרקע בחזקות בעלים גבי ספיקא אבל בהאי ספיקא הואיל דהוה מילתא דעבידא לגלויי ע"פ עדים אטרוחי' ב"ד כו' ע"ש וכאן בפ' החולץ בענין אשתמודעינהו שני הש"ס בלישנ' ולא נקט מילתא דעביד' לגלויי אלא נקט גילוי מילתא בעלמא הוא מוכרח הדבר בבירור גמור שתוכן ענין הזה מובדל ומופרש משארי עניני עסק מילתא דעבידא לאיגלויי: ושפיר הוכיח המרדכי מזה דע"כ איירי תלמודא כאן באופן דבלא"ה תופסין אותו בחזקת שהוא אחיו מהאב אלא שהקרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין ומביא ראי' לזה מהאמור בפ' האשה שנתארמלה ג"כ האי לישנא ממש ולא נקיט שם לישנא דמילת' דעבידא לאיגלויי משום דהתם לא שייך למינקט רק לישנא דגילוי מילתא דהתם (בדף ק"ח ע"א) איתא שם דנאמן לומר מה שראה בקטנותו שפלונית יצאה בהינומא ומפרשינן דמשו"ה נאמן משום דרוב נשים בתולה נשאת גילוי מילתא בעלמא הוא ע"כ ע"ש והתם לא נקיט מילתא דעבידי לגלויי דלא שייכא התם דאפשר לא יתגלה הדבר זמן זמנים ועיקר הטעם התם משום דאיתא בלח"ה רובא דרוב בתולות נישאות וא"כ לא בא העד רק לגלות הדבר דכמו דמחזיקין דענין ע"פ הרוב כן הוא האמת ולפיכך שייך למנקט גלוי מילתא הוא. ושפיר יליף לה המרדכי דיש לדמות לשון גילוי מילתא דנקט באשתמודעי לשון גילוי מלתא האמור בכתובו' וכמו דבכתובות איתא בלא"ה רובא כמו כן הכא איירי דאיתא בלא"ה חזקה שהיינו תופסין אותו לאחיו מאביו ובאין אלו לגלות הדבר דכמו שמחזיקין כן הוא האמת וא"כ שני ענינים הללו המה בדוגמא ממש: וראיה זו ראיה ברורה ונכונה מאוד עד אשר באמת על שיטות הרמב"ם קשה למה שינה תלמודא בלשונו כאן מכולהו עניני עד אשר עלה בדעתי לומר דהרמב"ם גורס אפשר גם הכא האי לישנא דאי' בכל מקום היינו מילתא דעבידא לגלויי ולא גילוי מילתא ויתבאר כל זה לפנינו לנכון אבל לפי הנתבאר דפירוש המרדכי מדוייק לפי לשון התלמוד קשה מה שעוררנו למאי צריכא כלל כאן עדות שה יקריב הואיל ואיירינן שאיתחזק בלא"ה וחזקה מועלת אפילו לסקילה בשלמא התם בסוגיא דכתובות דמסקינן דבלא"ה איתא רובא לא קשה קושיא זו הואיל ואית רובא למאי צריכין כלל העדות דהא מפורש שם בריש פרק ב' דאפילו למ"ד דאזלינן בממון בתר רובא לא מהני רובא דרוב בתולות ניסת משום דאיכא רוב הניסת בתולה יש להם קיל ואיתרע לה רובא ע"ש. ובאמת הקשה שם בתוס' ד"ה וזו אמאי סמכינן על האי רובא להעיד מאי דזכור בקטנותו הואיל והאי רובא לאו מידי הוא ומתרץ דהאי רובא דבתולה ניסת עדיף מהאי רובא דיש להן קיל ומשו"ה לא איתרע לו האי רוב דבתולה ניסת מכל וכל ולפיכך מועיל האי רוב שיהיה נאמן להעיד מה שראה בקטנותו ושפיר צריכין לעדות אבל כאן קשה למה לא סמכינן על חזקה לבדה דמועלת אפילו לסקילה ולמאי צריכין לעדות כלל. וחקרתי לתרץ זאת ע"פ מאי דראיתי להלן במרדכי באותו פרק מביא שם דברי ר' יואל הלוי שאב אינו נאמן להעיד שהוא בן י"ג שנה דהא הוחזק בקטן וההיא דהחולץ אפילו מאן דאמר גילוי מילתא ומכשיר קרובים משום דהוחזק באחיו אבל לא הוחזק באחיו בעינן שני עדים כו' ומה שהורה ר"ת דכל אשה שהגיעה לכלל שנותיה בשכינותיה לא צריכה בדיקה דהא מלקין על חזקות ואמרינן נמי הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה תימא לר' יואל הלוי אם עשה מעשה דמלקין על החזקות לא מיירי ע"י קול דקול לא הוה חזקה אלא מעשה הוה