גליא מסכת חלק א יב

שנתן זה וא"כ חזינן דלא קפיד לעמוד על שוויי משא"כ האי דינא דהרא"ש כמבואר בטור התשובה באריכות שמעיקרא התווכחו המוכר וליקח על שיווי המקח זה אומר בכה וזה אומר בכה ואח"ז נתפשרו שישומו לוי לעמוד על שוויו וא"כ חזינן דאינו מוחל לוקח זה על אונאתו ורוצה להעמיד המקח על בוריו בשוויו וכל זה לשיטת הר"ח. אבל על שיטת הרמב"ם דאיירי שהמוכר הודיע ללוקח בשעת המכירה דמי מקח באיזה סכום קנאו מהמוכר ראשון וליכא שים הוכחה דלוקח מוחל ולא מקפיד על אונאתו ודאי קשה מה שהקשה מהרי"ט מאי שנא מהאומר ע"מ שאין לך עלי אונא' יכול לחזור דלא ידע מאי מחל ומאי שנא זה דנו"נ אמרי' שפיר דמחיל אף דלא ידע מידי ובפרט שהארכנו שע"פ שיטת הרמב"ם ישתקע תורת אונאה כל עיקר מישראל שלא תמצא מוכר ולוקח שמדרך תגרים שהלוקח שוטט ודורש לבקש אמונה באיזה מקח קנה המוכר וכנ"ל: (ד) ולהשקיט כל מבוכות והערות הללו יגעתי ומצאתי לעמוד על אמיתת כוונות הרמב"ם בענין זה ובמחילה מכבוד הרב המגיד והב"י ומהרי"ט וסמ"ע וש"ך ובעל נתיבות משפט כולם לא עמדו ולא הלכו כאן בנתיבות משפט: כי המגיד הביא כאן על דברי הרמב"ם שכך פיר"ח וכו' העולה על רוחו שכיוונו שמועותיהם ושניהם לדבר א' נתכוונו אבל האמת הוא שקשה לזווגם כקריעת ים סוף שיטת הר"ח לשיטת הרמב"ם ולא קרבו זא"ז ומר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בפלוגתא רחוקה: כי הלא תראה דהר"ח כמו שהובא במגיד ונימוק"י ובהג"א ובטור קבעו כל קביעות הדברים מעסק המכירה הכל בפיו של לוקח איך שהלוקח הוא ראש המדבר לעשות עסק מסחור מהמכירה הזאת ולוקח הוא האומר למוכר תן לי חפץ זה כמו שקנית ואני מאמינך כו' ע"ש ועוד שכולם דייקו בלשונם לומר דבשעת גמר הקני' עדיין נעלם סכום דמי המקח מן הלוקח ואינו יודע עדיין באיזה סך קנאו מוכר זה מן המוכר הראשון רק שמאמינו לו בכל אשר יאמר אח"כ דלדעת הר"ח זהו עיקר כוונת הברייתא בלישנא דאמונה שזהו האמונה שאינו יודע בשעת מעשה הקני' סכום דמי החפץ וסומך על אמונת המוכר כפי אשר יאמר סכום המקח שנתן עבורו. וענין אונאה הנאמר שם הוא במה שנתאנה מוכר הזה כשקנה חפץ הזה מיד מוכר הראשון. וז"ל הנימוק"י אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה כו' וכן בהג"א וז"ל ואם נתאנה לוקח ראשון ואינו שוה כמו שנתן אפ"ה צריך זה ליתן כמו שהתנה אפילו אינו שוה וכן הוא בטור ע"ש. אבל הרמב"ם דייק ונקט כל הענין בדרך אחר שקבע כל עסק דברי המכירה הכל בפי המוכר וז"ל הרמב"ם כיצד אומר חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה עכ"ל הרי שכל עסק המעשה דבר המכר קבוע בפי המוכר והוא ראש המדבר בענין המכירה ואף זאת שלא מעלים סכום קצבות סך דמי המקח מן הלוקח בשעת גמר המכר ואף זאת שלא הזכיר הרמב"ם שנמצא אח"כ אונאה בדמי המקח בשעה שקנאה מוכר זה ממוכר הראשון כמו שמבואר זה בשיטת הר"ח: (ה) לפיכך נראה ברור בעליל שלא כדברי המגיד וכל הפוסקים שדימו ששיטת הר"ח עם שיטת הרמב"ם המה אחדים אבל האמ' שהמה שני ענינים נפרדי' ודעת הר"ח הוא לפרש כוונת אין לו אונאה האמורה שם בברייתא קאי על עסק אונאה שנמצא שנתאנה מוכר זה בעת הלקחו אצל מוכר הראשון ואיירי דווקא כמו שדייק הר"ח דהאי לוקח אינו שואל וחוקר כלל בשעת קנייתו על סכום דמי קצבת המקח רק שמאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ ומתחייב ליתן לו אותו סך שנתן זה אם לזול אם ליוקר וכמו דמסיים הנימוק"י והג"א והטור בשם הר"ח ביסוד טעמא דמלתא דמשו"ה אין לו אונאה דחזינן דלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל: וזהו לישנא דאמונה האמורה בברייתא כלומר שמתחייב ליתן כפי שיאמר על נאמנותו איזה סך שנתן עבור חפץ זה. ומחמת שלוקח אינו דורש כלל בשעת קנייתו על סכום החפץ ממילא ראוי ונראה לומר דקמחיל על אונאה אשר המצא תמצא במקח זה ונפשו חשקה בחפץ זה מאוד וכדמפרש שם בסעיף ד' גבי חליפין דאפילו מחט בשריון אין אונאה דחזינן שזה חפץ במחט יותר מבשריון ועיין במגיד ובב"י מה שהביאו דטעמא דחליפין דחזינן דלא קפדי אשווין ואי"ה אחקור לקמן בענין חליפין: וזהו דווקא כשהלוקח אינו יודע סכום המקח בשעת הקני' אבל אם היה אומר לו המוכר סכום המקח אף שאומר לי בסכום הזה קניתיו וזה מאמין לו מ"מ יש לו אונאה דהא אין כאן הוכחה דאינו מקפיד על שיווי החפץ וקמחיל על האונאה דאפשר דוודאי קמקפיד על שוויו רק שעינו הטעתו כמו דאמרינן כך בכל לוקחי כמו כן לוקח זה ששמע סך המקח עלה בדמיונו ששוה סכום הזה ושפיר דייק הר"ח שהלוקח אינו יודע בשעת הקני' סכום המקח מוכח שאינו מקפיד על שוויו וקמחיל אונאה אשר ימצא בזה: וניחא דקבע הר"ח כל עסק האמירה הזה בפי הלוקח דהלוקח הוא דאינו יודע סכום המקח ובלוקח שייך זה הדבר שיאמר למוכר שיקבל אצלו מסחור זה כמו שקנה אבל אין סברא שיאמר ענין זה המוכר אחרי שהוא יודע סכום המקח רק הלוקח מסתמא אינו יודע סכום המקח וכשנתעורר חפצו וחשקו למסחור זה אינו מקפיד על שוויו אף ליוקר וקמחיל על אונאה אשר יש שם: (ו) אולם הרמב"ם דרך אחרת עמו ואין דעתו לפרש כוונת הברייתא בדרך זה. ושיטת הרמב"ם דלא קאי ענין אונאה האמור' שם על אונאה שנתאנה מוכר הזה אצל מוכר הראשון אלא עיקר ענין אונאה האמורה שם הוא במה שמוכר זה מעלה משכורתו בזה המקח הרבה מ"מ אין כאן דין אונאה באותו יתרון שמעלה המוכ' להשתכ' סך רב על המקח יותר מדמי הקרן שנתן עבור מקח זה אצל מוכר הראשון ושיטת הרמב"ם הוא דהאי ברייתא דנו"נ באמונה בחדא גוונא מתפרשת עם הסיפא דקמסיים שם ע"מ שאין לך עלי אונאה דמסקינן שם בתלמודא דאיירי במפרש יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ולא אמכור אותו לך אלא במאתים וכדאיתא בסעיף כ"א שם וכולה ברייתא בחדא גוונא איירי דהמוכר אומר ומפרש יתרון האונאה שעושה במקח הזה ומשמיענו ברייתא ענין זה בתרי גווני היינו בין שהמוכר אומר ללוקח שהוא יודע שהחפץ זה אינו שוה אלא מנה ומוכר לו במאתי' או שלא אומר שיודע שאינו שוה כו' אלא אומר שלקחו במנה ורוצה למכור דווקא במאתים ועל שניהם מסיים ברייתא דאין בו אונאה הואיל ומוכר מפרש וזה הלוקח שומע ומתרצה לזה שפיר אמרינן דקמחיל על אונאה זו שנפשו חשקה מאוד בקניית מקח זה אף ליוקר: (ז) וניחא מאוד שדברי רמב"ם משונה מפיר"ח שהר"ח קבע כל עסק המכירה בפי הלוקח והרמב"ם קבע כל עסק קביעות המכירה בפי המוכר וכבר עמד על שינוי זה בדרישה ע"ש ולא מצא מרגוע לזה אבל באמת לפי מה שהערותי בזה מעיקרא לא קשה מידי דהא הרמב"ם קבע ענין עסק האונאה האמור גבי נו"נ באמונה הוא במה שהמוכר מעלה להרויח משכורתו הרבה ודומה לענין מפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ולכן כמו שהברייתא קבע ענין זה תקוו של המוכר שהוא האומר יודע אני שאינו שוה כו' דוגמא לזה קבע הרמב"ם ג"כ גבי נו"נ באמונה בפי המוכר. כי בחדא גוונא איירי או שהמוכר אומר יודע אני כו' או שהמוכר אומר בכך וכך לקחתיו ואני מעלה להשתכר בו עבור מנה מאתים ובברייתא גופיה באופן שמעלין על המקח ממנה על מאתים קבע ברייתא אמירה זו בפי המוכר ובלוקח קבע ברייתא אמירה זו והיפך שהוא פיחת המקח ממאתי' על מנה ואומ' יודע אני ששוה מאתי' ולא אתן לך רק מנה והענין פשוט דמסתמא דרך תגרים הוא כך שהמוכר הוא מעלה על המקח כל האפשרי והלוקח הוא הפוחת ע"ד שאמרו רע רע יאמר הקונה: (ח) ועוד נראה פשוט דיש רבותא במה דקבע ברייתא האי אופן שמעלה המקח בכפל ממנה למאתים המוכר הוא אומר זה אף שזה וודאי אם היה הלוקח אומר כך יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ואני נותן לך עבורו מאתים פשיטא שאין בו אונאה דהא קמחיל בפירוש עסק אונאה והמותר שיש בזה המקח. אבל כשהמוכר אומר כך שהוא יודע שאינו שוה אלא מנה כו' ממילא לא קא אלים כ"כ ענין המחילה כאן דאפשר אינו עולה בדעת הלוקח ליתן פטר מנה מאתים ולמחול כ"כ רק שדומה בדעתו שהחפץ זה שוה באמת מאתיים ומה שהמוכר אומר שאינו שוה רק מנה מגזם ואומר כך ולהשביח מקחו אומר כך כמבואר בסעיף ך"ב ע"ש קמל"ן הברייתא דאפילו בכה"ג שהמוכר אומר זה ולוקח שומע ושותק ונתרצה במקח אמרינן דמחיל על אונאה וכן בסיפא בפוחתין המקח אם המוכר הוא הפוחת ומפרש ואומר שיודע אני ששוה מאתים ואני מוכר לך במנה אין לך מחילה מפורשת יותר מזה. אבל כשלוקח הוא אומר כך למוכר שיודע אני ששוה מאתים כו' אפשר שעדיין אין המוכר מוחל רק שחושב וטועה אף שהלוקח אומר ששו' יותר מיטעי הוא דקטעי וא"כ ראוי לומר שיש כאן אונא' קמל"ן ברייתא דמ"מ אין כאן אונאה: ובנו"נ באמונה כמו שביארנו לשיטת הרמב"ם דעניינו דומה למפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא ק' כו' ויש רבותא בשניהם דאי לא הוה נקט התנא רק האי בבא דיודע אני ה"א התם שייך לומר דהלוקח קמחיל כל יתרון האונאה הואיל ושומע מפיו של המוכר שהוא יודע שאינו שוה אלא ק' אבל בהאי בבא שחפץ זה לקחתיו בק' אפשר דלא קמחיל לוקח רק שטועה בדמיונו שמוכר הזה לקח בזול הרבה בחצי שוויו ובאמת חפץ זה שוה מאתי' וא"כ אח"כ שנמצא בו אונאה יכול הלוקח לחזור קמ"ל ברייתא דלא אמרינן הכי אלא תלינן דלקח קמחיל על אונאה במקח זה. ואי הוה נקט האי בבא בכך ובכך לקחתיו היה אפשר לומר סברא להיפך דדווקא בזה אמרינן דלוקח קמחיל על אונאה ויתרון שמעלה המוכר בזה המקח דהואיל ושומע הלוקח שמוכר הזה קנאהו במקח סכום הזה. מסתמא אינו שוה זה החפץ יותר דמי פתי יסור למכור את שלו בפחות משוויו לכן המחילה מוכחא טובא אבל בהאי בבא שאומר מוכר יודע אני שאינו שוה אלא ק' יש מקום לומר דלא קמחיל הלוקח רק שחושב דהמוכר להשביח מקחו אומר זה ובאמת החפץ זה שוה יותר וכנ"ל קמ"ל דבין בנו"נ באמונה ובין גבי יודע אני אף שהמוכר הוא אומר זה ולא לוקח מ"מ תלינן במחילה אצל הלוקח ולא בדמיון טעות. ועוד נראה דנו"נ באמונה וענין יודע אני כו' המה שני עניינים דגבי נו"נ באמונה דאומר כך וכך אני משתכר לא צריך לסיים ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל גבי יודע אני שאינו שוה כו' צריך לסיים בה ע"מ שאין לך עלי אונאה ואף זאת דלא מהני אלא לר' יהודה עיין תו' ד"ה בד"א כו' אבל בנו"נ באמונה דכך וכך אני משתכר מותר אפילו לר' מאיר הואיל ולא אומר כלל ע"מ ולקמן נחקור בזה עוד: (ט) ומצאתי הדבר כדברי מפורש ברמב"ם פי"ד ה"א וז"ל כבר ביארנו שהנו"נ באמונה ואומר כך וכך אני משתכר אין לו אונאה ואפילו אומר חפץ זה לקחתיו בסלע ובעשר אני מוכר מותר אבל ב"ד היו חייבים לפסוק שערים שלא יהי' כ"א משתכר כל מה שהוא רוצה ע"ש עכ"פ מבוא' ומפור' הדבר שערן אין לו אונאה הנאמר ונשנה שם בפ' י"ג ה"ה דנו"נ באמונה קאי ואיירי על היתרון שמעל' המוכר להשתכר הרבה יותר מכדי קרנו ולא קאי על עסק אונאה שנתאנה המוכר בהלקחו מיד הראשון: ובהשקפה ראשונה אמרתי שנעלם מהמגיך לשון הרמב"ם זה בעת שכתב בר"פ י"ג על דין דנו"נ באמונה לסמוך פיר"ח ולשתפו לשיטת הרמב"ם. אח"ז ראיתי במגיד ריש פי"ד שם ובלח"מ שמבאר דברי המגיד ע"ש והולך לשיטתו דהרמב"ם סובר כשיטת ר"ח דאונאה דנו"נ באמונה הוא שלוקח מחוייב לקבל עליו מה שנתאנה מוכר בלקחו ממוכר ראשון ויליף הרמב"ם בדרך דמיון דהואיל ומחוייב לוקח לקבל עליו אונאה של המוכר ממילא רשאי להשתכר הרבה ע"ש. אבל דעתם רחוקה מאוד מפשוטו דידוע דלשון הרמב"ם דנקט וקאמר כבר בארנו משמע שהדבר מבואר ומפורש באר הטיב ולא מכללא אתמר ולא מדיוקא אתמר ושלא כדברי המגיד והלח"מ דלדבריהם לאו בפירוש איתמר אלא מדיוקא לכן החמת כמו שבארנו שיטת הרמב"ם בזה: