גליא מסכת חלק א קכט

ופוטרה מחליצה לעולם אף אחרי שגירשה הכהן וראיתי בשלטי הגבורים פ' החולץ שכ' שיש לו ראיות באריכות על זה אבל לא ביארן שם אמרתי לחקור איזה עניינים דומים ונערכין לזה כי לא על זה בלבד יש לחקור חקירה זאת כי הרבה אשר יתלכדו לחקור ענין זה בהם כי כפי הנראה השקפה ראשונה בכל מקום שנאמר בהם לא תנשא וניסת לא תצא יש לחקור איך הוה הדין אם גירשה ובג' גיטין פסולין דמבואר בדף פ"ו דניסת ל"ת. לכאורה אין לחקור בו כלום הואיל ומבואר בסי' ק"נ דנותנין לה גט אחר והיא תחת בעלה א"כ אין שום נ"מ כלל: אולם בשארי עניינים כדומה במשאל"ס דאיתא בסוף מכילתין ניסת ל"ת יש לחקור איך הדין אם גירשה או מת הבעל אם מותרת אח"כ לכתחילה הנשא וצריך לחקור אם יש לחלק בזה בין שיטות וסברות הר"מ דבעינן דווקא הוראת חכם ובין שיטות שארי פוסקים דמתירין סתמא וגם בענין האמור בסימן קנ"א והוא מסוגיא דפרק הזורק (דף פ' ע"א) בעירעור בעל שנתחלף בין גט לשובר וכה"ג יצא קול על קדושין האמור בגיטין (פ"ט ע"ב) והוא בשו"ע סי' מ"ו דקלא וקודם נישואין חוששין לה וקלא דבתר נישואין אין חוששין ובעניינים הללו אין מצריכין לה גט אחרי שניסת כפירש"י (פ"ט ע"ב). ועיין ב"ש קנ"א ס"ק ב' בשם הרשב"א ע"ש ובענין עירעור וקלא הדבר מפורש (בדף פ"א ע"א) דאף דקלא דלבתר נישואין לא חיישינן אבל אם מת הכהן אסורה להנשא לאחר משום דלאחר הוה קודם נישואין וכן פסק טוש"ע סי' ו' עיין שם והוא בענין קול גירושין גבי כהן ע"ש אך עדין אין להוכיח מהתם לשארי עניינא הנאמר בהם ל"ת כמו משאל"ס ובסבלנות המבואר בשו"ע סי' מ"ה דכל חששא דסבלונות הוא רק לכתחלה אבל ניסת ל"ת וכן בכולהו ספק קדושין אשר הביא הב"ש סי' ל"א בשם מהרי"ק בס"ק י' ע"ש דאם נישאו ל"ת היאך הוה הדין אם גירשה או מת אם מותרת לאחרים לכתחילה וכן בענין דאמר שמואל בסופ"ק דכתובות דהלכה כר"ג ואת לא תעביד לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין היינו אם בא כהן למלך אוסרין לו ואם נשא אין מוציאין וכן בת גרים מסוף קדושין ובטוש"ע שז' סעיף כב אם נמלך אוסרין לו ואם נשא אין מוציאין ממנו האיך הדין אם מת כהן זה אם מותרת לאחר: אפשר דאין לפשוט כל הני עניינא ממאי דהבאתי בקלא דגירושין גבי להן אף דקלא בתר נישואין דלא חיישינן לה ולא מפקינן מיניה מ"מ נשמת כהן זה אסורה לאחר דהוה לכתחילה כקלא דקודם נישואין דשאני התם דבקלא דקודם נישואין אף אם ניסת תצא א"כ חמירא לן האי איסורא דמפקינן איתתא משום חשש איסור הזה: אבל כל הני ענייני דאמרי' בהו ניסת ל"ת א"כ לא חמירא חשש איסור הקבוע שם שפיר יש לומר דכשהותרה הותרה ומצאתי בהני ענייני האמורין בסופ"ב במוציא אשתו משום שם רע ודומיהן דאמרינן שם אסור לחזור מפני שהוציא משום שם רע ואם חזר ונשאה אינו מוציא ומביא נימוק"י מירושלמי דאם גירשה אם מותר לחזור לקחת לכתחילה ומסיק לחלק בין יש לה בנים או אין לה בנים דיהיה לעז בנים אם יבוא לאוסרה ע"ש ויש שורש לסברת חילוק זה בגמרא דילן דף פ"א ע"א ע"ש: כפי הנראה ראוי לומר בכל הני ענייני דעכ"פ בהיו לה בנים אין לאסור משום לעז בנים דהא אף הרמב"ם דמחמיר בשלשה גיטין להצריכה גט אחר אף בזמן שיושבת תחת בעלה ומסיק עוד דאם אי אפשר להשיג גט אם הוא וותיק מוציא אותה בגט ומשובח ומ"מ כ' דאם יש לה בנים לא יוציא אפילו הוא וותיק משום לעז בנים ע"ש בשו"ע סי' ק"נ בזה: ראיתי בב"ש סי' ט"ו ס"ק יח לענין שנשא שניות לעריות ע"י אונס ונתבטל האונס אם מחוייב להוציאה ע"ש ולא ידעתי למה לא חקר לחלק בין היו לה בנים או לא ועיין בדברי בה"ג אשר הביא הרי"ף בפרק עשירי דבמקום שמתירין משום בנים אם מתו הבנים חוזר לאיסורן ע"ש וכאן במת הכהן או שגירשה שכ' הרמב"ם להצריכה חליצה ולא מחלק הרמב"ם בענין בנים משום דהרמב"ם תפס לשון הגמרא דאיירי בנתקדשה לחוד ולא שייך בנים רק השו"ע שכ' קידש או ניסת לכאורה לא היה לו לכתוב סתמא להצריכה חליצה כשמת הכהן. אלא היה לו לחלק בענין בנים רק כבר הזכרתי ענין פלוגתא דרי"ף ובעלי תוספות המובא בטור סי' קנ"ט אי שייך ביבמה לשוק איסור ממזרות ומבואר הדבר במוהר"י מינץ ובתשובת הרא"ש כלל נ"ב דאפי' בישראל לא חלצינן לה כשיש לה בנים לדעת בעלי תוספות דיש חשש לעז ממזרות ע"ש עכ"פ כשיהיה לה בנים ודאי תהי' פטורה מחליצה ואפשר עוד לומר לפי סברו' ר"ת אשר הביא מהר"י מינץ סי' י"ד דאינו מהראוי לחלוץ נשואות שלא יתגנו על בעליהן כמבואר סופ"ק (ד' טו ע"א) רק דמחלק דשאני התם דנישאו בהיתר ע"פ הוראות ב"ה משא"כ במת הולד שנישאו בחשש לא חיישינן לתתגנה וזה ראיה לדברי בית מאיר שהבאתי לעיל דסוגיא איירי במזידה ע"ש): וא"כ בנ"ד שמורין לה שתנשא בהיתר לכתחילה ע"י חקירות ודרישות סברות אשר ביארנו א"כ ראוי לומר שמודה הרמב"ם דלא חלצינן לה מטעם שלא תתגנה על בעלה ודומה ממש לענין האמור סופ"ק דפוטרין אותה בלא חליצה. עכ"פ כעת ראוי להתירה להתנסבא בלא חליצה ובעת וזמן שיתגדל היבם זקני הדור כל זמן שמזקינין דעתם ניתוסף עליהם ורוח ממרום יופיעו וידונו בעת הזאת כאשר יערה עליהם רוח ה' ממעל בעזרתו יתברך שמו וזכרו לעד ולנצח נצחים א"ס: יד בדבר השאלה אשר נשאול נשאל דוד בעסק יבמה אחת מעי' ליפנישאק אשר בעל' שבק חיים לכל חי והיא נישארה זקוקה ליבם קטון והענין הוא שהבעל היה בעת הנישואין בן אחד עשר שנה ונעשה קטטה בין הזוג וקוד"בר בר מצוה נתקרבו כערך חודש ימים ונתעכבו יחד עד אחרי בר מצוה ג"כ כערך חודש ימים מר ואח"ז נתפרדו עבור קטטה בערך יותר משנה והלך לעולמו ואחרי מותו העידו מתעסקי הח"ק שבדקיהו ולא מצאו באותו מקום לא שערות ולא גומות והאשה אומרת שלא קרב אליה אחרי בר מצוה רק בתולים נמצא לה קודם גדלות והנה לא עלי דבר המשפט כי משפט הזה לאלהים לקדושים אשר בארץ המה אשר כבר הורו הזקני' ובעלי תריסין אשר נשאלה שאלה כזו בשנת תקמ"ב לפני בעל המחבר בית אפרים כמבואר בשו"ת לאבן עזר שהאריך בעצמו בהיתרא שם בסימן מ"א ועוד הציע הדבר לפני חכמי אשכנז ה"ה הגאון בעל שאגות אריה דק"ק מיץ ולהגאון מברלין ולבעל נודע ביהודא ולשארי גאונים מפורסמים וגם עם הגאון מוולאזין עסק דברים בזה אשר הרבה דברי גאונים הללו העתיקם בית אפרים בספרו אחת לאחת ונימנו וגמרו להיתרא בעסק הזה וגאונים הללו צללו במים אדירים בים התלמוד אשר כל רז לא נעלם מהם ולא נעדר דבר מהם אף שתלמיד וותיק עתיד לחדש ות"ל הרבה דברים אשר רעיוני על משכבי סליקו מצאתי משמע מוצא מידי משמע ומשמע ומפורש בדבריהם וכמעט לא נשאר לחדש אפי' כמעלי תעלא מבי כרבא אמנם אמינא אין מדרש בלא חידוש ואמרתי להעלות את אשר נתחדש לפני להעדיף כחא דהתירא בהאי איתתא בעסק הזה: והגאון שאגת ארי' ובעל בית אפרים קבעו עיקר יסוד ההיתר ע"פ המבואר בסי' ל"א סעיף ה' באחרונים דמאי דאסרינן בשהגדיל עמה ואמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה מ"מ לא הוה רק ספק מקודשת ודלא כר"ן דחשבי לוודאי קדושין וז"ל הגאון ממיץ ועכשיו נבוא להתירא דאיתתא דא שיש לפנינו ספק ספיקא ספק אם היה כאן עדי יחד דהיינו ב' עדים כשרים שראו ביחד כשנתייחדו והם ראו להעדים ועדים ראו אותם ושהו עדים כשיעור ביאה. ואת"ל שהיה שם עדים פעם אחת כדין אכתי איכא ספק שמא לא נבעלה וכדברי רמב"ם ושארי פוסקים דע"י יחוד ליכא אלא ספק ודלא כהר"ן ועוד מאריך שם שס"ס הנ"ל מתהפך הוא ע"ש ובעל בית אפרים צירף לזה עוד נאמנות האשה שאומרת לא נבעלתי בגדלות וגם בעל נודע ביהודא קבע יסוד התירא ע"פ אופנים הללו ובעסק ספק שמא לא הביא סימנים לא חקרו חכמים הנ"ל. וידוע אשר הדבר מוסכם ומבואר ברמב"ם פ' ב' מאישות ובכמה מקומות מפורש זאת בתלמוד דאף בנעשה בר מצוה בשנים מ"מ אין השנים מוציאין אותו מקטנות ועיקר ושורש המעתיקו מן קטנות לגדלות המה סימני שערות ולפיכך אם היה הדבר ברור שלא הביא עדיין סימנים אין עליו דין גדלות כלל אף שנעשה בר מצוה משנים וא"כ נידון דידן יש לנו לקבוע עוד יסוד היתר דיש ספק אם הביא סימני שערות ובפרט שבדקוהו אחרי מותו ולא מצאו אף שידוע שאפשר סימנים עשויות להשתנות אחרי מיתה כדאית' (בב"ב קנ"ד) במעש' דבני ברק עכ"פ מידי ספיק' לא נפקי ויש להצטרפו לשארי ספיקא להכריע בדבר להתיר וראיתי בס' בית מאיר סי' מ"ג שדוחה עסק ההיתר של תורת יקותיאל בתשובה שהביא שם בסוף ספרו להתיר ומסיים בעל בית מאיר אמנם אם לא נמצא שערו"יש יסוד גדול להתיר כי זהו עיקר ויסוד בדבר הזה ע"ש ובעל תורת יקותיאל לא חקר בענין שערות כי נראה במעשה שלו כבר היו נמצאים סימנים והנה בעל בית אפרים ושאגות ארי' לא חקרו ג"כ בספק שערות ואמינא דאפשר שכבר נמצאו סימנים באותו ענין ואולם ראיתי בתשובת הגאון מברלין העתיקו בס' בית אפרים שם סי' מ"ג חקר מזה הרבה וז"ל הגאון הנ"ל ובענין הסימנים אשר נקטו להו מעלתם בפשיטות ולא רצו להעמיד בזה כלל מכח דברי שארי הגאון בעל נודע ביהודה סי' מ"א ולדידי איכא למהוי בה טובא כו' ע"ש שהאריך בזה: והענין הוא שבעל נו"ב שם החליט הדבר דחזקה דרבא שאמר שם בפ' יוצא דופן (דף מ"ו ע"א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים האי חזקה אלימתא היא עד מאד ועדיפא מרובא והוכיח זאת מדברי התוס' דב"ב פ' מי שמת (דף קנד) סוף ד"ה ועוד סימנים שהקשו שם למה יש לנו לומר שהוא קטן הואיל והגיע לכלל שנותיו חזקה שהביא סימנים כמו דאמר רבא דחזקה הביא סימני' ע"ש ואנן קיי"ל דע"פ רובא אין מוציאין ממון וע"פ חזקה דרבא כתבו התו' דהלקוחות יש להוציא הנכסים מהיורשים מסתמא בהאי חזקה אלימתא וקרובה לוודאי דאף ממון יש לנו להוציא על ידה וא"כ אין לנו לעשות מעסק סימנים ענין ספק כלל להצטרפו לס"ס ע"ש ובאמת דבר הזה מבואר לכלל גמור אצל הפוסקים דכל דבר לא שכיח לא מצטרפין לס"ס וזה מבואר בר"ן פ"ק דכתובות דמשו"ה אין מתירין באשת כהן מטעם ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא מוכת עץ דמוכת עץ לא שכיח ע"ש והביא ראיה לזה מהירושלמי וכן הביא המגיד פרק י"ח מאיסו' ביאה ובתשו' רשב"א סי' ת"א והמשנה למלך הביאו פ' י"א מאישות ועיין בפר"ח דכללי ס"ס סי' י"ג סעי' י"ח ע"ש [והפני יהושע לכתובות (דף ט) חקר דברים על כלל הזה ע"ס ואני מצאתי ראיי' ברורה לזה מריש פ' האשה בתרא דפליג שם ת"ק עם ר' יהושע ביצאתה חמותה מליאה והארכתי בזה באיזה קונ' דטעמא דת"ק דאינו חוששת ע"כ הוא משום דסובר דנפלים לא שכיחא כלל ומשו"ה לא מצטרף למחצה נקיבות ור' יהושע סובר דנפלים הוה מיעוט השקול ככולהו מיעוטי ומשו"ה מצטרף למחצה נקבות ואין כאן מקומו להאריך] וא"כ הואיל וחזקה דרבא עדיפא מרובא הוה האי מיעוטא שאינן מביאין אחר שהגיעו לשנים מיעוטא דלא שכיחא ואינו מצטרף לס"ס כנ"ל ממוכת עץ: והגאון מברלין כתב בתשוב' הנ"ל דמצא בספר ראנ"ח ובס' מחנה אפרים שהיה בזמן המל"מ ככל הדברים שהעלה נו"ב הנ"ל וגם ראיה בתשובת הגאון מבלא"ד הובא בס' בית אפרים סי' ק"ל ג"כ כך ואולם כל החכמים כולם כאחד חקרו על הדבר הזה דלפי דחזקה אלימתא היא אפילו מרובא קשה אמאי מסקנא דתלמודא שם על מילתא דרבא דלא אמרה רק למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה אמאי לא סמכינן על חזקה זו אפילו לחליצה וענו כל חכמים הללו לתרץ זאת ומטו בה ממקום גביה ה"ה הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו ריש חולין דאפילו היכא דאיכא רובא לא סמכינן היכא דאיכא לברורי ובעינן לברורי ע"ש דרמב"ן ורשב"א כתבו כך לענין בדיקת השוחט דלא סמכינן על רוב מצוין היכא דאיכא לברורי והביא שם ראיה מחזקה דרבא דמסיק דלחליצה בעי בדיקה אלמא