גליא מסכת חלק א קכח

הועילו חכמים בתקנתן אע"כ בכולהו ענינא דאין מעידין ניסת תצא וכן במשאל"ס תצא ע"ש: ומעתה מתורץ לנכון מדוקדק מאוד שינויים אשר מצא הנ"ב בהנהו שתי ברייתות דיבמות וכתובות והוא מה דתלה ברייתא דכתובות קביעות הענין על אשה הוא דבא להשמיענו כמה גברה אצל חז"ל חששא דהאי איסורא דמינקת שאמרו לעגן האשה משום כך משך ערך קרוב לשלשה שנים ימי עיבור והנקה. משום שראו חז"ל בזה עסק סכנות נפשות כמבואר שם בסוגיא וזה הענין לא שייך אלא באשה אבל לא באיש שיכול לישא אחרת לכן קבע הברייתא עיקר הענין בדידה וברייתא דיבמות אשר בא להודיע תוקף חשש איסור מדידי' וחמור יותר משארי איסורי וחששא דרבנן דסו"פ כיצד דאמרינן בהו אם כנס אינו מוציא דאפוקי איתתא מבעלה שעה"ד טובא נחשב ודחינן איסור הקבוע בזה משום דקשה אפוקי איתתא אבל הכא הואיל וגברה אצל חז"ל האי חשש התקוע בו ואמרו דאפילו נשא יוציא ועיקר האי רבותא הוא דווקא משום לתא דידי' הוא ולא משום לתא דידה. כמו שכתב הר"ם בהגהות מרדכי הנ"ל דלדידה לא קנסינן משום דכל מה דעבדה בשביל שלא תתעגן אבל לדידי' דשביק התירא ואכיל איסורא ודאי משמתינן ליה עד שיוציא וכן כתב בתשו' מיי"מוני סימן י"א דלדידה לא משמתינן דמציא למימר אניסנא דמשום העיגון ניסת אבל לדידי' כו' וא"כ שפיר קבע הברייתא ביבמות עיקר קביעת האיסור בדידי' דמשום לתא דידי' דשביק התירא ואכיל איסורא קנסינן אותו להוציאה מיד ומשמתינן אותו עד שיוציא אבל משום לתא דידה לא היו קונסין דהיא אנוסה משום עיגונה שמעגנין אותה משך ערך ג' שנים: ועפי"ז ניחא דנקט בכתובות לא הארס ולא תינשא דבדידה הוה רבותא שמעגנין אותה אף מליארוס אבל בדידי' דעיקר הרבותא הוא לאפוקי איתתא ע"פ חשש איסור הזה מה שאינו כך בשארי איסורי דרבנן דכנס אינו מוציא ומשו"ה לא נקט אירס דהא אירס אף בשארי איסורין אסור כמו שביארתי מרמב"ן ע"פ ירושלמי דאי' שם אירס אומרין לי אל יכנוס לכן נקט דווקא נשא ומשמיענו דעסק מינקת חמור דמפקינן איתתא מבעלה ע"פ איסור זה ועיקר לתא דקנסינן שיוציא הוא בדידי' תקוע וקבוע וכדברי הר"ם הנ"ל דלדידה לא קנסינן לשמתא משום דאנוסה היא וכל מה דעבדא עבדה שלא להתעגן אבל לדידי' דשביק התירא משמתינן וניחא דתלה קביעות לישנא דברייתא על הבעל דנקט אם נשא יוציא דמשום לתא דידיה הוה. בקו"נ אחר הארכתי דיש נ"מ דלפעמים הבעל היה שוגג ע"פ הוראה והאשה מזידה לא מפקינן דמשום לתא דידה לא קנסינן כנ"ל מהר"ם וביארתי בקו"נ הנ"ל עוד לתרץ על פי דברים הללו עוד שארי שינויים אשר נמצאים בין הברייתות הללו וכאן אקצר עכ"פ זאת מבואר דעגונא דאשה עם אפוקי איתתא בבעלה נערכין המה בערך א' זה מול זה ובכל מקו' דאמרו ז"ל לעגן האשה ע"פ חומר האיסור התקוע בו. ה"ה שמכריע כוחו של איסור שאף ניסת תצא. וזהו כסברות הר"ם הנ"ל דא"א לומר כלל לעגן האשה מחמת איסור זה ונאמר בה דניסת תצא דמה הועילו חכמים דאנן סהדי שכולן יעבורו ומשו"ה במינקת שאיסורו חמור לעגן האשה משך פרך ג' שנים ה"ה דניסת תצא משום חשש איסור הזה כנ"ל: ואחרי כל הדברים האלה תבנא לדינא אשר אנחנו עסוקין בה שראוי ונכון להתירה להתנסבא ע"פ כמה דרישו' שדרשנו וחקרנו בקו"נ הזה אשר עיקר הלכה כרבנן דאזלינן בתר רוב וולדות דמעלי' מתיילדן ולחוש לענין חלה ומת שדעת ר' יונה להחמיר כמו פיהק ביארנו לנכון אשר דעת רז"ה נכונים בטעמן בפשט הסוגיא ומצורף לזה שמת התינוק אחרי המילה אשר יש לומר דדינו כמו אכלו ארי שהוא גרם מיתה הבאה לו ממקום אחר וגם כאן אפשר שהיה ירוק קצת או סומק קצת שלא איבלע בי' דמו כראוי או לא נפל בו דמו כראוי כדאי' בשבת (דף קל"ד) וגרמו לו קצת להסתכן ע"י המילה ע"ש: ועוד חקרתי והבאתי דעת הפוסקים אשר ביארו דנפלים הוה מיעוטא דמעיטא כמבואר בהגהות מרדכי סוף כתובות רק מבואר שם דס"ל שיש כאן חזקית איסור והבאתי ראיות דאין כאן חזקת איסור ואמרתי לחזק בסיומא דקו"נ הזה סברות הללי ויוצא לנו ראי' ברורה דעיקר הלכה כרבנן ולא כרשב"ג והוא מסוגיא דריש פ' בתרא דאי' שם אשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י כו' ואוקמי מתניתין כר"מ ומקשינן מסיפא דהלכה חמותה אינה חוששת ומסיק רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק כו' ושיטות רי"ף ורמב"ם ורא"ש ושו"ע וכל הפוסקים לפרש דמסקנא דרבא לפרש קביעות המשנה אפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטא דהא הביאו כולם משנה זו להלכה עיין בתוי"ט ובספר ק"נ על הרא"ש ועיין בנימוק"י דמפרש נמי אוקימתא דרבא לד"ה ומשו"ה מפרש דברישא אסורה אפילו לרבנן משום דנעשה פלגא ופלגא ובסיפא גבי חמותה מותרת אף לר"מ. ומקשה נימוק"י א"כ סיפא שיצאה מלאה אמאי חוששת האיכ' חזקה שמותרת לשוק כיון שלא היה לה יבם ורובא נמי לשוק כמו דאמר סמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות ומתרץ כיון דמלאה היא לית לה חזקת היתר לשוק ואדרבא קצת הוחזקה ליבום דלשמא תפיל נמי לא חיישינן דה"ל כמיתה דאסיקנא בפ' כל הגט לשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות וחזקה דשוקא לא נשאר כאן אלא מחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת במלאה עכ"ל. וזהו שיטות רי"ף ורמב"ם ורא"ש ושו"ע דפסקו כולם משנה זו להלכה: ומעתה מתורץ לנכון מה שראיתי בתשו' בית אפרים שהקשה לו השואל למה לא אוקמי המשנה כרשב"ג דחייש לנפלים אף דלא חייש למיעוטא ולמאי אוקמינן כר"מ וכן הקשה בספר שער המלך ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דטעמא דרשב"ג מפרש תו' משום דנפלים הוה מיעוט המצוי ע"ש. וא"כ קשה מ"ט בחמותה מלאה חוששת אפילו לרבנן כנ"ל וע"כ טעמא כמש"כ נימוק"י דמפילות לא שכיחא ולא נחשב אפילו למיעוט להצטרף למחצה נקבות ומשו"ה ביצאה מלאה נחשב לפלגא ופלגא ודוקא ברישא בצרה ריקנית חשיב תלמודא מיעוט מפילות כמו שכתב נימוק"י בשם ריטב"א דמיעוט שאינו מתעברות עם מיעוט דמפילות שניהם הוה מיעוטי גרועין ונצטרף להיות מיעוט שלם אבל בסיפא בחמותה מלאה דליכא מיעוט שאינן מתעברות. לא נחשב למאומה מיעוט מפילות ונידון לפלגא ופלגא ולפי"ז נראה לומר דברישא אם הלכה צרה מעוברת הי' מותרה לשוק אפילו לר"מ הואיל ונאנח מחמותה מלאה דנפלים לא נחשב כלל למיעוטא. וכן בחידושי רמב"ן מבואר כנימוק"י ע"ש. א"כ מבואר דלא מצי לאוקמי האי משנה כרשב"ג דסבר דנפלים מיעוט מצוי הוא. דהא מוכחא מילתא מכולה מתניתין דנפלים לא הוה אף מיעוט השקול דבלמדי זה א"א לפרש סיפא דיצאה חמותה אבל השתא דאוקמי כר"מ ממילא למסקנא מתוקמא לד"ה כנ"ל מנימוק"י אשר זהו שיטו' רי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים שפסקו משנה זו להלכה ומוכחא טובא דנפלים הוה מיעוט שאינו מצוי כסתמא דמשנה הנ"ל שפסקו כך: והנה ר' יהושע פליג במשנה וסובר דאפילו חמותה מלאה אינו חוששת ע"כ טעמו דסובר ומפילות עכ"פ הוה מיעוט השקול ושפיר נצטרף למחנה נקבות ונעשה רובא להתיר והב"י סי' קנ"ו הביא דהרמ"ה פוסק כר' יהושע דאפילו בחמותה מלאה אינה חוששת ע"ש ואמרתי דהרמ"ה לשיטתו קאי שהביא הטור בסו' סי' קס"ד בשם הרמ"ה גבי מת ילד בתוך שלשים דאפילו נתייבמה לא תצא וע"ש בב"י דטעמו דסובר עיקר הלכה כרשב"ג והא דבאשת כהן אינה חולצת לאו דסמכינן ארבנן אלא הטעם דמספק איסור אין מוציאין מבעלה ולכן אף נתייבמה אין מוציאין ע"ש באורך. א"כ סובר הרמ"ה דנפלים הוה מיעוט המצוי ועכ"פ ודאי הוה מיעוט השקול דהא סובר הלכה כרשב"ג ממילא נמי הוה הלכה כר' יהושע וכנ"ל. ובזה אין תימה לכאורה איך פסק הרמ"ה כר"י נגד ת"ק דהוה כמו סתם. אך משום דסברתו שם בפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוה עיקר הלכה כרשב"ג כמימרא דשמואל דאמר שם הלכה כרשב"ג ממילא ע"כ דהלכה כר' יהושע כנ"ל. אבל מדחזינן דכל הפוסקים פסקו כת"ק ולא כר' יהושע. מוכחא שפיר דאין עיקר הלכה כרשב"ג אלא כרבנן דנפלים הוה מיעוט שאינו מצוי כנ"ל. ובאמת תמהו כולם על הרמ"ה שם במאי דפסק נתייבמה לא תצא ע"ש: באמת ראיתי בחידושי רשב"א שהקשה אסוגיא מסוגיא דפרק אלמנה (דף ס"ז) דאמרינן שם לענין תרומה מצרפינן מיעוט מפילות למחצה נקבות ע"ש ומאריך ליישב זאת והרמב"ם פסק כך לענין תרומה פרק ח' ע"ש בכ"מ ואפשר משום דרמב"ם פסק תרומה בזה"ז דרבנן ולכן מתיר ברוב כל דהו שנעשה מצירוף מיעוט גרוע דמפילות ומזה ניחא דר' יוסי פליג שם דלשיטתו קאי דסובר בפ' הערל דתרומה אפילו בזה"ז דאורייתא ובזה היה מתורץ נמי קושית תו' (ס"ד ע"ב) ד"ה לא חיישינן ע"ש דכאן הוה מיעוט זכרים מיעוט המצוי ע"ש עוד הקשה שם בחידושי רשב"א מפ' המוכר פירות דמקשה משור שנגח ארב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ואי איתא דמפילות הוה מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן א"כ תקשי אפילו לשמואל ומתרץ הרשב"א דשאני התם שהרי נפל לפניך והורע חזקתו של ולד והלכך לא משוי ליה כוודאי עכ"ל ע"ש: עכ"פ נתבאר הסיב מסוגיא דס' בתרא דנפלים לא שכיח כלל וחשיב כודאי וולד מעליא. וגם מבואר בתו' ונימוק"י וברמב"ן דתיכף כשהיא מעוברת יש לה חזקת היתר לשוק. ועוד יש ראי' ברורה על חזקה זאת מסוגיא דנידה (דף כ"ט) שביארנוהו למעלה דבהוחזקה מעוברת מסולקת האשה מספק עיבור רוח ומשו"ה מביאה קרבן ונאכל אלמא כל שראינו אותה מעוברת הוקבעה בחזקת וולד מעליא וממילא קיימא האשה בחזקת היתר לשוק. וזה דלא כדברי המרדכי בהגהות סוף כתובות שחקר שם לומר שיש עליה חזקת איסור. דזה ליתא דדווקא כשהיא רקנית קיימא בחזקת חיסור אבל במלאה הוחזקה להיתר כדמוכחא כל הסוגיא דריש פרק בתרא וכן ראיתי בכל דברי האחרונים שהסכימו בזה שתיכף שנתעברה הוקבעה בחזקת היתר ואפשר משו"ה נטה המרדכי שם בהגהות סוף כתובות להחמיר אף ביבם קטן דסברתו שיש כאן חזקת איסור אבל לפי הנתבאר שיש כאן חזקת היתר ונפלים הוה מיעוטא דמיעוטא וכל ענין מימרא דרבא שמחמיר לכתחילה באשת ישראל הוה רק משום חומרא בעלמא גזירה שיאמרו העולם שפיהק ומת אבל עיקר הלכה כרבנן ודאי ראוי לומר שכל שיש איזה שעה"ד בדבר נדחה איסור וחששא הזה. כמו דאיפקע בקידש אפילו לא כנס וכמו שדייק לשון הרי"ף בהחולץ דדווקא היכא דלית ליה פסידא מצריכין חליצה משמע דבכל ענין פסידא מפקינן האי חשש איסורא ובפרט לפי מה שחקרנו מדברי הר"ם סוף הגהות מרדכי דיבמות דא"א כלל לומר לעגן אשה במקום שהוה הדין ניסה ל"ת דאנן סהדי שכולן יעברו וברמ"א סו' סי' קס"ד מבאר דאם אין היבם כאן מוכן לחלוץ לה אף בישראל מותרת ולא מעגנין אותה ובפרט שהיה בולד גמר סימנין ושפה"ד דהמתנת על היבם קטן הנמצא בנדון דידן נראה להתיר איתתא זאת כמו שהבאתי לעיל דברי היש"ש דביבם קטן ודאי מתרינין ע"פ גמר סימנין לכן כראה להתיר האשה אשר נשאלה להתנסבא לכל גבר דתצביין. אחרי זה ראיתי בשו"ת ספר בית שמואל אחרון חברו הרב מקראקא על מעשה שהיה בשנת תקע"ח והתיר שם בענין שלא ראו כלל את הולד בחיים חיותו רק אחרי הוולדו ערך שני שעות מצאו מת מחמת שהקשת' ללדת לא השגיחו על הילד והיה יבם קטן והתיר את היבמה וראיתי את כל פילפולו ולא מצאתי בהם נחת אף בדבר אחד שיהיה מספיק להתיר ענין אשר נשאל שם וגם מבואר שם שהיה לה הכרת עובר יותר מששה חדשים אפשר זה הענין היה קצת מספיק אף שבאמת הרבה צריך לחקור אף בכלו חדשיו ודאי אם נולד מת יש לאסור אולם אף זאת לא ידעתי איזה הכרות עובר היה שם דהנה (בדף מ"ב) מבואר דעסק ההכרה הוא או ע"י בדיקות הדדין או בדיקות הילוכה אבל לא ניכר ענין זה מעצמו ע"ש ע"כ לא ידעתי על עסק הכרה אשר ביאר שם שעבר על ההכרה יותר משבעה חדשים אפשר כוונתו הכרה דפסיקות ווסת לכן סהדי במרום שלא הייתי נמנה להתיר עובדא דידיה ובכל סברות פילפולו לא מצאתי בהם טעם וריח שיהיו נוחים ומתקבלים על לב: ברם דא צריך לאודעי דהואיל ועיקר יסוד ההיתר אשר אנחנו קובעין בנ"ד הוא הכל ע"פ מה שאנחנו אומרין זה דהמתנות על יבם קטן הוא שעה"ד כמו ניסת לכהן והרמב"ם סופ"ב וכן הוא בשו"ע סוף סי' קס"ד דאם גירשה הכהן או מת צריכה חליצה ואח"כ תנשא לכתחילה ע"ש וא"כ בנ"ד נמי ראוי לומר דאחרי שיתגדל היבם תהיה אשה זאת זקוקה לחליצה כמקדם: אולם הב"ש שם סו' סי' קס"ד והמל"מ שם הביאו דריא"ז חולק על הרמב"ם