גליא מסכת חלק א קכו

איך הוה הדין לענין חליצה בדינים הללו ולא נתבאר בפוסקים עניינים הללו: עכ"פ לפי הנתבאר דחזינן בסוגיא דקדושין אף שיש מקום לגזור גבי מהיום אם מתי להחמיר להצריכה חליצה משום דמיחלף אטו מהיום ולאחר מיתה חזו חז"ל דהאי חששא דגזירה לא אלימא כ"כ. ומשו"ה דחינן לה מפני חששא דשמא תתייבם וזהו סברות רבה בסוגיא דיבמות (דף ל"א) דעסק חומרא שיש להחמיר שם בהצרכות חליצה לא אלימא טובא וראוי להיות נדחית נגד חששא דתתייבם וממילא בענינא דמת ולד מסתמא אלימא טובא שורש חומרא אטו פיהק אשר הצריכו חז"ל להחליץ ולא חששו לשמא תתייבם שראו שאין חשש דתתייבם יכול לדחות יסוד חומרא התקוע כאן. וממילא כל שיש איזה צד וסברא יהיה מה שיהיה דעכ"פ על ידי זה יש לנטות לקולא אף דנימא דעדיין אין סברא זו בעצמה כדאי ומספיק להכריע להיתר מ"מ אחרי שמכריע קצת את כוחו של חומרא זו אז ממילא יש לנו לומר בפשיטות הואיל ולא אלימא כל כך חומרא דהצרכות חליצה בזה היא ראוי להיות נדחה על פי חששא דשמא תתייבם ולפיכך אף אנו נימא בעסק נ"ד אחרי שיש מקום קצת לדון אשה זו בכלו חדשים ע"י פסיקות ווסת כמו שביארנו לו נימא דאינו נידון לקים לן וברור כמו בעל ופירש שענין זה קבעו הפוסקים לדון לבירור שכלו חדשיו אבל פסיקות ווסת אינו ברור להיות נידון לדין ודאי שיהיה מספיק אף לדיני ממונו' או בפיהק וכמו שהארכנו עכ"פ כאשר מכריע קצת לנטותו להקל אשר קרוב קצת לומר שכלו חדשיו ממילא אין חומרא דהצרכות חליצה אלימא טובא בענין זה ונדחה בפשיטות נגד חששא דשמא תתייבם וכאן יש שני צדדין להכריע להיתרא הן ע"פ פסיקות ווסת לדינה לכלו חדשים והן ע"פ גמר שערו וצפרניו ובפרט בענין שעת הדחק המתנת על יבם קטן משך רב. אשר כל א' מהן כדאי להכריע להקל מכש"כ בהצטרפם יחד: עוד אחת אמרתי להעיר סברא בהשקפ' ראשונ' מצאתי שיש לחקור ולומר שקלישא בעיני חז"ל עסק מת הולד משארי עניינים אשר נאמרו בהם כנס אינו מוציא דהנה בשו"ע סימן י"א איתא על הני דאמרו בהם כנס אין מוציאין אבל אם התרו בו אל יכנוס וכנס לא מיקרי דיעבד ומפקי' מיניה וכתב הב"ח הביאו הח"מ הט"ז והב"ש דבנטען על שפחה דליכא איסור כ"כ אפילו בכה"ג אין מוציאין והוכיח זה ממאי דלא נקט במשנה דנטען קדמו וכנסו כמו דקתני במשנה בדף ס"ג ע"ב ורש"י והרא"ש הוכיחו מזה דדווקא קדמו קודם שנמלכו בב"ד ולא אחר זה אבל בנטען (בדף כ"ד ע"ב) נקט סתם מוכח דבכל ענין איירי ע"ש: וכאן גבי מתהולד ראיתי בס' בית מאיר שכ' על הא דאיתא בשו"ע סוף סי' קס"ד אם הלכה ונתקדשה וז"ל התה"ד סי' רי"ו כתב וההוא דמת בתוך ל' דמסיק אם אשת כהן אינה חולצת מסתמא לא איירי במזיד דידע דצריכה חליצה ועבר ונשא ולענ"ד לשון הגמרא ועמדה ונתקדשה ולשון הפוסקים הלכה ונתקדשה לא משמע אלא מזידה כו' עכ"ל ע"ש א"כ משמע דקילא האי איסורא וחומרא זו דנפקא אף במזיד ואפי' לח"מ וט"ז והב"ש דפליגי שם על הב"ח ואיסר שם הנטען על השפחה במזיד לכאורה לפי הוכחת הבית מאיר מלשון התלמוד והפוסקים מודו כאן: אולם אני אומר שדברי תה"ד נכונים בזה והבית מאיר לא עיין יפה בזה דמפורש כך ברש"י דזה אמת דמה שדייק בזה מלשון התלמוד דנקט ועמדה ונתקדשה דיוק נכון הוא דתיבות ועמדה מיותר וראיתי בקדושין (דף ט' ע"ב) בתוספות ד"ה הן הן כו' דהביאו בשם הרשב"ם דדייק מדנקט כמה אתה נותן כי' ועמדו וקדשו משמע דווקא כשעמדו תיכף מתיך הדברים וקדשו אבל הפסיקו מן הדברים אינו מתחייב ע"ש א"כ משמע דלשון ועמדו דנקט תלמודא לאיזה ענין דיוק נקט לה תלמודא ולא על מגן וא"כ לכאורה יש לדייק כאן כדברי הבית מאיר. אך מפורש ברש"י דלא איירי שעשה במזיד וז"ל שם ביבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה מת בתוך כו' ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה עכ"ל. וגם בשבת ד"ה ועמדה ונתקדשה לאחרי זמן לפי שסבורה שאינה זקוקה ליבם עכ"ל רש"י שם אם כן מבואר דרש"י מפרש שלא במזיד ובמרד עשתה האשה כך אלא שסבורה שע"פ דין פטורה ע"י הבן שנולד לה. רק זאת ראיתי ברמ"א סי' קנ"ט סעיף א' הביא תה"ד דמה שהיא סבורה בעצמה שהדבר כך הוא לא מיקרי שוגג ובעו דווקא שוגג גמור שלא ידעו כלל שיש כאן יבום ע"ש. והב"ש הביא שהב"י והב"ח חולקים בזה על תה"ד וסברו דהוה שוגגת כשסמכה עצמה על הקיל ע"ש. וא"כ משמע קצת מרש"י כדברי ב"י וב"ח שמה שסמכה על דעתה מיקרי שוגג והאי דיוקא דעמדה דאי' בגמרא לפום רהיטא דלא איירי כאן ממזידה ראוי היה למינקט קדמה ונתקדשה כמו דנקט האי לישנא שם במשנה (דף כ"ג ע"ב) דדייק רש"י והרא"ש שם דאיירי בשוגג מלשון קדמו שפירשו קידם שנמלכו בבית דין והודיעם שאסור ע"ש. ונראה לבאר זאת על פי מה שיש לדקדק בלשון רש"י בסוגיא דשבת שכתב ועמדה ונתקדשה לאחר זמן לכאורה אינו מובן מה כוונתו ועלה בדעתי לפרש כוונות רש"י ע"פ מה דראיתי במוהר"י מינץ שהביא בשם תשו' ר"ת להוכיח על מעשה שלו באשה שהוחזקה שאין לה יבם וניסת ואח"כ נסתפק הדבר וכ' וז"ל ואם נאמר דהך אתתא בהיתר ניסת איכא למימר דלכ"ע לא מיחלץ מטעם שהביא ר"ת מסופ"ק דיבמות דאין חולצין מספק לנשואות שמא תתגנה על בעלה ודרכיה דרכי נועם ע"ש שהביא מקודם באותה תשובה לשון ר"ת שכתב ומספק אמרינן דאין חולצין נשואות משום דרכיה דרכי נועם התם כשכנסום בהיתר אבל הכא הרי כנסה בחשש ותתגנה ע"כ ע"ש: וידוע מה שביארנו לעיל לפי מה שהעלו התוספות עיקר טעמא דרבא משום גזירה שיאמרו העולם שפיהק ומת. וזה לא שייך אלא כשמת הוולד. אבל כל זמן שהוא עדיין חי ליכא למיחש למידי הואיל ונפלים לא שכיחא ולשמא ימות לא חיישינן. והוכחתי דבר זה מסוגיא ד' ל"ו ריש פ' החולץ דאי לאו האי סבר' דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם היינו מתירין לצרה להנשא הואיל ואשה זו מעוברת אזלינן בתר רובא דמעלייא מתיילדן ולפי"ז אם הוה נקט כאן קדמה ונתקדשה בפשיטות היה מקום לטעות דאיירי דווקא שהקדושין נעשו קודם שמת הוולד דאז היה היתר גמור כמו דאיתא ריש פ' החולץ דולד אינו פוטר עד שיצא משמע משיצא לאויר פוטר ומתיר אפילו לכתחילה אף דבאותו שעה היתה עדיין מינקת הא הרמב"ם הובא דעתו בשו"ע סי' י"ג דמקיל קדושין במיניקת ועוד דנ"מ טובא לענין הצרה דצרה של היולדת הוולד ניסת בודאי בהיתר בלי פיקפוק והיה מקום לומר דדוקא בכה"ג מתירין בכהן לכן דייק תלמודא ונקט ועמדה ונתקדשה ומדייק רש"י לפרש שנתקדשה לאחר זמן כוונתו על לשון ועמדה וניחא ברש"י מצויין ועמדה ונתקדשה ולכאורה היה די לציין על תיבות ונתקדשה ולהנ"ל ניחא דכוונתו לפרש תיבות ועמדה ע"ז מפרש דמשו"ה נקט ועמדה להורות דאיירינן שנתקדשה אחר כך ולא מקודם וא"כ בשעה שנתקדשה לא היה כ"כ בהיתר גמור אלא בחשש כמו דכתב ר"ת דמשו"ה אינו דומה לענין המבואר סופ"ק דהתם כנסום בהיתר ע"פ הוראות בית הילל וא"כ אפשר לומר דאף בעניינא דמימרא דרבא אי הוה צרה שנתקדשה בעוד הולד היה חי אי אפילו היא עצמה לשיטות הרמב"ם דמיקל בקדושין אפשר דלא הוה מצריכינן כלל חליצה אף בישראל משום שלא תתגנה עוד ענין אחר אמרתי להעיר להכריע עסק שריותא דהאי איתתא ואסיים הקונ' הזה דהנה הזכרתי לעיל דברי רש"י גיטין שמפרש"י שם דענין שעה"ד להוציא אשה מבעלה או שהלך הבעל למד"ה ומתעגנא האשה שוין המה. ועוד הבאתי דברי המרדכי ריש פ' מי שאחזו שחקר ג"כ בדרך זה לומר דכולהו פסולי דרבנן דאמרינן בהו לא תצא ה"ה שארי ענין שעה"ד שהלך הבעל או שנטרפה דעתו כדאיירי שם עובדא במרדכי שם באריכות מזה: אולם עוד יש לי אריכות דברים בקונ' אשר ביארתי בדין מינקת חבירו באריכות מזה וכאן אקצר בזה אשר לדעתי יש להוכיח מסוגיות התלמוד דבר זה. דעיגונא דאיתתא ואפוקי איתתא נערכין זה כנגד זה בערך אחד. ועפי"ז תרצתי לנכון מה שהקשה בשו"ת נודע ביהודא סי' י"ז שני סוגיות אהדדי בשינוי לשונות שיש בהם דבכתובות תלה האיסור בה ואמר לא הארוס ולא תנשא וביבמות (דף ל"ו) תלה האיסור בהנושא הבא לקחת ונקט לא ישא אדם מעוברת ומינקת ועוד כמה שינויים שהתעורר עליהם בעל נ"ב ביארנו שם והוא דבכתובות נקט לא תארס ולא תנשא וביבמות לא הזכיר אירוסין ובאמת התוס' שם וכן דעת הרמב"ם בפ' י"ב מגירושין והובא בשו"ע סי' י"ג דאין מחוייב להוציא בקידש לחוד ע"ש אבל הרמ"א הביא שם דכל גדולי המורים חולקים על זה וסברי דאפי' בקידש מחוייב להוציא ע"ש דא"כ דאירס שוה לניסת קשה טובא למה משני הבריית' לישנא ביבמות מלישנא דנקט בכתובות ובעל נ"ב רצה להוכיח מזה להתיר בגרושה כשיטות הרא"ש ע"פ שינויים מהני ברייתות. אבל דחיתי חת דבריו שם בקונ' הנ"ל ופרשתי לנכון את כל ענייני שינויים הנמצאים בברייתו' הללו. ותוכן הדבר הוא הכל ע"פ חקירה אשר חקרתי לומר דעסק עיגונא לעגן אשה מבעלה ולעכבה מלהנשא מיקרי דיעבד כמו ניסת דאפוקי איתתא. ובאמת דבכל ענייני חומרות ואיסורין שאמרו חז"ל לאוסרה לכתחילה מלהנשא ואם ניסת ל"ת. ליכא שם עיגונא ועיכובה על האשה מלהנשא כמו בכל העניינים האמורין סופ"ב גבי נטען ומביא גט וחכם שאסר ושארי עניינים דאית' לאסור לכתחילה ומסקנא בגמ' שם דאם כנס אינו מוציא ליכא שם עיגונא וכן גבי גיטין פסולין דאמרינן בהו ניסת ל"ת ליכא עיגונא מה דאוסרין לכתחלה משום דאמרינן שיכתוב לה גט אחר רק במים שאין להם סוף דאמרינן שם אשתו אסורה ומסקינן בגמ' ניסית ל"ת א"כ לכאורה מוכח איפכא דאין נערכין זה כנגד זה דהא מעגנין האשה משום חומרא ומ"מ בדיעבד מתירין. אולם אדרב' לפי מה שראיתי במרדכי בהגהות סוף יבמות והובא ג"כ זה בתשו' מיימוני שהקשה באמת בזה דמה הועילו חכמים בתקנתם דאנן סהדי שכולן ינשאו כדי שלא תתעגנו וטוב היה שלא אמרו חכמים דמוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות להנשא בעבריינות ובמרד ומאריך שם ומסיק דהא דאית' שם (בדף קכ"א ע"ב) אי נסיב לא מפקינן מיני' היינו דוקא שניסת ע"פ הוראות חכם כמו דאית' שם שהאשה טעה שר"נ מתירה להנשא ודוקא בכה"ג שסבורה שר"נ מתיר אותה ומאי הוה לה למיעבד ולכן לא תצא אבל מי שניסת בעבריינית ובמרד שלא ע"פ חכם תצא ומשמתינן לה לכל הפחות ואפילו את"ל דלא קנסו לדידה משום דמה דעבדא כדי שלא תתעגן מ"מ לדידיה דשביק היתירא ואכיל איסורא ודאי משמתינן ליה עכ"ל המרדכי בשם הר"מ מרוטנבורק: וכן פסק הרמ"א סימן י"ז סעיף ל"ד ע"ש ומעתה נתחזק מאוד עפי"ז יסוד סברותינו דעיגונא מיקרי דיעבד ונכון מאוד שדוקא גבי משאל"ס הקשה שם במרדכי בשם הר"מ מה הועילו חכמים. אבל בשארי ענייני האמורין בהו ניסת ל"ת לא קשה לי מה הועילו משים דבאמת לא שייך לומר אנן סהדי שיעברו. הואיל ולא מתעגני ע"י זה לא האיש ולא האשה כדומה גבי כל העניינים האמורין בסופ"ב בנטען ומביא גט וחכם שאוסר בנדר יכולה האשה ליקח חיש אחר וכן בשארי ענייני רק במשאל"ס דמעגנין אותה לעולם מקשה שפיר דהואיל ומתעגנה אנן סהדי דכולהו ינשאו כדי שלא יתעגנו ומה הועילו חכמים בתקנתן: ולפום רהיטא כל עיקר חקירות קושיות המרדכי הנ"ל מצאתי בגמ' (גיטין י"ז ע"ב) דאית' שם אמר ליה אביי לרב יוסף ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן אהני דלכתחילה לא תנשא ע"ש א"כ מבואר בגמ' דאנן לא חיישינן שיעברו על תקנות חז"ל ואף שימצא מי שיעבור עכ"פ הועילו על לכתחילה וכנ"ל: ואחרי העיון מצאתי דהקדמונים פליגי בזה דלכאורה אינו מובן מאי שאייטי דהך קושיא דמקשה אביי בהאי סוגיא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין בפשיטות על גוף המשנה השנוייה בפ' המגרש (דף פ"ו) ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר ובפרט לפי מה דמסיק שם דאם ניסת ל"ת היה לו לאביי