גליא מסכת חלק א קכד

מעוברת והפילה חיישינן לרוח יש לי אריכות דברים וארמוז כאן עליהם בקיצור כי נראה דווקא כשהפילה איתרע לה רובא דרוב נשים מעלייא ילדן ואינו מפילות וזו הפילה אבל בלא"ה אין חוששין כלל לעיבור רוח ע"ש (והנה עכ"פ מבואר שם בסוגיא הנ"ל דבהוחזקה מעוברת אפילו איתרע לה רובא דהא חזינן שהפילה מ"מ אזלינן בתר רובא ואמרינן רוב נשים מעלייא ילדן וכן פסקו שם הרמב"ן וכל הפוסקים הלכה לדינא כמאמר ריב"ל התם ע"ש ומהאי סוגיא יש להכריע הכרעה טובה על מה דפליגי הפוסקים בסימן נ' גבי מים בראש אשר ספק מוח מקיפו אי אמרי' חזקה דנשחטה הותרה הואיל והוה ריעותא דמחיים ואינו דומה לבא זאב דעיקר ספיקו בא אחרי השחיטה והתבו"ש סי' כ"ט כ' הואיל ובהמה זו יצאתה מרוב בהמות שאין להם כלל מים בראש א"כ איתרע לה רובא ובעל חות דעת בסוף ספרו השיג על זה דמאי שייכות איתרע רובא דמוח בראש לרובא דכשירות ובס' בית אפרים בכללי חזקה סימן י"ט מאריך בזה ע"ש ומצא להכריע הדבר מסוגיא דבכורות (דף מ"ב) גבי טומטום בבהמה דחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבות דהואיל ואישתני אישתני ע"ש דאמוראי פליגי בזה ופסק הרא"ש שם דהלכה כיון דאישתני אישתני והאריך שם בדבר הזה בתכלית האריכות: ולדעתי סוגיא דנידה יותר מכרעא דבר הזה דהא חזינן דדווקא קודם שהוחזקה מעוברת חיישינן לעיבור רוח אבל אחרי שהוחזקה מעוברת לא חייש לעיבור רוח ולכאורה קשה טובא דהא אמרי' בפ"ק (דף ח' ע"ב) דאף מעיבור רוח יש לה הכרת עובר ופסיקות ווסת כמו מעיבור טוב ע"ש וא"כ מה לי הוחזקה מעוברת או לא הא ודאי כשהפילה מסתמא היתה מעוברת קודם הספק ומה לי שנודע והספק אחרי חזקת עיבור ומה לי נודע קודם מע"כ עיקרא דמילתא הוא דלא חיישינן לעיבור רוח בכל מקום כדאמרי' שם דאזלינן בתר רובא דרוב נשים ולדות מעליא מיתעברן וילדן ועיקר חששא התם משום דהפילה ואישתני אישתני ומשו"ה חיישינן שמא היה העובר רוח היינו ע"י שינוי מנפל חיישינן לרוח וכל זה כשנולד הספק קודם שנתחזקה מעוברת אבל בהוחזקה מעוברת דהתם ודאי קודם שהפילה עדיין הוה החזקה טובה דרוב נשים וולד מעלייא ילדן והוחזקה להביא קרבן לפיכך אף שנולד לנו אח"כ ספק מחמת שהפילה ויש לחוש לרוח ובפרט לפי מה דקיל"ן דנפלים לא שכיחא פשיטא דממילא איתרע לה רובא דרוב נשים ולדות מעלייא מתעברן דהא הני נשי דמתעברן וולדות מעליין לא מפילות ולכאורה דומה להאמור בפ' האשה שנתארמלה רוב בתולות נישאת רק דרוב הניסת בתולות יש לה קול וזו אין לה קול איתרע לה רובא ומכל מקום חזינן דאם הוחזקה מעוברת תו לא חייש לה לרוח מחמת שהפילה משום דע"פ מה שהוחזקה למעוברת כבר הוחזקה להביא קרבן ולא נפטרה ע"פ הספק שנודע לה אחרי זה מהבאות קרבן וגם לא מספקינן עלה ספק נידות כלל ויש לה ימי טוהר מוולד כמו שפסק הרמב"ם בפי' מאיסורי ביאה שמחזקינן שוולד ילדה ואין לה חומר נידה ע"ש אבל אם הפילה קודם החזקות מעוברת יש לה חומר נידה אלמא חזינן דהחזקה שיש כאן מכרעה הדבר בין להקל ובין להחמיר ולדעתי בלי ספק שיש לעשות מקור נאמן מסוגיא דנדה על ענין דספק מים בראש ושארי ספיקות מעסקי טרפות כל שלא נודע עסק הספק עד לאחרי שחיטה יש לומר בה נשחטה הותרה אף שעיקר הריעותא יש עליה מחיים קודם החזקה מ"מ החזקה מכרעא להיתר אבל ספק שנודע על בהמה קודם שהוחזקה עליה חזקת היתר משחיטה שאמרינן אז נשחטה הותרה יש להחמיר בספיקן וחקירה גדולה היא בעיני גם לענין עסק אי אמרי' אי אישתני אישתני הא דאיתא בסוגיא דבכורות יש לדון מסוגיא דנדה דחיישינן לרוח קודם חזקות מעוברת וע"כ משום דאמרינן הואיל ואישתני אישתני דבלא"ה קשה למה ניחוש כלל לרוח הא זה ודאי רוב נשים וולדות מעלייא מתעברן וילדן וגם זה מוכח טובא מסוגיא הנ"ל דאחרי חזקה לא אמרי' לחוש להא דאישתני אישתני וא"כ זה ברור דאף במים בראש שיש על בהמה זאת שינוי הואיל ולא נודע הספק אלא אחרי החזקה דנשחטה הותרה לא חיישינן בה לומר הואיל ואישתני בהמה זאת למים בראש אישתני נמי להיות טריפה וזה ברור מאוד): עכ"פ לעסק דנ"ד בין אם נאמר טעמא של הפוסקים הקדמונים שהחמירו דווקא בבע אין קביעתו ועקירתו מברר כל כך. מ"מ לפי מה דפסקו כל הפוסקים דעיקר הלכה משורת הדין כרבנן ולא כרשב"ג וכל ענין הצרכות חליצה באשת ישראל הוא משום חומרא בעלמא ולא מעיקר הדין בפשיטות ראוי לומר דאפילו ווסתות דרבנן מספיק להחזיק' בקים לן שכלו חדשיו ע"י עקירות ווסת אשר חושבנא סליק עי"ז למלאות הריונה בשלימות וכמו דאמרינן דכל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה אף דקיל"ן ווסת דרבנן הואיל ואף עיקר טומאות מעל"ע למפרע הוא מדרבנן מספיק קביעות הוסת לומר אורח בזמנו בא אף שהוא אינו קבוע כ"כ מדאורייתא כמו כן ראוי לומר שיספיק האי חושבנא דמחשבה ועולה ע"פ עקירות ווסת להאי איסורא וחששא שיש על אשה שמת ולדה תוך שלשים דלא הוה רק מחומרא בעלמא ושיהיה נדחה האי איסורא אף לפי המסקנא דקיל"ן ווסת דרבנן: ורש"י שכ' (בדף קל"ו) ד"ה לא נצרכא כו' דבעי בעל ופירש נראה דאליבא דרשב"ג איירינן שם. ולרשב"ג דחשש נפלים הוה מיעוט המצוי ורשב"ג סובר דוסתות דרבנן בנידה (דף ט"ו) א"כ שפיר ראוי לומר שאינו מספיק לעשות לן ע"י עקירות ווסת הואיל וחששא דנפלים מצוי לרשב"ג ווסתות דרבנן. לפי מה דקיל"ן דעיקר הלכה כרבנן והצרכות חליצה כאן משום חומרא בעלמא יספיק לנו לדחות האי חומרא אף מן ווסתות דרבנן וכנ"ל: ואמת בסימן קנ"ו סעיף ה' מבואר שאם אין ידוע כלוי חדשים אלא על פיה אינה נאמנת והוא מתשובת הרא"ש ע"ש א"כ זה ודאי דעל פסיקות ווסת אין עדות רק על פי עצמה ולכן קשה להאמינה ועיין שם בסעיף ח' שהביא רמ"א יש חולקין והוא דעת הרא"ש הנ"ל אבל הרמב"ם ובפהמ"א ורשב"א הוא דעה קמייתא פליגי על הרא"ש בזה ועיין ב"ש ס"ק י"ד ועיין בד"מ ס"ק ה' ע"ש ולפי דעת הראב"ד והרא"ש דאין עד א' ואשה נאמנים ה"ה הבעל אינו נאמן כמו האשה. ודלא כמש"כ הב"ח בס"ק ח' עיין בס' בית מאיר. וראיתי בשו"ת בית אפרים בסי' קל"ה שכ' שכבר הקשו המפרשים על סברא דבעל ופירש מי נאמן על זה לפי סברא שכתב הב"ש סדק ד' דאפילו הלך הבעל מכאן לא מהני דחיישי' שמא ע"י שם ע"ש. ותירץ שם דאיירי שמת הבעל תיכף ע"ש וזה דוחק: אמנם לדעתי נראה ברור דבזה אפילו הרא"ם מודה שנאמנת האשה בזה. דהרא"ש לא איירי אלא כשהאשה באה להעיד עכשיו בשעה וזמן שאנחנו דנין ומסתפקין על הולד שמת תוך שלשים. אולם אשה זאת החזיקה א"ע בענין עיבור ופסיקות הווסת תיכף בשעת מעשה פסיקות ווסתה אחרי שטבלה והוחזקה עצמה לחזקת פסוקה ומסולקת דמים שלא טבלה אחרי כן ובאותו זמן לא הי' הדבר עדין נוגע לשום דבר דת ודין לא לענין איסור ולא לענין ממון כי ודאי לא היה ידוע ולא עלה על לבה למיתות בעלה ואחרי זה ימות ולדה וממילא הוחזקה בעת ההיא להיות נאמנת ועתה ראוי לדון על פי זה כע"פ עדות ברורה וז"ל ריב"ש סי' קפ"ב הביאו הב"י ריש סי' קנ"ז וז"ל נראה לי מלשון רי"ף שאין אשה וקרוב נאמנין להעיד שזה אחיו של פלוני כשמעידין כך בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ומביא על זה ראיה שהרי משנה שלימה שנינו בפ' יש נוחלין האומר זה אחי אינו נאמן עכ"ל ריב"ש והב"י מביא בזה דעת שארי פוסקים עיין שם דמטעם שזה מילתא דעבידא לגלויה נאמנין בכל אופן עיין שם: חזינן דאף לשיטות ריב"ש דמדמה ענין זה למשנה דפ' יש נוחלין דהאומר זה אחי אינו נאמן מ"מ כשמעידין קודם שעת מעשה שבאותו זמן לא היה הדבר נוגע ונצרך לשום דת ודין נאמנים. ונראה יסוד דברי ריב"ש הוא כמו שכתב הרמב"ם פ' ט"ז מהלכות סנהדרין שאין מלקין אלא ע"פ ב' עדים שמעידין שאכל חלב או דם וכ' עוד אין צריך ב' עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד א' הוחזק כיצד אמרו לו ע"א חלב הוא או גרושה וזונה אשה זו ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א הוא ע"ש ועיקר דבר זה בקדושין דף פ' ע"א דסוקלין על החזקות ע"ש ועיין בב"ש סימן י"ט דמביא בשם מהרי"ק דבהוחזקה נידה בשכנותיה בעלה לוקה אף שעיקר החזקה לא נעשה אלא על פי עצמה ע"ש ובס' סדרי טהרה ריש סי' קפ"ה מאריך בזה ועוד מבואר בפר' הערל (דף ע"ז ע"א) דת"ח שאמר דבר הלכה ומורה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ע"ש בתו' דהוה נוגע בדבר עיין בד"ה אם כו': וא"כ בפשיטות ראוי לומר אף לשיטות הרא"ש דאינו מאמין להאשה על כלו לו חדשיו הוא דווקא כשאומרת בשעת מעשה כשכבר מת הולד והיא נידונת לפני ב"ד לאיסור או להיתר. אבל בנ"ד שהאשה החזיקה עצמה לפסיקות ומסולקת דם מאז ומקדם שלא בשעת מעשה ומי הגיד לה מה שיהיה אחרי זמן פשיטא ופשיטא דחזקה טובה היא ע"פ אמירתה ובפרט בעסק טומאת נדה שהתורה האמינה דכתיב וספרה לה ולכן אף ענין בעל ופירש לא צריך לדחוקי כמו שכתב בס' בית אפרים שמת תיכף דהא ענין זה לא נזכר בדברי הקדמונים אלא כל שהחזיקה א"ע ענין זה מקדמת דנא שלא בשעת מעשה שנצרך לזה הוקבע הדבר לאמתו: ואף שלפי חקירה זאת שאשה זאת ילדה בחודש עשירי לטבילתה ועברו עליו כמו ערך ט' חדשים בפסיקות ווסת ולפי המבואר בנידה (דף ס') ע"כ היתה זו מעוברת מקודם רק שלא פסקה עדיין ווסתה עד הכרת עובר שראשה ואיבריה כבדין עליה א"כ נתעכב לידתה יותר מחודש עשירי אין זה מהתימא כי הלא מפורש דבר זה סימן ד' בח"מ ס"ק י"א ובב"ש ס"ק י"ח דבזה נשתנו הדורות שמשתהה הוולד יותר ע"ש שהביא ראיה לזה מתשו' שהביא הב"י סו' סי' קע"ח עיין שם: עוד אמרתי להעיר לכאורה איך שקלישא אצל חז"ל האי הצרכות חליצה בענין מת הוולד דהנה בסי' קנ"ט גבי יבמה ודאית שנתקדשה מבואר שם שניתן לה המקדש גט משום דמספקינן דאפשר קדושין תופסין ביבמה ואח"ז אם ירצה מייבם היבם או חולץ ואם חולץ היבם רשאי הזר לחזור ולקדשה וכתב הב"ש ס"ק ד' דכשנותן לה היבם חליצה לא צריך כלל המקדש לגרשה אבל הלבוש מאריך ואומר שנראה שבכוונה ובדיוק כתב הרמב"ם והטור שמגרש מקודם ואח"ז חולץ דקודם שמגרשה לא מהני חליצה הואיל ולא מצי לייבם אם ירצה מחמת ספק קדושין שיש עליה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"ש. ואנן חזינן דבהאי עניינא דמת וולד אף דמצריכין לכתחילה חליצה באשת ישראל. עכ"פ לא מצריכין גט מקודם מהמקדש כמבואר ברי"ף ורמב"ם ושו"ע סו' סי' קס"ד דחולצין והיא יושבת תחת בעלה. ואילו מצריכין גט הוה אפוקי מבעלה. ומי יודע אח"ז אם יתרצו שניהם. אלא מוכח דהאי הצרכת חליצה כאן הוא משום חומרא בעלמא ולא מקפידין על מה שאינו עולה ליבום בזה: ואח"ז ראיתי בס' בית מאיר סי' קנ"ט מאריך מאוד בזה ומביא דברי כנסת יחזקאל סי' ס"ו ודברי שבות יעקב סי' מ' ואף המחבר בית מאיר מאריך לחקור בזה ומייתי ראי' מסוגיא דמת ולד דע"כ לא צריכא לגרש קודם ודייק לה ממה שהקשו תו' ורא"ש פ' החולץ דנחלוץ אף באשת כהן ומ"מ לא תהיה רק ספק חלוצה ומותרת ואם צריכה גט לא קשה מעיקרא ע"ש ובחינם הוצרך לדייק מהאי קושיא דהא בפשיטות יש לדייק דלא נקרא בישראל אפוקי איתתא וכמו שביארתי זאת: אולם באמת לדעתי אין מכאן שום ראי' כלל דנראה לומר אפילו לרשב"ג דסובר דנפלים מיעוט המצוי או בפיהק דאף רבנן מודו דחיישינן לשמא נפל מ"מ שפיר מהני בזה חליצה קודם גט דהא הוה ספק ספיקא שמא ולד מעליא הוא ולא