גליא מסכת חלק א קכג

ויותר מעשרה שנים אין לנו שעה"ד טובא כזה שראוי להתירה בלא חליצה: ועוד מצאתי לחקור בעובדא דידן שילדה לחודש עשירי מטבילתה ואם נתעברה סמוך לטבילתה ממילא ודאי יש בזה דין כלו חדשיו אך אמרו רז"ל אין אשה מתעברת אלא או סמיך לוסתה או סמוך לטבילתה וא"כ אפשר נתעברה זו סמוך לווסתה ולא יעלה המספר לט' חדשים שלימים והיולדות לתשעה אין יולדות למקוטעים כנ"ל אולם לפום רהיטא עלה אצלי לומר סברא נכונה על ענין קים לן שכלו חדשים האמור בתלמוד והלום ראיתי אחרי רואי בס' רב סימן ס"ט שהאריך לחקור על אשה אחת שילדה קרוב לשנה אחרי מות בעלה ועוד נודע שפירסה נדה אחרי מות בעלה והלעיזו עליה מזנות והשיב על לעז שפירסה נידה שאלתי פה לרופאים ואמרו לי שדבר הזה שכיח מאוד מאוד לרוב הרבה נשים שבתחילת עיבורן רואות ושופעות בשעת וסתן חודש ושני חדשים ואמרו שכבר קרה לכמה נשים שראו כל ימי עבורן אך אינו שכיח כ"כ אבל בשני חדשים ראשונים אמרו ששכיח לרוב עכ"ל: ואני אומר שלא היה מהצורך לרופא אליל בזה כי לשון חכמים מרפא שמבואר הדבר בנידה (ז' ע"ב) דמעוברת דיה שעתה דווקא אחרי הכרת עוברה שהוא אחרי שעברה ג' חדשים ושם (בדף ס' ע"א) מסקינן טעמא דמילתא משום דמתוך שראשה ואבריה כבדים עליה היא מסולקת ונעקר דמיה ואין ראשה ואבריה כבדים אלא אחרי שלשה חדשים שהיא הכרת עובר ע"ש. (וגם בעל עבודת הגרשוני סימן כ"א שהאריך שם לא עיין בסוגיא הנ"ל לנכון ע"ש): ומסוגיא דנדה הנ"ל דמפורש שם דאפילו למ"ד ווסתות דאוריית' אם הגיע ווסתה בימי עיבורה ולא בדקה הרי היא טהורה וע"ש ברש"י דמביא סוגיא דלקמן דאט"ז דאמרי' למ"ד דאוריית' הוה מוחזקת לטמאה בשעת וסתה אף אם לא בדקה כלל בשעת ווסת ואח"כ בדקה ומצאה טהורה מ"מ אורח בזמנו בא ע"ש. אבל כשהוחזקה מעוברת חזינן דאלימא האי סברא טובא שהיא בחזקת מסולקת דמים לדחות על ידי זה ענין אורח בזמנו בא מדאורייתא: אם כן אף אנו נאמר דאם חזינן על אשה שבא ווסתה ובדקה ומצאה טהורה אף שלא חזינן עלה עדיין עסק הכרת עובר. דעסק הכרות עובר בתחילתו שהוא בסוף ג' חדשים עדיין אינו ניכר לכל אם לא ע"י בדיקה כמבואר ובדף מ"ב ע"א) אולם בהמשך זמן ועידן ירחים ודאי נראה וניכר בעליל ולכן אף דבשעת שהיה לה בשעת וסת ומצאה טהורה עדיין לא היה הכרתה על עוברה נראה בעליל מ"מ אח"כ שניכר הכרה ההיא בבירור להיות כריסה בין שיניה בפשיטות ראוי לנו לומר שאף עקירה קמייתא הויא נמי משום עיבור דהואיל דלפי האי סברא דוסתות דאורייתא ראוי שאורח בזמנו יבוא בהחלט וממילא מה דלא בא כאורחא בוסת שקודם הכרתה אינו ראוי לתלות שנעשה ע"י עקירת ווסת אלא משום עיבור שנתגלה סופו על תחילתו שכבר היתה מעוברת בזמן ההיא ובעת ההיא כבר היה ראשה ואבריה כבדים עלי' ונעשה בשביל כך מסולקת דמים וראוי לומר כשאנו רואין אשה שהי' לה ווסת קבוע בערך משךחודש וראינו עקירות ופסיקות ווסת המשך ששה חדשים ממילא הוקבע על אשה זאת הכרות עובר שני שלישי עיבור ושליש הראשון עדיין ראתה מפני שבשליש ראשון עדיין אין ראשה ואבריה כבדים עליה כאמור בסוגיא דנידה הנ"ל ואחת לאחת למצוא לחשבון שעולה כל ימי הריונה בשלימות ושפיר יש לפרש ענין קים ליה שכלו חדשיו האמור בתלמוד ע"פ פסיקות ווסת משך ששה חדשים כנ"ל וכש"כ כשעברו פסיקות ווסתות שבעה פעמים משבעה חדשים יש כאן לחשוב מספר מלא במליאו ובפרט עסק שאילתנו שאנחנו עסוקין בה שעברו עליה ט' חדשים פסיקות ווסתות מסתמא מוכח שכבר היתה מעוברת מקדמת דנא רק מחמת שלא היה עדיין זמן הכרות עובר מראשה ואבריה שכבדין עליה לפיכך לא נסתלק עדיין דמי' בעת וזמן ההיא ומוכחא מילתא טובא שעברו על האשה הזאת ימי הריונה ט' חדשים ויותר שאישתהי הוולד במעי אמו אחרי כלות חדשי העיבור איזה זמן ועידן כן היה עולה בדעתי בזה: אולם ראיתי שהקדמונים מיאנו בסברא זאת והוא בבה"ג בהלכות מילה וז"ל דליכא למסמך למימר דהדא מן כד פסקא ולא חזיא דם איעברא לא תימא הכי דאיכא נשי דמיעברא וחזי דם ואיכא דפסקה כמה יומין ולא מיעברא כו' וכולהו הוה ספק הלכך לא משכחת לה רק בבעל בתולה כו' וכן כתב הרשב"א סימן תקכ"ב וז"ל דענין קים ליה כלו חדשיו הוא דוקא בעל ופירש אבל מה שעברה עליה כמה חדשים ולא ראתה דם אינו ראיה על ההריון דאפשר שהיא מעוברת ורואה ואפשר שאינה רואה ואינה מעוברת ואומות הוא שדנו כך אבל רבותינו המקודשים לא כך הורינו דאין הכרות עובר אלא לאחר ג' חדשים ע"ש. אלו דברי הקדמונים אבל באמת יש לחקור טובא על דעת סברתם מהאי סוגיא דנדה שהבאתי לעיל דלכאורה הדבר מפורש שם שמעוברת בחזקות אינה רואה לטהר אותה אפילו למ"ד ווסתות דאורייתא אם לא בדקה מ"מ כשהיא מעוברת הויא טהורה ולא אמרינן אורח בזמנו בא אלמא דקים ליה לתלמודא דמעוברת מסולקת מדמים ולא חזיא ולא כמו שכתבו אלו הקדמונים דאיכא נשי דמעברן וחזיי' דמא דלדבריהם היה ראוי לטמאה אף כשהיא מעוברת אם עברה זמן ווסת ולא בדקה אולי ראתה בשעת ווסת ותלמודא מדמה שם לענין חרדה שיש על האשה בשעת ווסת שהיא טהורה מחמת שבשעת חרדה היא בחזקת מסולקת מדמים ואינה רואה וטהורה אפילו למ"ד ווסת דאורייתא ע"ש: ואפשר דסברות הקדמונים הוא דהואיל ואנן קיי"ל דווסתות דרבנן ממילא אין ראייה כ"כ מפסיקת הווסת מעיקרו דלא אלימא כ"כ האי סברא דאורח בזמנו בא בודאי ומדלא בא מוכח בבירור שמעוברת היא דהואיל וקביעותו של ווסת הוא מדרבנו. ממילא אין הוכחה חזקה כ"כ ממה שנפסק אורח בזמנו ולא בא אחרי שעיקר קביעתו אינה חזקה כי אפשר מעצמו נשתנה איזה חדשים דזה ודאי למ"ד ווסת דרבנן קרוב להיות נשתנה ולא יבוא אורח בזמנו בקביעות כי ארחיה ולפי"ז ראוי לומר להני תנאי והני אמוראי דסברי אורח בזמנו בא מדאורייתא הוי הוכחה טובא: עוד אפשר לומר דהא דמחמירי בה"ג והרשב"א על ענין קים לן שכלו חדשיו דלא הוי כי אם בבעל ופירש הוא משום דסברות הרשב"א כמבוא' בחידושיו וכמי שהביא ריב"ש בשמו דרשב"ג תרתי בעי וכמבואר בטור סי' קנ"ו ולא יוצא מספק נפל אלא בגמרו סימניו ושהה שלשים יום וממילא בלא גמרו הוה ריעותא כמו שביארתי לעיל בשם ריב"ש בתשו' תמ"ו שכתב בלא גמרו ומת תוך שלשים אפילו לרבנן מוציא אף בכהן משום דהואיל ולא גמרו סימניו איתרע לה רובא ע"ש וזה ודאי בולד דקים לן שכלו חדשיו בודאי לא חיישינן ליה אף שלא גמרו סימניו כמו דאמרינן להני פוסקים דרשב"ג אזיל דווקא בתר שיהוי שלשים ואף בגמרו בעי שיהוי אבל בשהה לא איכפת לן אף לא גמרו כמו שביאר הב"י שם סי' קנ"ו ע"ש ובזה קאיירי אלו הפוסקים דאם נמצא בו ריעותא דלא גמרו בסימניו בכה"ג לא מועיל האי קים לן ע"י פסיקות ווסת שמחזיקין אותה במעוברת דעיקר ענין זה ע"פ דאזלינן בתר רובא דרוב נשים מתנהגי הכי ולכן במעוברת אף לא בדקה בשעת ווסת טהורה היא דאזלינן אחרי רוב אבל כאן שיש ריעותא על הוולד שלא נגמרו סימניו משו"ה איתרע לה רובא ואמרינן אפשר היא מן המיעוט דפסקי ומשני ווסתייהו. לכן א"א לן לדון האי ולד שיש בו ריעותא שלא נגמר סימניו בתורת קים לן שכלו חדשיו אם לא בבעל ופירש וכן יש לחקור ולומר דדעתם דעכ"פ בפיהק רבנן נמי חיישי לנפל ובקים לן בכלו חדשיו ודאי אף בפיהק מותר ולזה אמרו שלא משכחת לן להיות ידוע וקים לן אלא בבעל ופירש הואיל ויש ריעותא דפיהק איתרע לה רובא דקביעות ווסת וששיקות ווסתות בזמן עיבור: אבל כשאין שום ריעותא על הוולד דהיינו שגמרו סימניו ולא פיהק בלי ספק ראוי לומר להני מ"ד דס"ל ווסת דאורייתא ועיין ברא"ש ריש נידה דלמאן דס"ל דאורייתא הלמ"מ דאורח בזמנו בא ומחזקינן לה לטמאה שבודאי ראתה. ומשי"ה אפילו בדקה עצמה אח"כ ומצאה טהורה מ"מ טמאה היא. ועוד בתה שם הרא"ש וכ"כ תוס' (דף ט"ו) ד"ה ואפי' כו' דכשבא הבעל מן הדרך ועבר על שעור ימים שיכולה לטבול דווקא למ"ד ווסת דרבנן יכול לשמש. אבל למ"ד וסת דאורייתא אסור דאין ספק מוציא מידי ודאי דודאי ראתה באורח בזמנו ע"ש. ובפרט ר"מ סבר דהוה דאורייתא ובסוף פרקין סבר שאשה שאין לה ווסת אסורה לבעלה. וממילא מוכחא מילתא טובא דלמאן דסובר דהוה דאורייתא. ע"כ האי רובא דאורח בזמנו בא אלימא טובא דהא ר"מ חייש בכל מקום למיעוטא מסתמא לא שכיחא כלל שישנה האורח את קביעות זמנו מלבוא ולמיעוט' דמיעוטא נחשב שיחליף מועדו וזמנו: לפי"ז ודאי ראוי לומר אם בדקה בזמן ווסתה נמצא שלא בא האורח כמקדם אף שעדיין לא ניכר עוברה בעליל לעין כל. מ"מ אם עברו עליו עוד זמן ווסתות אח"כ ונעשה אז הכרת עוברה בעליל בפשיטות ראוי לומר אף מה שחלשה חוק ועברה זמן ווסת בפעם ראשון בפעם שהית' כבר מעוברת בזמן ההוא ואין לנו מקום כלל לתלות ולומר שמא בפעם ראשון נשתנה מעצמה ביאות אורח לזמנו הואיל וביאתו לודאי איתחזק כנ"ל מתוס' והרא"ש ריש פרקין ואין שינוי ביאתו מצוי ואפילו למיעוט לא נחשב כלל ע"כ תולין במצוי ורגיל כמו דקיי"ל בכל מקום דבכל ספק תולין במצוי ורגיל ושכיח בין להקל ובין להחמיר ודוקא למאי דקיי"ל ווסתות דרבנן א"כ אין קביעות אורח בזמנו נחשב כ"כ לודאי ומוחזק כנ"ל מרא"ש ותוס' ומסתמא למיעוט המצוי שישנה ויחליף זמן ביאתו עפי"ז שפיר יש ג"כ לתלות חילוף ושינוי ווסת פעם ראשון שהוא נשתנה מעצמו ולא ע"פ עיבור משום דאין ביאת האורח נחשב בלא"ה לודאי ומוחזק שבא בזמנו אלא לספק נחשב וכמו דמתירין מה"ט כשבא בעלה מן הדרך לבוא עליה כשעברו ימים מזמן ווסת שאפשר לה לטבול. אף שטבילה היא ספק מוציא מידי ספק ראיות ווסת שאינו ודאי כ"כ. אבל למ"ד דווסת דאורייתא ולוודאי ולמוחזק נחשב אין לתלות פסיקתו אלא בעיבור ולא בשינוי מעצמו: ואף זאת מה דאית' בבה"ג שם ובתשו' רשב"א בזה"ל דאין פסיקות דם ראייה על ההריון דאיכא נשי דמעברן וחזי כו' ג"כ יש לחקור על זה טובא דהא מפורש בסוגיא דנידה שם (ד"ט ע"א) דאפי' לר"מ דסובר ווסתות דאוריית' כשהגיע ווסת בימי עיבורה אף שלא בדקה אם טהורה מ"מ מחזקינן לה בחזקות טהורה שהיא בחזקת מסולקת דמים וע"כ דמאי דאיתרמי לאיזה נשי דחזי בימי עיבורן הוה מיעוטא דמיעוטא דהא ר"מ חייש למיעוט' ובזה לא חייש מוכחא דהאי רובא דלא חזי רוב טוב הוא ואף דר"מ לא אמר אלא על הית' במחבא שחרדה מסלקת הא בגמ' משוה שם ימי עיבור לחרדה ובטור סי' קפ"ד הובא דעתו בשו"ע שם דימי עיבור עדיפא ממחבא דבמחבא עכ"פ לכתחיל' בעי בדיקה ובעיבור לא בעי ע"ש: האף אמנם דאיתא שם בסוגיא (דף ח' ע"ב) דגם בעיברה רוח יש לה הכרות עובר ועקירות ווסת משום שראשה ואבריה כבדים עליה ע"ש ולכן היה אפשר לומר דמשו"ה לא קבעו הפוסקים ענין קים לן כלו חדשיו ע"י זה משום חשש שמא נעשה עסק הכרות עובר או פסיקות ווסת ע"י עיבור רוח. ואחר זה נתעברה האשה בולד גמור וא"כ הולד לא כלו עדיין חדשיו ובזה ניחא נמי מה דדקדקתי על רש"י ובה"ג והטור דמצרכי דוקא בעל ופירש ולא קרב אליה כל זמן עיבורה. ולכאורה קשה למה לן כולי האי ודי כשיהיה פרוש הימנה עד שיוכר עוברה וכריסה בין שיניה. אבל לפי הנ"ל דעדיין יש לחוש שמא הכל היה על ידי עיבור רוח והולד נתעבר אח"ז: אולם צריך לחקור בזה אם יש מקום לומר דהעיבור מה שהיה לה מן הרוח יצא ממנה והיא לא הרגישה ואם טבע האשה כך אשר שליט ברוח לכלוא הרוח ילך ולא ישוב בלא הרגשה וא"כ אפשר שוולד זה נעשה לה עיבור אח"כ. אך אף גם זה אינו דהא מבואר (בדף כ"ט ע"א) דעיבור רוח לא שכיחא ורוב נשים וולדות מעליא ילדן ע"ש אף דמבואר שם דכל זמן שלא הוחזקה