גליא מסכת חלק א קכב

ריש סי' קס"ד ע"ש. ואף רבנן דפליגי אר' אלעזר בר צדוק הוא משום דמשום ספק שמא תהיה תקלה וזקוקה לקטן לא דחינן האי איסורא משום ספיקא בעלמא אבל בודאי היה מודו ואף התוספות כתבו דף מ"א ד"ה הספיקות דמשו"ה לא מקשינן מריש פ' ד' אחין דלעולם אין לישב ולהתעגן ע"ש וחזינן דעסק יבם קטן לענין להתעגן לעולם דמיא דמה לי עיגון מועט או מרובה ואמרתי להעיר הדבר מדברי אגדא לדוגמא בעלמא איך קשה האי דוחקא דהמתנת על יבום קטן בפ' מי שאחזו כשאחזו לאשמדאי והוליכו אצל שלמה ראה בדרך איזה חדוותא דקבדחי טובא פירש"י שראה שמחת חתן וכלה שהיו שמחים בה ביותר התחיל לבכות ואח"ז שאלוהו מ"ט קבכית והשיב בעי מימת גברא בגו תלתין יומין ובעי' למינטריה ליבם קטן תליסר שנין ע"כ. הנה היה די לומר שבכה על מיתות החתן מוכח דאי לא הוכפלו הצרות לא היה קבכי דסוף אדם למות. רק תרי תמיהי מדכרי וראה שהוכפלו הצרות לקום פעמים צרה צרה אל צרה נגשת לפי ערך גודל השמחה שהיה שם יתירה על החתונה ראה ששמחה לתוגה נהפכה והוכפלו הצרות שהחתן ימות בגו תלתין יומין. וחוברה לה יחדיו הצרה להכלה שתהיה צריכה להמתין משך רב ושקיל ישקל לו לבכות על הצרות שיבוא להכלה בהמתנתה על יבם קטן כערך מיתות החתן כמו שארז"ל יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ואמרו אשה בכל דהו ניחא לה ותוחלת ממשכה מחלת לב. וכתוב ואל אישך תשוקתך: ואפשר דהאמור שם תליסר שנין לאו דווקא אלא זה המספר מורגל בתלמוד כדאיתא בתוספות ברכות (דף כ' ע"א) ע"ש בהגהות מוהרי"ב שעשה ציון על כמה מקומות שרגיל תלמודא לאחוז מספר הזה עיין שם: ודעת נימוק"י שם בפרק החולץ דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא בלא גמרו שערו וציפרניו אבל בגמרו תנשא אפילו לכתחילה בספק בן ט' עיין שם. ובתשובת רשב"א המיוחס לרמב"ן סימן י' ראיתי שכ' וז"ל וכש"כ אם גמרו סימניו שעו"צ שסימנים אילו מוכיחים שהוא בן קיימא ועליהם אנו סומכים למול בשבת וכבר עשו מעשה אצלינו בזמן חכמים שהיה בדור על פי גמר סימנים עכ"ל. ובתשובה הנ"ל סימן ח' כתב וז"ל לענין נוחל ומנחיל תינוק בן יום א' לא אמרו אלא בדקים ליה שכלו חדשיו כגון שידענו שבעל ופירש או שגמרו סימני שערו וציפרניו הא לא"ה נפל הוא ונפל אינו בוחל כו' ע"ש: באמת יש פוסקים אחרים שיש להם סברא אחרת בזה דלא מועיל לרשב"ג סימנים שעו"צ אלא דווקא שהה שלשים יום והובא דיעות הללו בב"י קנ"ו ובה' שבת של"א ע"ש אולם ענין קים ליה שכלו חדשיו מפורש בטור שם דלא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחרי טבילתה ולא קרב אליה אחרי כן עכ"ל וכן מפרש"י בשבת (קל"ו ע"א) ד"ה לא נצרכה ע"ש שמיירי ששימש פעם אחת ולא שימש כל ימי עיבורה ע"ש וכך המה דברי בה"ג בה' חליצה וז"ל אי קים לן דכלו חדשיו כגון דאזלה אימיה לטבילה ואיזדקק לה גברא ומן ההוא יומא אזל לעלמא כו' ועיין עוד בבה"ג ה' מילה בזה וקשה לכאורה לפרש הני עובדא דאית' בשבת קל"ו בריה דרב דימי ב"ר יוסף ועובדא דר' אשי לבי רבי כהנא שהשיבו דקים ליה בגוויה שכלו חדשיו איירי דכל שבעלו ופירשו ולא קרבו כל זמן עיבורן ולא קיימו מצות עונה וביותר בכולן אני תמה מאוד דהנה גם על עגל דמייתי שם שמותר לשוחטו ביו"ט אוקמי לה בקים ליה שכלו חדשיו ולא ידעתי איך יתכן הדבר גבי בהמה בעל ופירש ואטו אוקמא בכילתא לשומרה מזכרים ולכן לפי פירושם דלא מתפרש קים דכלו חדשיו רק בכהא"ג איך איירי בבי בהמה ואף זאת לא ידעתי מה דדייק רש"י ובה"ג וטור שלא קרב אליה כל זמן עיבורה מאי מזיק אם ישמש עמה כשהוכר עוברה לעין כל וכריסה בין שיניה אטו יש לחשוש שנתעברה שנית ועובר ראשון נתבטל ונעשה סנדל ונאבד מקורו לגמרי ואף זאת שראיתי חכם א' העיר ג"כ על פירש הקדמונים וחקר לומר שלשון קים לי' לא שייך אלא בדבר הנתאמת ע"פ אומד הדעת והוכחות. ולא על עסק ברור דרך משל מעולם לא נאמר על מספר עשרה ועשרה קים לן שהוא עשרים ולפי פירש הקדמונים היה ראוי לומר ידענא דכלו חדשיו ואמרו קים להו רבנן בין עייל שליש ללא עייל שליש בר"ה (י"ג ע"א) וכן בכתובות שאמר קים לי בבת ר' חסדא דלא משקרא ע"ש בפ' הכותב אלמא חזינן דלשון קים ליה לא שייך רק על דבר שבא לפי אומד דעת. והביא פירוש הרמב"ם במשנה דפ' יוצא דופן שכ' על עסק דכלו חדשיו בזה"ל ובתנאי שיהי' אצלם התאמתות שנולד לתשעה חדשים עכ"ל א"כ אינו משמעו כפירוש הקדמונים שבעל ופירש אלא שיתאמת ע"פ הוכחת ואמדנות. לכן רצה החכם הנ"ל לפרש פירוש אחר על ענין קים לי' כלו חדשיו היינו משום שאמרינן יבמות ל"ז שעובר הכרתו הוא לג' חדשים וממילא אם יש ששה חדשים משך מזמן הכרתו שייך בזה לומר לשון קים ליה שכלו חדשיו והחכם הנ"ל הרחיב בזה לתרץ מה שחקרו התו' על רשב"ג למה לא אזלינן בתר רוב וילדות ועפי"ז ניחא דהואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה א"כ איתרע לה רובא ועוד האריך לתרץ מה שהקשה בס' בית אפרים למה לא מתרצינן המשנה דהאשה בתרא דאשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י שמקשה וניזיל בתר רובא ורובא מתעברות ויולדות ומסיק דכר"מ אתי' והקשה בס' הנ"ל למה לא אוקמא כרשב"ג דלא אזיל בתר רוב וולדות. ועפי"ז מתורץ דדווקא כשהאשה כאן ולא הוכר עוברה לשליש ימי' בזה סובר רשב"ג דחיישי' לנפלים אבל באשה שהלך דלא ידעינן משום ריעותא שפיר אזיל בתר רובא והאריך בזה כפי רוב חכמתו: ואני דחיתי דבריו בזה מה שרצה לומר דעיקר טעמא דרשב"ג הוא משום הריעותא שלא עלה במספר החשבון מעת וזמן הכרות עובר ששה חדשים דהא מבואר ביבמות (דף מ"ב ע"א) דענין ההכרה לא בא ממילא רק ע"י הבחנה ובדיקה כדאמרינן שם ונבדקה ומפר"שי בדדי' כדרך נשים ומשנינן אין בודקין נשואות שלא יתגנו ומקשה ונבדקה בהילוכה ומפר"שי מוליכין אותה בעפר תיחוח ומעוברת פסיעותי' מעמיקות שמכבידות על ידי הולד וניכרות בעפר ע"ש: ולדבריו דרשב"ג לא פליג לחשוש לנפלים אלא כשיזדמן שעשו לה בדיקה ולא נמצא מהכרתה עד לידה ששה חדשים אבל כשלא עשו לה כלל בדיקה על עפר תיחוח לא חייש אפילו רשב"ג. א"כ הא דמייתי עובדא דחזו דקמתאבלו על וולדות והקשו הא הלכה כרשב"ג באבילות והוצרך לתרץ קים להו שכלד בפשיטות היה להם לומר שאיירי שלא עשו כלל בדיקה מעיקרא על זאת גם מה דמסית שם על עגל דמפורש בברייתא שמותר לשחוט הנולד ביו"ט דאיירי שכלו חדשיו למה לן כולי האי הא אף בלא בדיקה ג"כ מודה רשב"ג. אף גם זאת לא ידעתי לפירושו איך יפרש את האמור גבי עגל דקים ליה שכלו חדשיו איזה הכרות עובר שייך גבי בהמה מדדין או מהילוכה בעפר תיחוח ועוד הארכתי לדחות דבריו ואקצר כאן אולם זאת נראה לי בעיקר דבריו שאי איתרמי מילתא שעשו לה בדיקה לזמן הכרות העובר ולא עלו חושבנא במספר ששה חדשים שלימים מזמן הכרות העובר עד לידתה. לדעתי נראה דאפילו רבנן מודה לחוש לנפלים וגרע מפיהק דהא יש ריעותא שודאי לא כלו לו חדשיו וכך מבואר (בדף ל"ז ע"א) דבכה"ג איתרע לה רובא. וע"כ דעיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בסתם ולדות שלא עשו שום בדיקה להאשה מ"מ חייש רשב"ג לספק נפלים וזה ברור: ואני חקרתי לומר לפרש את מה דאי' בתשו' רשב"א המיוחסת לרמב"ן סימן ח' שהבאתי לעיל וז"ל ואפשר דרמב"ם איירי בדקים לן שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש או שגמרו שערו וצפרניו עכ"ל מ"ש או שגמרו קאי לפרש את האמור מקודם דקים לן שכלו חדשיו ע"ז מסיק באיזה אופן הוה קים לן או ע"י שבעל ופירש או ע"פ שראינו בו גמר שעו"צ דהרשב"א לשיטתו דסובר דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן כשלא גמרו שעו"צ כמו שמבואר בתשו' הנ"ל סימן י' שהבאתי לעיל ע"ש וא"כ ממילא כשיש גמר שעו"צ הוה סימן מוכיח ואומדנא רבתא דכלו חדשיו וגם הני עובדא דמייתי בגמ' שאמרו דמשו"ה התאבלו משום דקים ליה בגויה הי' הכל ע"פ שערו וציפרניו שנגמרו ושייך שפיר לשון קים ליה כלומר ע"פ אומד המוכיח על זה ואפשר דגם בעגל שייך הני סימנים דשעו"צ: וניחא שהנימוק"י לא הבי' שום סברא על רשב"ג כמו שהביא התו' בכמה מקומות וכל הפוסקים כולם חקרו מ"ט דרשב"ג דלא אזיל בתר רובא וחייש לנפלים. כי לפי שיטתו דעיקר פלוגתייהו הוא איירי בלא גמרו שעו"צ מעתה אין אנו צריכין לחקור ולחפש טעמא דרשב"ג כי המעיין בתו' שבת קל"ה ד"ה בן שמנה דמה שלא נגמר שעו"צ הוה ריעותא והריב"ש סי' תמ"ו שהביא הב"י סי'קנ"ו בקיצור והוא מדעת החולקים על הנימוקי בזה דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא דווקא בגמרו ורשב"ג תרתי בעי שהה שלשים וגמרו ורבנן מתירין למיזל בתר רובא דווקא בגמרו ובזה אמרינן ולד מעליא הוא אבל בלא גמרו איתרע ליה רובא דרוב בני קיימא גמרו סימניהם כו' ע"ש באריכות שהביא שם דכך הוא דעת רשב"א ורמב"ן בחידושיהם ע"ש אבל בתשו' רשב"א הנ"ל מוכיח דעתו כדעת הנימוק"י כנ"ל. וראיתי שרשב"א בחידושיו פ' החולץ כ' בנימוקי ובפ' הערל כ' כמו שהביא ריב"ש בשמן דתרתי בעי ועיין נימוקי פ' הערל דדעת רמב"ן דבחדא סגי ע"ש. א"כ עכ"פ לפי נימוק"י והנך דעות דסברי דפליגי בלא גמרו ממילא סברות רשב"ג אינה רחוקה דסובר הואיל ולא גמרו סימניו ראוי לחוש לריעותא הנמצא דאיתרע רובא וניחא דקמיבעי תלמודא שם בשבת מי פליגי רבנן כלל על רשב"ג או לא ובזה ניחא דפשיטא לתלמודא (בדף ל"ה) דכשצרה מעוברת היה צרה שניה מותרת לשוק משום דרוב וולדות מעליא מתיילדן אלא דאוסרין שאין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. וכן לא אוקמינן סוגיא דפ' בתרא כרשב"ג דחייש לנפלים אלא כר"מ משום דבאמת כל זמן דלא חזינן ריעותא דחיסרון סימניו אף רשב"ג מודה. ועיקר פלוגתייהו כשחסרו סימניו דבזה חייש רשב"ג דאיתרע רובא ורבנן סברי דמ"מ אמרינן רובא לאו נפלים המה ויגמרו לאחרי זה הסימנים. ולכן באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י אף רשב"ג מודה דלא חיישינן לנפלים דהוה מיעוטא וכן ראוי להתיר ליבמה שצרתה מעוברת משום רובא דמעלי' מתיילדן כנ"ל: ועתה בנידון שאילתינו שתי התינוק ומלו אותו מסתמא היה בריא בגמר סימניו דאילולי זאת לא היו מוהלין אותו וא"כ לפי דעת נימוק"י וסייעתו יש בזה היתר גמור להתירה לכתחילה: ועוד ראיתי ביש"ש פ' החולץ סי' ג' שנטה דעתו כהנך פוסקים המחמירים לומר דאפילו בגמרו סימניו סובר רשב"ג דבעי שהה ל' יום ומסיק שם וז"ל ומה שמבואר בתשו' תשב"ץ שהביא הב"י סי' קנ"ו מטעם השני מפני שגמרו שעו"צ נראה שר"ל דווקא בנידון שלו שהיה האח רחוק במדה"י יש להתיר מטעם הזה וכמש"כ בתשובות ריב"ש שהביא ב"י דחשיב שעה"ד ודומה לקידשה כהן שאינה חולצת מאחר דלרבנן הוה ולד מעליא אבל בלא שעה"ד לא עלה ע"ד התשב"ץ להתיר מפני גמר צפרניו שכבר נתבאר דלרשב"ג דסובר בלא שהה ספיקא הוה פליג אף בגמר סימניו וממילא עיקר סמיכות ההיתר הוא על רבנן משום שעה"ד כמו באשת כהן עכ"ל ובתשו' ריב"ש שהביא הב"י באריכות שחסר מתשעה חדשים שמונה ימים ורמב"ם וכמה פוסקים פסקו כדמפורש בתלמוד שיולדת לתשעה אינו יולדת למקוטעים רק מצא שהרמב"ן כ' שעכשיו נשתנה הדורות ויולדות למקוטעים ובנדון זה אף אם נאמר דלא הוה כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה חולצת מעתה הרוצה להקל להתירה בלא חליצה הנה יש לו עמוד נכון להשען עליו שהוא הרמב"ן שהוא כדאי לסמוך עליו וכש"כ אם הוא שעה"ד שהיבם קטן או שהוא במדה"י והמחמיר להצריכה חליצה לכתחילה תבוא עליו ברכה עכ"ל. נראה דהאי סיומא קאי אדבריו הראשונים שהוא בלא שעה"ד וא"כ שם לדעת הרמב"ם וכמה פוסקים רש"י וסמ"ק יש בזה דין לא כלו חדשיו וראוי להצריכה חליצה ואינה ניתרת רק ע"פ דעת רמב"ן אבל בשעה"ד דמסיים כש"כ אם הוא שעה"ד שיבם קטן במדה"י בזה לא קאי הסיומא דהמחמיר תע"ב וכמו דמוכח מדברי היש"ש דהני עניינא דיבם קטן או שהוא במדה"י דומה לקידש כהן דמבואר בגמ' דפטורה מחליצה עכ"פ מבואר ומפורש בדברי יש"ש הנ"ל אף שדעתו כהני פוסקים דרשב"ג איירי בגמר סימנים וחושש לנפלים א"כ אף רבא דאמר מת תוך שלשים באשת ישראל חולצת איירי גם כן בגמרו סימניו מ"מ סובר יש"ש דגבי עניני שעת הדחק המבוארים בריב"ש דומין לאשת כהן ובזה איירי התשב"ץ דפטורה מחליצה על פי גמר סימנים י א"כ בנ"ד דשאילתינו בפשיטות שהיו ודאי גמר סימנים שמלו אותו בחזקות ילדים בריאים וגמורים והיבם קטן בן ג' שנה שצורך לה להמתין יותר