גליא מסכת חלק א קכ

אפילו בקידש שיכנוס הוא משום קלות האיסור הזה משארי איסורא דרבנן ולפיכך נדחה אף בקידש לבד וכמו שפירש דעתו שאין בזה סכנה אלא מצד ניחוש ופחד בעלמא או משום שהרמב"ם סובר כמ"ד דמזל גורם ואם כן כבר איתעברא איסורא בקידש לבדו לאפוקי למ"ד מעיין גורם עיקר איסורא דסכנה הוא הבעילה משא"כ מזלה נעשה לו בקידש עכ"ל ולכן אם היה מקום לומר כדברי הרב הנ"ל דחייבין מלקות ביבמה אף על קדושין לבדו שפיר היה הסברא דמשו"ה די הכא בקידש לבד והוא על דרך שכ' ריב"ש הנ"ל על קטלנית: אולם כתבתי לו שזהו טעות מעיקרא לומר דיבמה לקי על קידש גרידא. ומצאתי בשאלות ותשובות נודע ביהודא סי' פ"א ס"ק י"ד תשובה מרב גדול מפורסם שכ' ג"כ סברא זו והוכיח מדברי תו' קדושין (דף ע"ח) דבמחזיר גרושתו משניסת דהא דבעי דוקא ביאה מדכתיב לאשה א"כ ביבמה דמספקי ביבמות דף צ"ג דתלוי בהוויות לקי אפשר אקידש לחוד דהא לא כתיב לאשה ובסי' פ"ב השיב שם להרב הנ"ל על כל פרט וכתב שם בס"ק ט"ו וז"ל ומש"כ מע"ל ורצה לחדש דבר שלא שמענו מעולם ללקות ביבמה על קדושין לבדו אימר אני הס לא להזכיר ואם כדבריו למה לא אמרו בקדושין (דף ע"ח) שמודים ביבמה לשוק שלוקה בקידש ולא בעל ויראה עד כמה הגיע הטעות בדמיונו שרצה להוכיח סברא זו מתוספות והתוספות כתבו ביבמות דף צ"ב בהדיא להיפוך דיבמה שנתקדשה לזר מותרת למקדש ואין שייך לקונסה שלא עשה שום איסור בקדושין ויליף זאת בקל וחומר מאשת איש ואי כדבריו אין ראיה כלל מא"א עכ"ל ע"ש. וברמב"ם פ"ב הלכה י"ח מפורש דיבמה אם קידש ובעל לוקה ע"ש: ואחרי אשר נתבאר דעדיין לא איתעביד איסורא בקידש לחוד וליכא לנו לתרץ האי דמתירין במת הולד אפילו בקידש אלא על דרך דמתרץ ריב"ש על עסק קטלנית היינו משום קלות האיסור נדחה אף בקידש דלא הוה אפוקי אתתא אלא עיולי כנ"ל ומדויק לשון הרי"ף שכתב באשת ישראל דלית בה פסידא עבדינן כרבנן הילכך חליץ לה ועיילינן לה לגברא. כתב לשון פסידא כלומר דעיקר ענין בכהן דמתירין בלא חליצה אף בקידש אף דלא הוה אפוקי אתתא דעדיין ליתא שם חיבות נישואין וחיבות ביאה וליכא פירוד בין הדבקים מ"מ לפסידא נחשב הענין ובמקום פסידא בעלמא דחינן להאיסור הזה הקבוע שם וכמבואר בנדה (דף ו' ע"ב) לחלק בענייני שעת הדחק זוטא או שעה"ד גדול ע"ש בתוס' ד"ה שעה"ד ע"ש וגם זאת דמסיים הרי"ף עבדינן כרבנן. ולא קאמר סמכינן ארבנן משום דהענין הוא דלשון סמכינן נאמר במקום דעיקר הלכה לאו הכי הוא רק בשעה"ד סמכינן דהא אפילו איחיד נגד רבים סמכינן בשעה"ד באיסור דרבנן אבל כאן עיקר הלכה כרבנן אך במקום דליכא פסידא עבדינן להחמיר בזה משום גזירה דפיהק ובמקום פסידא עבדינן כהלכה. עיין דוגמא לזה בכללי או"ה מו' סי' רמ"ב שהביא הש"ך לחלק על הב"ח דדעתו דאף בדאורייתא סמכינן בשעה"ד על דברי יחיד ומייתי ראייה מפרק הערל (דף פ"א ע"ב) ברש"י ד"ה לא תעלה דאפילו בדאורייתא חששו להפסד מרובה ומאריך הש"ך לדחות זאת דהתם בפ' הערל לא סמכינן איחיד אלא דעיקר הדין ס"ל התם לחכמים דמין במינו בטל ובהפסד מועט לא חששו לומר שתבטל ובהפ"מ אוקמוה אדיניה עכ"ל ש"ך כמו כן כאן בענין דמת ולד עיקר הלכה כרבנן דרויא מעלייא מתיילדן. ובמקום דליכא פסידא חששו לכתחילה וכשיש פסידא ושעה"ד אוקמינן אדינא בזה אף דליכא אפיקי אתתא אלא ענין פסידא נדחה איסור זה. וגם לשון התוס' בבכורות שם (דף ך' ע"ב) הוא כך דכתב שם דבשעה"ד עבדינן כרבנן וכן הוא לשון הג"א פ"ק דחולין שם דבשעה"ד עבדינן כרבנן. דייקי בלשונם דבשעה"ד ולא אמרו דלא מפקינן אשה מבעלה כדאמרינן בכולהו איסורי דרבנן כנס אינו מוציא. משום דבאמת מה דמתירין בכהן אפילו בקידש דליכא אפוקי אתתא אלא עיולי לגברא. מוכח דכל שהוא שעה"ד מתירין. ועיין בלשון הרמב"ם בפ"ה מגירושין על ענין האמור בפ' הזורק (דף ע"ח) דאת לא תעביד עובדא עד שיגיע גט לידה כתב הרמב"ם שם עד שיגיע גט לידה ואח"כ תנשא בו לכתחילה ע"ש. וגם כאן במת ולד סופ"ב כתב הרמב"ם זה הלשון עצמו שכתב שם גירשה הכהן הרי זה חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחילה. ובשו"ע שינה קצת לשון הרמב"ם סו' סי' קס"ד וכתב הרי זה חולצת לכתחילה משמע דבחדא מחתא מחתינהו וכמו התם דהבאתי מריב"ש סי' ר"ו דלחומרא בעלמא עד דמטי גיטה לידה והוא רק לכתחילה וכל שהוא שעה"ד קצת נדחה עסק האי איסורא וחומרא זו כמו כן במת ולד הצרכות חליצתה הוא רק משום חומרא בעלמא ונדחה באיזה שעה"ד קצת אפילו במקום דליכא אפוקי איתתא והיינו בקידש גרידא וגם עסק ארום וארוסתו האמור בסופ"ק ג"כ דחינן בקידש לבד משום דעיקר הלכה כר"ג דנאמנת ומשום חומרא בעלמא מחמירין במקום דליכא כלל פסידא ובקידש לבד נדחה האי חומרא שקבעו בה וכמ"ש הראב"ד שם דענין ארוס היה כדיעבד ולא דיעבד ממש וכמו שהעליתי שזהו ג"כ כוונת הרי"ף וזהו כוונות רש"י שכתב ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס כוונתו דמה שאמרו כדיעבד ולא דיעבד ממש. משום דמה שאתה בא לעגן העובר לגמרי מלהנשא הוה כדיעבד דניסת וגם הואיל וליכא כאן נשואין רק אירוסין לחוד נקרא כדיעבד ודייק רש"י לכתוב כן דלפעמים ליכא ולד שהפילה או לפעמים ליכא הארוס שמת הארוס ונשאר העובר בין כך ובין כך מתירין דהוה כדיעבד. וגם בזה מתורץ קושיא שהבאתי לעיל ממוהרי"ט סי' ך' ובס' בית אפרים מאריך ולא מצא ישוב נכון לזה דלפי מ"ש התוס' על רשב"ג דטעמו משום מיעוט המצוי כמו משאל"ס הא במשאל"ס נמי אמרינן דאם ניסת לא תצא ובגמ' משמע דדוקא משום דעבדינן כרבנן בכהן אין מוציאין ולפי האי סבר' הא אף לרשב"ג ראוי לומר דל"ת בכהן ולפי הנ"ל מעיקרא לא קשה מידי דלרשב"ג דדמי למשאל"ס הוה אמרינן דווקא ניסת ל"ת אבל קידש הוה אמרינן דלא יכנוס רק דאנן אפילו בקידש לחודא דעכ"פ מקום פסידא מיקרי עבדינן כרבנן להתיר משום דחומרא הקבוע בזה קלישא ובקל נדחה: ונראה לומר דאף רבא דאמ' באורתא אחת זו ואחת זו חולצת לא אמר רק בקידש לחוד אבל ניסת לכהן לא היה מעולם מקום לחלוץ לה ולאפוקי איתתא מבית בעלה. רק בקידש דליכא אפוקי רק ענין פסידא ושפה"ד זוטא בזה הוה ס"ד להחמיר ולצפרא הדר ביה ואמר דאף בקידש לחוד יש לדחות האי חומרא הקבוע בענין דמת הולד וכמו דאמר בצפרא מסתבר הכי על דרך שאמרו רבנן לר' זירא מחדדן שמעתתך אמר להו דיממא נינהו עיין בפ' הדר והכי הילכתא כמו שאמר ביממא. ובהערה זאת ביארתי לישנא יתירה דאיתא שם בהחולץ דקאמר שם הכא לגבי מעוברת ומניקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עביד רבנן תקנתא לכהן או לא הנה לבקי בסוגיות ש"ס היה מספיק לקצר ולומר בקיצור הכא מי עביד בכאן תקנתא או לא וממילא ידענא דקאי על מעוברת ומינקת דהא מזה איירינן שם בסוגיא ומביא על זה ענין דמת ולד דרבא מתיר בכהן שקידשה בלא חליצה והיה די לסיים הכא מי עביד תקנתא לכהן וכפי הנראה דרש"י גורם באמת בקיצור הכא מאי ע"ש ולפי דעת תוס' (ד' ל"ו) ד"ה לא כו' דקידש מעוברת אינו מוציא וכן דעת רמב"ם הוה ניחא דצריך לדייק ולומר הנשואה אבל באירס מותר אף בישראל אבל לפי המבואר בשו"ע סי' י"ג דכל המורים חולקים על זה קשה אולם לפי דברינו ניחא בדיוק הכל דאי הוה מקצר כנ"ל היה מקום לפרש ולומר דקמיבעי ליה במעוברת ומינקת באותו דוגמא ובאותו גוונא דמתיר רבא גבי מת ולד היינו אפילו בנתקדשה בכהא"ג מספקי במינקת לכהן אם יש להתיר בנתקדשה וזה ודאי גבי איסור מינקת דהוה ודאי איסור דרבנן ולא ספק איסור אף אם באנו לדחות האי איסורא משום שעה"ד בעי דווקא דיעבד גמור היינו ניסת דהוה אפיקי איתתא ולא קידוש לבד משו"ה מאריך תלמודא ונקט מעוברת ומינקת הנשואה לכהן כו' כלומר זאת ידוע שאין לנו לדמות ענין איסור של מעוברת ומינקת לענין דמת ולד להתירו אף בקידש רק עכ"פ קמיבעי בנשואה כהן כו': ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי לפרש בהערה זו מה שהקשה התוס' ביבמות (דף ד"ד) ושבת (קל"ו ע"ב) על הא דאמרינן בכהן לא תחלוץ נחלוץ לה ולא תהיה רק ספק חלוצה וספק חלוצה מותרת כמו דאמרו קדמו וכנסו אפילו שניהם כהנים אין מוציאין מידם ע"ש וברא"ש פ' החולץ בזה. והים אפשר לומר דהא דמתירין ספק חלוצה לכהן בדיעבד הוא דוקא בניסת דהא איתא שם במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין ובעי דוקא ניסת אבל קידש אומרים לו אל יכנוס כשיטות רמב"ן מירושלמי ולפיכך א"א לחלוץ בנתקדשה לכהן דשפיר תאסור על הכהן הואיל ועדיין לא כנסה כנ"ל אולם כפי הנראה דשפיר הקשה התוס' דראוי לומר בספק חלוצה לכהן אפילו נתקדשה ל"ת דהואיל וחלוצה הוא דרבנן והוה ספק דרבנן ודי להיות נפקע האיסור בשעה"ד זוטא בקדושין לחוד וכנ"ל גבי מת ולד נדחה בקדושין מה"ש ומה דנקט שם במשנה קדמו וכנסו אפשר דמשום דאיירי ביבמה דליכא בה קדושין רק מאמר דרבנן ע"ש ועיין בתוי"ש שם: והנה הרי"ף כתב דכש"כ בניסת דלא מפקינן מגברא אלא חליץ לה כו' והך מילת' דאמרינן לענין שומרת יבם שניסת בלא חליצה לא שייכי כאן דהתם ודאי בעיא חליצה אבל הכא דכיון דמת בתוך ל' יום ספיקא הוא ומספיקא לא מפקינן כו'. אולם אף שזה נכון דענין שומרת יבם שניסת בלא חליצה היא רק גזירה דרבנן לאוסרה עליו מטעם דמיחלפא בא"א כמבואר בדף צ"ב ובסי' קנ"ט וא"כ במת ולד הוה ספק איסור דרבנן ולא מפקינן אך לפי מה שכתבו התוס' שם (כ"ד ע"א) דבספק חלוצה ניסת ל"ת בכהן ומ"מ כאן במת ולד שנחלוץ לה אחרי נישואין חשו חכמים שעי"ז יתירו חלוצה ודאית לכהן שיאמרו מדחלצינן לה אחרי נישואין מסתמא קמו רבנן דולד נפל הוא וכן האריך הרא"ש בתשו' כלל נ"ב בזה הביאו הב"י סי' קנ"ו ע"ש וא"כ אף במת ולד היה נראה לומר שאם חלץ לה היבם קודם שנתקדשה לכהן ואח"ז ניסת לכהן מותרת לו כמו דמפורש הדין שם גבי קדמו וכנסו (בד' ך"ד) דספק חלוצה לא גזרו דהא הוה ספק דרבנן כנ"ל וא"כ נימא האי חששא על ענין שומרת יבם אף דבמת ולד וניסת הוה ספק דרבנן. מכל מקום כשמצרכינן לה חליצה אחרי נשואין יאמרו העולם דחכמים עמדו על הדבר דודאי נפל הוא והצריכוהו חליצה ואתי למשרי שומרת יבם ודאית שניסת בלא חליצה. ונראה דוגמא לזה (בדף פ"ט) גבי קלא דבתר נישואין לא חיישינן ופירש"י לא חיישינן לאוסרה על בעלה ולא להצריכה גט מבעל הקול שאם אתה מצריכה גט נמצאת אוסרה על זה דמחזקת לקלא כו' ע"ש: והנה בג' גיטין פסולין דקיי"ל (בד' פ"ו ע"ב) בפ' המגרש דניסת לא תצא עכ"פ פסק בסי' ק"נ דכותבין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה ומקורו מהרמב"ם ואף שיש לה בנים מהשני מ"מ כותבין לה גט ע"ש ולא נודע מאין הוציא הרמב"ם זה והמפרשים לא העירו מוצא לזה ולא אמרינן דע"י שמצריכין לה גט נמצאת שמחזיקין אותה לא"א ותאסרה על בעלה. ועוד דהא גבי קלא סברת רב אשי דדוקא בתר נישואין לא חיישינן אבל בתר ארוסין חיישינן לכתוב לה גט אחר. ורב חביבא פלוג שם אף בתר ארוסין לא חיישינן ומפרש"י דאינה צריכה גט שלא תתגנה על השני ע"ש. והלכה כר' חביבא כדאיתא בשו"ע סי' מ"ו: ומהצורך לחלק בין העניינים דגבי ג' גיטין פסולין אף שצריך לה גט לא תתחזק האשה לא"א וכמו שמחלקינן ביבמו' (דף ל"א) לענין חששא שמא תתייבם ע"ש ברש"י ד"ה דקיימא ערוה דשייך שם לומר חששא דקמו רבנן ע"ש הטיב וגבי מפלת לא שייך לומר קמו רבנן וידעי דמספיקא הוא ע"ש ומצאתי בהגהות משנה למלך פ' י' מרש"י הנ"ל על רמב"ם הנ"ל ע"ש: נחזור למאי דאנן עסקי' דנראה דזה כוונות וסברות התוספות דוקא חלוצה לא גזרו היכא דנעשה ספק חלוצה מקודם. אבל כאן שנחלוץ לה אחרי נישואין אף דקשה הדבר לחלוץ לנשואה וכנ"ל מסורא דקלא דבתר נישואין מזה יאמרו דקמו רבנן דודאי נפל הוא ויבוא להתיר חלוצה ודאית. א"כ שפיר יש לומר האי חששא גופיה על ניסת אף לישראל לא נצריך לה חליצה מה"ט דיאמרו העולם מדהצריכוה להחליץ בתר נישואין דקשה הדבר משום גנוזה מסתמא קמו רבנן