גליא מסכת חלק א יא

שאלות ותשובות *)כבר נודע ומפורסם הא כי כל דינים המסתעפים בענינים האלו לא נהגו אך בעת שהיו יושבים על אדמתם או בזמן שניתן להם רשות מהמלכים לדון על פי דיני הגמרא, אך בזמנינו זה בטלו דינים הללו כי על פי חוקי המלוכה והמדינה ישפוטו ואין להרהר אחר משפטי המדינה ואין לזוז מהם וכל הענין מדבר מזמנים שעברו איך היה הדין נוהג לפי דרכי התלמוד א שאלה א' מבעלי חנויות קנה סחורה מסוחר א' שהיו לו סחורות ממסחור עיר פלוני ואף סחורות ממדינה אחרת וידוע שמדרך ומנהג הסוחרים בעת שמוכרים סחורתם על ריוח הנקרא פרעצנט היינו שכל בעלי חנויות נותנים נאמנות להסוחרים באיזה מקח קנו הסחורות במקומות הללו ומתפשרים עבור ריוח כפי האפשרי ונגמר המקח ביניהם וקיבל בעל החנות את הסחורה. ואח"ז טען בעל החנות איך שנמצא אצלו ב' חתיכות סחורה ידועים וניכרים שעולה לחשבון מסויים והראה לתגר ולקרוביו ונמצא אונאה בהם שנתאנה הסוחר בשעה שקנה אותם במקומות הנ"ל: (א) תשובה לפום רהיטא הוה האי דינא דנושא ונותן באמונה המבואר בפ' הזהב דף נ"א בברייתא ופסקו כל הפוסקים ברמב"ם פ' י"ג ממכירה ובטוש"ע סימן רכ"ז סעיף כ"ז הביא שם לשון הרמב"ם וז"ל כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה: וזה לשון המגיד שם חפץ זה כו' כך פיר"ח במביא סחורתו ומצאו חבירו הרוצה ללוקחו ונתרצו לתת לו סך ידוע מהריוח והלה אומר לו בכמה קנה וכן הוא האמת אין לו אונא' לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל וכן לשון נימוק"י פ' הזהב בשם ר"ח באומר לו אני מאמין כמה נתת והריני נותן לך ריוח כך וכך אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו דין אונאה שהרי לא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקחן עכ"ל: וז"ל הטור שם שמתחילה הביא לשון הרמב"ם הנ"ל ואח"כ כתב וי"מ דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית ואני מאמינך ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתיה דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל: וראיתי בדרישה וז"ל ומש"כ אין בו אונאה שאפילו נתאנה כו' זה חוזר גם אדברי הרמב"ם וסיומא דשני הפירושים הוא וק"ל עכ"ל גם הב"י הביא שם על דברי העור כל דברי המגיד הנ"ל ואח"כ מסיים מש"כ הטור אפי' לא אמר בכך לקחתיו אלא תן לי חפץ זה כשקנית כו' פירוש זה כתוב בהג"א פ' הזהב בשם אור זרוע ומשמע להטור שהוא פירוש מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ב"י: והסמ"ע ס"ק מ"ו כתב ולי נראה דחידשו הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפי"ה אין בו אונאה כיון שאומר בהדיא שמאמינו לו ליתן לו בעדו כל מה שנתן ועוד יתן לו ריוח נמצא מתחילה לא היה כוונתו על שיווי המקח עכ"ל סמ"ע: ובהשקפה הראשונה דברי סמ"ע מילתא דסברא הוא וכן כ' מהרי"ט סימן י"ט ע"ש. ובאמת כן שאייטת לשון הטור דיש בו רבותא בדברי הי"מ דהא דייק הטור וקאמר וי"מ דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אומר לו תן לי כמו שקנית ואני מאמינך כו' וכן הוא לשון הר"ח בנימוק"י ובהג"א שאומר שאני מאמינך ממה שתאמר אח"כ שנתת עבורו כו' וא"כ משמע משייאטות לשון הטור דכשמודיע באיזה סך קנהו והלה מאמין לו שאינו משקר פשוט יותר שאין בו אונאה דידכו מחיל והא דדייקו הר"ח והג"א שאינו מודיעו מקודם אלא בשעת הקני' מאמינו בכמה שיאמר הוא לרבותא דאפי' בכה"ג אין לו אונאה אף שאינו יודע בשעת הקניה סכום המקח ולא שייך שם לומר דידע ומחיל מ"מ אין לו אונאה אף שנתאנה מוכר הזה מן המוכר הראשון צריך לקבלו: גם לישנא דתלמודא בבריית' דנקט נו"נ באמונה דייקא כפירש ר"ח והג"א דמשמע בשעת הקנייה אינו יודע כלל סכומו של המקח וזהו ענין אמונה האמורה שם שמאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ המקח, אבל לפירוש הרמב"ם אינו מבואר מאי ענין לשון אמונה שייך כאן דאחרי שהמוכר מפרש לו ואומר בכך וכך לקחתיו והלוקח למראה עיניו ישפוט ולבו ישים לדעתו על מקחו ואם אעפ"כ הוא מקבל את המקח הזה ליתן לו סכום שנתן הוא אין כאן כ"כ ענין אמונה. וכפי הנראה מדיוקא דלישנא דאמונה דאיתא בברייתא יצא לו להר"ח ולפוסקים הנ"ל לפרש ולומר האי רבותא דבהכי איירי דאפי' בשעת גמר הקניה אינו יודע ואינו שואל סכום של המקח רק שמאמינו בכמה שיאמר ולא שייך כ"כ לומר דידע ומחיל מ"מ אין בזה דין אונאה: ומעתה לפי המבואר מכל הפוסקים לא שייך בנ"ד דין אונאה ואף שיש בנ"ד דין ביטול מקח שנמצא שנתאנה מוכר הוא הסוחר בלקחו סחורה זו הרבה יותר משתות כבר ביאר הש"ך רכ"ז ס"ק ט"ו דבנו"נ באמונה אפילו ביטול מקח אין בו ע"ש: (ב) אולם שמתי אל לבי לעמוד על מקורן של הדברים הללו ועל שורשן כי ע"פ דברי פוסקי' הללו נתבטל ונעקר כמעט כל עיקר דין אונאה דהלא נעשה מנהג קבוע ודרך התגרים כמעט בכל המקומות רובן ככולן לעשות מסחרת' עד"ז שבעלי חנויות קונים הסחורה אצל הסוחרים ע"פ שהסוחר אומר על נאמנות בכך וכך לקחתיו ונוטל ריוח כך וכך עבור טירחתו וביטול מעותיו איזה דבר קצוב ולכן מהראוי שלא יהא כלל דין אונאה שאף שנמצא באיזה סחורה שנתאנה המוכר הוא הסוחר בלקחו מיד המוכר הראשון עד אף יותר משתות אין טו"ת אונאה לכל הקונים מהסוחר. ואף. עלי חנויות מוכרים לבע"ב ג"כ על נאמנות שאומרים בכך וכך לקחתיו ולפי הפסק חתוך אשר קבעו כל הפוסקים בהסכמה א' קרוב לומר שתשתכח תורת אונאה מישראל כל עיקר אחרי שכל המו"מ הוקבע ונהוג בין הקונה והמוכר שהלוקח חוקר ודורש אצל המוכר עד שהמוכר מגלה לו כל לבו לומר לו בכך וכך הוא דמי קרני מהמקח הזה וממילא אין דין אונאה שאפילו נתאנה מוכר ראשון הוא פטור. לכן אמרתי להחזיר הדבר ליושנה ושאין שכחה כלל לתורת אונאה מעיקרא ע"פ קוטב דת ודין ואמת ואמינה אפילו לנו"נ באמונה ואחרי המחילה שגו כל הפוסקים ביסוד למקור דנו"נ באמונה ות"ל אני אבארם לאמיתתן: (ג) ובהקדם אמרתי לבאר לחקור ולדרוש על סברת סמ"ע בס"ק מ"ו וכן מפורש במהרי"ט סימן י"ט ע"ש דעכ"פ סברתם הוא דיש יותר ענין רבותא לפירוש ר"ח דהלוקח אינו יודע בשעת גמר הקני' את סכום המקח רק שמאמין כפי שיאמר אח"כ ועדיין אינו יודע דלימחול משא"כ לפירוש הרמב"ם דהמוכר לו מפרש בכך לקחתיו ויודע סכום המקח וידע ומחיל: אך אני חקרתי לומר איפכא דהנימוק"י שהביא בשם ר"ח והג"א והטור שדייקו לפרש ולומר דבשעת הקניה אינו שואל ודורש כלל סכום המקח רק שמאמינו וסומך משעה ראשונה ליתן לו מקח שיאמר לו אח"כ כמה נתן עבור חמץ הזה בכי האי גוונא שייך שפיר הדין לומר שאין בה דין אונאה וכפי טעמא דיהיב הר"ח שם למלתא דמסיים ואומר לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקחן ע"ש ושייך שפיר לומר כאן דאף שנתאנה המוכר בהלקחו מקח זה מהמוכר ראשון צריך הלוקח הזה לקבל וכמו שסיים הטור דאדעתיה דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאהו ע"ש וסברא נכונה היא משום דלא הקפיד מעיקרא לחקור על סכום המקח ודומה לענין חליפין בחליפין דקיל"ן דאין בו אונאה ועיין ברמב"ם ריש פי"ג והובא בסי' רכ"ז סעיף ך' הטעם דזה חפץ במחט יותר מבשרין ע"ש. ועיין בראב"ד שם ובמגיד הביאו הב"י בשם רמב"ן דווקא באינו מקפיד על שוויו בשעת החליפין ע"ש באריכות וענין הזה לפירש ר"ח דומה ממש לזה דקמסיים טעמא שלא סמך משעה ראשונה להקפיד כלל על שיווי של החפץ אם לזול אם ליוקר ויש הוכחה שמוחל על אונאה שימצא בזה שנפשו חשקה מאוד אל החפץ הזה מדלא שאל מתחילה על סכום המקח ודומה ממש למש"כ הרמב"ם גבי חליפין שזה חפץ יותר במחט מבשריון כנ"ל וכ"ז לפי פי' ר"ח אבל לפי המבואר ברמב"ם דהמוכר אומר ללוקח בשעת המכירה בכך וכך לקחתיו והלוקח רואה ושומע סכום דמי המקח וראוי לומר שמקפיד זה הלוקח על דמי שוויו ואינו מוחל מעולם על אונאה אשר יש במקח הזה. רק שלמראה עיניו שפוט ישפוט שחפץ הזה שוה בשופי דמי המכירה שנותן עבורו וטועה בדמיונו כמו דאמרינן כל לוקח דעלמא ואפילו תגר יש לו אונאה משום דאמרינן מחמת שהוא להוט בקניות חפץ זה בחפזו כוזב לו דמיונו ששוה דמי מקחו במלואו ואח"כ יכול לחזור ולומר טעיתי בשעת קנייתי כי הראיתי לתגר ולקרובי ויש בו אונאה. והכא נמי זה הלוקח מהמוכר ואומר הלוקח בשעת המכירה בכך וכך לקחתיו זה החפץ ואם נתאנה מוכר זה מן המוכר הראשון בהלקחו מאיזה טעם לא יהא אונאה ללוקח שני ומאי עדיף מוכר זה מכל מוכר דעלמא דמדרך המוכר לשבח את מקחו ואומר שוודאי שוה חפץ זה דמים הללו ונתרצה הלוקח על דיבורו ליתן לו סך המדובר מ"מ חוזר אח"כ על אונאתו הלוקח אם אינו שוה מה שנתן כמו כן נימא לוקח זה ששמע סכום הדמים שנתן המוכר עבור החפץ וטעה בדמיונו אשר כוזב לו שוודאי שוה סך הזה ומאין רגלים והוכחה נמצא ונראה כאן לומר שזה הלוקח מחיל על אונאה אשר נמצא בחפץ הזה בפשיטות אפשר לומר שמעולם לא עלה על לב הלוקח לקנות חפץ זה יותר משוויו ומקפיד שיהיה שוה בשופי בטובו ומליאו ולא נטה את לבו למחול לו כלל על אונאה אשר יש במכר הזה ואם נמצא שנתאנה מוכר זה מיד התגר ראשון שקנה אצלו מפני מה לא נימא שיחזור לוקח זה על אונאתו מיד מוכ' הזה דדווקא לפירוש ר"ח שחזינן דזה הלוקח לא קא קפיד משעה ראשונה על שיווי של המקח וסמך על הדמים שנתן זה וההוכחה הוא מדלא שאל ודרש כלל בשעת הקניה על סכום הדמים וקצבתן מוכח דשפיר מחיל על אונאה שימצא שנתאנה מוכר זה במקח זה מתחילתו אבל לפי דברי הרמב"ם אין דמות ראיה והוכחה כלל שלוקח זה לא מקפיד מתחילתו על שיווי המקח ונתרצה ליתן הדמים שנתן זה אף ליוקר אדרבא אפשר שלא מחיל כלל רק ששמע וראה וטעה בדמיונו ששוה סכום הזה מקח הזה וא"כ אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר הזה בהלקחו מן מוכר ראשון הא מסקי' בסי' רל"ב סעיף י"ח דאפילו בקונה מסרסור שלוקח ומוכר לאלתר ולוקח זה יודע שהוא סרסור אעפ"כ אמרינן לא מפני שהוא נתאנה רשאי להונות אחרים ע"ש אף דדעת הרמב"ם שם שהסרסור נשבע ונפטר ע"ש דמסקינן טעמא דמילתא דהלוקח פשע שלא החזירוהו קודם שימות ע"ש וכאן נימא דלא מפני שנתאנה מוכר זה בהלקחו מהמוכר רשאי להונות את לוקח זה וקוטב הדין שלוקח זה חוזר עליו והוא יבקש אונאתו ממוכ' הראשון ומשום שאמר מוכר זה להלוקח והודיעו בסך שקנה אין סברא וראיה והוכחה דסביר וקבל לוקח זה להיות מוחל על האונאה שיש כאן במקח הזה. והברייתא דייק ונקיט נו"נ באמונה כפירש ר"ח דייקו דבשעת הקני' סמך מתחילה על נאמנותו כפי שיאמר המוכר ולא מקפיד על שיווי המקח כלל ומשו"ה אין בו אונאה אבל לפירש רמב"ם אין כאן אמונה מעיקרו הואיל ושומע הלוקח סכום דמי החפץ ובעיניו רואה ועולה על רוחו ודמיונו ששוה בשופי דמים הללו שפוסק עבורו וכבר ראיתי במוהרי"ט סימן י"ט שעמד על מקצת הדברים לחקור בזה, הביאו בעל נתיבות משפט רכ"ז ס"ק י"ט בקיצור ע"ש. ומהרי"ט אסברה לה דנו"נ באמונה הוי כאלו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות חפץ זה ע"ש וכתב עליו הנתיבות שזה דחוק וראיתי במהרי"ט עצמו דמאריך בהא מילתא בפיטומי מילי דסברא מפני מה נעשה זה כשלוחו מעיקרו על קניית מקח זה. ובהאי סברא מתרץ מה שהקש' שם על פירוש ר"ח מדינא דתשו' הרא"ש ההובא בש"ע סי' כ"ה במי שנתרצה על שומת לוי בשעת המקח ואח"כ טעה לוי בשומא יכול לחזור ויש אונאה דלא עדיף ממי שפירש ואומר ע"מ שאין לך עלי אונאה כן מסיים הרא"ש ע"ש ולכן הקשה מהרי"ט מה לי נתרצה בשומת אחרים כדינא דהרא"ש הנ"ל ומה לי נתרצה בשומת המוכר עצמו האי דינא דנו"נ באמונה ולמה אין בו אונאה ומתרץ ע"פ סברא הנ"ל דשאני כאן דהוה כאלו שוויה שליח שיקנה בשבילו בין רב בין מעט ע"ש באריכות ודברים דחוקים מאוד. והנראה דלשיטת הר"ח מעיקרו לק"מ קו' מהרי"ט דהא עיקר טעמו של הר"ח הוא בנו"נ באמונ' דמתחיל' לא סמך הלוקח על שיווי החפץ אלא על הדמים