גליא מסכת חלק א קיז

דרבא דס"ל דבאש' כהן אינה חולצת ועבדינן כרבנן ואין תימא איך קאמ' שמואל הלכה סתמא ואינו אלא לכתחילה מצינו דוגמא לזה בסנהדרין (דף ל"א ע"א): ועוד יש לומר אף דכוונות שמואל אפילו דיעבד אנן קיל"ן כרבא דפליג עלי' דשמואל ומתיר בדיעבד באשת כהן עכ"ל ע"ש: ולא שם אל לבו דשני הסברות הללו מבוארים בתוספות ורא"ש דהנה הרא"ש מביא שם בסוגיא דשבת סי' ז' לתמוה על הרי"ף שהביא מימרא דשמואל והלכה כרשב"ג וז"ל תמהני על האי פיסקא דכרבנן קיל"ן אף לקולא ולא מצריכין חליצה ומחזקינן לולד גמור להתיר יבמה לשוק ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר באשת ישראל ע"ש: אבל התוספות כ' בסוגיא דשבת (קל"ו ע"ב) ד"ה ואם אשת כהן אינה חולצת דחי הוא אפילו כי לא שהה והא דאמרינן לעיל דהלכה כרשב"ג היינו דווקא באשת ישראל כו' ע"ש. ונראה דהתוס' סברי דרבא לא פליג אשמואל והוא כסברא קמייתא של התבו"ש דהא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג אינו אלא לכתחילה ולא מעיקר הדין והתבו"ש הביא ראיה מסנהדרין ל"א ואני מצאתי דוגמא בריש פ' ערבי פסחים דאמר שמואל אין הלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה אלא פורס מפה ומפרשב"ם דעיקר הדין הוא כר' יוסי אלא שבא להחמיר על דבריו ע"ש: ועוד הלא ידוע מה דאיתא יבמות (מ"א ע"א ודף פ"א ע"א) ומגילה (י"ח ע"ב) דשמואל חייש ליחידאי ע"ש. וראיתי בביאורי הגאון לאבן העזר סי' כ"ז ס"ק כ"ג שחקר שם לענין ידים שאינן מוכיחות למה לא אמר תלמודא מעמא דשמואל דהא דפסק כר' יוסי נגד רבנן משום דשמואל חייש ליחידאי ואפשר דדווקא לחומרא חייש עכ"ל הגאון ע"ש א"כ אף כאן אפשר לומר דטעמא דשמואל הוא לשיטתו דחייש ליחידאי לחומרא והיינו דווקא באשת ישראל כמש"כ התו' ונראה דהרי"ף ג"כ סובר כסברת התוספות דרבא לא פליג אשמואל אלא שמואל גופיה לא אמר זאת מעיקר הדין אלא משום חומרא להחמיר באשת ישראל דהוה לכתחילה אבל סברות הרא"ש כסברא שנייה שכ' התבו"ש דרבא פליג אשמואל ועיקר הלכה כרבא ולפי מה שביארנו שיטות הרא"ש נכון דבאמת יש לדקדק למה לו לרבא לקבוע מימרא שלימה באריכות והיה לו לומר סתמא הלכה כרשב"ג לכתחיל' ובדיעבד כרבנן וכדאיתא בסופ"ק דכתובות בענין ארוס וארוסתו דאמר שמואל הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין ומסקינן דדיעבד הלכה כר"ג אבל לכתחילה מחמירין כר' יהושע וכן בסוף קדושין בענין פלוגתא דבת גרים לכהן דראב"י אוסר ור' יוסי מתיר מסקי' שם בא למלך מורין לו כראב"י נשא מורין לו כר' יוסי ע"ש. אולם באמת מימרא דשמואל דהלכה כרשב"ג אינו אלא לחומרא ולכתחילה באשת ישראל. וממילא דעת שמואל להחמיר אף כל זמן שהולד חי אסרינן אותה לכתחילה להנשא אף דבלא"ה היא מינקת ואסורה מ"מ יש נ"מ לצרתה דצריכה להמתין עד שיצא ולד לאויר העולם כדאית' ריש פ' החולץ אף כשנולד עדיין אסורה צרתה עד שישהה ולד שלשים יום ואף על אותה אשה עצמה יש כמה אנפי דמתירין הפוסקים מינקת בחלב ארסי' או בהכניסה לו שפחות דפטורה להניק ע"ש: אבל סברות רבא לאו הכי הוא דכל זמן שהוא חי לא חיישי' לנפל כלל דנפלים הוה מיעוט שאינו מצוי ולא כרשב"ג דאמר דנפלים מצוי וממילא תיכף שיצא לאויר העולם ניתר הצרה להנשא דרוב מעליא מתילדן כמו דמוכח סתמא דתלמודא סם בריש החולץ דאמרי' שם ואם תאמר הלך אחרי רוב ולדות עכ"פ ולד אינו פוטר כו' משמע דלא חיישינן כלל לנפלים אפילו לכתחילה ורבא איירי שם באוקימתא דסוגיא ע"ש רק במת הולד אף שמת מעצמו ע"י חולי ואפילו אכלו ארי בזה מחמיר רבא כדמפרש התוספות משום שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת וא"כ ניחא דהוצרך רבא לקבוע מימרא בפני עצמו ולפרש ולומר דעיקר עסק האי חומרא הוא רק כשמת הולד ומשום גזירות פיהק כנ"ל ודוקא על רבא הוצרכו התו' לפרש האי טעמא דגזיר' דפיהק אבל על שמואל דפסק הלכה כרשב"ג לשיטתו דמחמיר כיחידאי ואף כשהוא חי עדיין חייש עכ"פ לכתחילה דלחומרא אמרינן דנפלים מצוי אבל רבא דדייק דווקא מת הולד א"כ לא סבר כלל סברות רשב"ג דנפלים הוה מיעוט המצוי אלא כרבנן דהוה מיעוט שאינו מצוי א"כ אמאי מחמיר כשמת הוצרכו לפרש משום גזירה דפיהק ומת: והעליתי דבר חכמה לפלפל ולומר לפרש טעמא דפליגי רשב"ג ורבנן דהנה נתבאר בדברי התו' דטעמא דרשב"ג על כרחך דסובר דנפלים הה מיעוט המצוי כמו שהוכיחו דלמיעוט סתמא לא סובר כר"מ ורבנן דפליגי ע"כ סברי דלא הוה מיעוט המצוי ואני ביארתי ראיות מריש פ' בתרא דהוה מיעוט שאינו מצוי וא"כ באמת יש לחקור במאי פליגי ולכאורה זה הוא פלוגתא במציאות ובאיזה סברא פליגי ועלה בדעתי דפליגי בפלוגתא דהרז"ה ור' יונה דפליגי בחלה ומת אי דומה לפיהק או לא כמו שהארכנו לעיל והנה הודאי גבי פיהק מסקינן דד"ה מת ויש עליו חששא דנפל וסברות רשב"ג דחלה ומת נמי יש עליו חששא דנפלים כל שלא חי שלשים יום ולכן אף דפיהק אינו מצוי עכ"פ חלה ומת תוך שלשים שכיחא קצת ממילא נעשה עסק נפלים מצי קצת אבל סברות רבנן הוא כשיטות הרז"ה דדוקא בפיהק יש לנו לחוש לעסק נפל אבל חלה ומת אין בזה שום ריעותא דהא בן קיימא נמי חולים ומתים והואיל וחשש דנפלים לא הוה רק אלא כשפיהק ומת ממילא הוה נפלים לא שכיחא: ונמצא לרשב"ג פיהק יש לומר דהוה ספק דאו' וראוי לומר אפילו ניסת תצא וסברות רשב"ג דחלה ומת נמי עניינו כמו פיהק ראוי לומר בו ג"כ דתצא. ועל מה דסובר רשב"ג אפילו באכלו ארי ואף כשהוא עדיין חי חייש עליה לנפלים וכמו שהבאתי מתו' דבכורות דדייק זאת ממאי דכללא כייל כל שלא שהה ספיקא הוה משמע אף שלא שהה ע"י ארי ע"ש על זה הוקשה להתו' מ"ט דרשב"ג בזה בשלמא פיהק הוה רעותא ויצא מכלל רובא. וכן בחלה ומת נמי סובר כסברות ר' יונה ורמב"ן דרוב ולדות חיים שלשים יו וזה הואיל ולא חי שלשים איתרע מעליו רובא רק אכלו ארי או כשהוא עדיין חי דמספקי ליה רשב"ג בחשש נפל הוצרך לתרץ משום דנפלים מיעוט המצוי הוא והיינו משום דסברות רשב"ג דאף חלה ומת בלא פיהק נחשב לריעותא מה שלא שהה שלשים בחיות גמור וממילא נעשה נפלים שכיח קצת דחולים ומתים תוך שלשים שכיח קצת אבל סברות רבנן כהרז"ה דדוקא פיהק הוה ריעותא ובכלל ספק נפל נחשב אבל חלה ומת אינו נחשב לריעותא להכניסו לספק נפל וזה ודאי שפיהק ומת אינו שכיח כ"כ וממילא ענין נפלים מיקרי לא שכיחא ולמיעוטא נחשב ובזה יש לתרץ מה דסתרי דיוקא דאביי אהדדי דמעיקרא אומר פיהק ד"ה מת משמע דבחלה פליגי ואח"כ אומר דבאכלו ארי פליגי דהוא מיתה הבא לו ממקום אחר משמע דבחלה ד"ה מת וכמו שהארכנו דר' יונה ורמב"ן נחלקו בזה עם הרז"ה דלפי דברינו אף דבאמת פליגי בחלה ומת וכנ"ל אך שורש פלוגתא בחלה הוא יסוד אחר משורש פלוגתא דפליגי באכלו ארי דעיקר הפלוגתא גבי חלה הוא ענין אחר וכמו שביארנו יסוד הדבר דפליגי בזה והוא דמ"ס כר' יונה דחלה נמי רעותא ודומה לפיהק ומ"ס דחלה לא הוה ריעותא ואינו דומה לפיהק ואין עניינו כלל לעסק נפלים ורוב וולדות. רק דבזה טעמו של רשב"ג כדעת ר' יונה לרבנן. ועיקר פלוגתא הנמצא בין רשב"ג ורבנן אי אמרינן רוב וולדות מעליא ילדן או לא הוא אינו אלא כל זמן שהוא חי או אפילו באכלו ארי דלא הוה עליו ריעותא כלל בזה קביעות פלוגתייהו אי אזלינן בתר רובא אי לא אבל מה דפליגי בחלה ומת הוא מיסוד ושורש אחר. ואין עניינו כלל לענין הפלוגתא דרוב ולדות אלא דבחלה פליגי אי הוה ריעותא כפיהק וכשיטות ר' יונה דאוסר אפילו לרבנן או אינו דומה לפיהק א"כ ניחא דקבע אביי ואומר דבפיהק ד"ה ספק מת ולא מהני בי' רוב ולדות כיון דאיכא ריעותא וגבי אכלו ארי דודאי ליכא ריעותא שם עיקר פלוגתייהו אי אזלינן בתר רוב ולדות וחלה לא הזכיר דהתם פליגי במילתא אחריתא אי דומה לפיהק או לאכלו ארי וכבר העליתי לעיל לפלפל ולומ' דאביי אמר למילתיה בלשון אחר היינו דפליגי בחלה אפשר עיקר כוונות אביי היה דפליגי בחלה אי דומה לפיהק או לא וכנ"ל: ורבא קיבלה למילתא דרשב"ג להחמיר לכתחילה בחלה ומת אף דעיקר הלכה כרבנן וחלה ומת לא הוה ריעותא דמ"מ יש לחוש שיאמרו שולד זה לא מת מעצמו אלא פיהק ומת ולכן אף אכלו ארי יש לחוש שישתקע וישכחו ויאמרו שפיהק ויהי' לעז בדבר ערוה ולכן החמירו לכתחילה כשהולד עכ"פ מת אבל כל זמן שהוא חי אין לחוש בו כלל לנפלים ועפי"ז נתיישב אצלי עוד קושיא אחת אשר הקשיתי ומצאתי אח"כ בס' בית אפרים בחלק תשובות שלו ואח"ז ראיתי שקדמו מוהרי"ט בחלק אה"ע סימן ך' להקשות לפי מה שכתבו התו' ביבמות (דף ל"ו ע"ב) על טעמא דרשב"ג דדומה כמו מים שאין לו סוף וקשה הא עכ"פ במשאל"ס הוה הדין דניסת ל"ת וכמו כן ראוי להיות במת ולד לרשב"ג דניסת ל"ת ובגמ' משמע בפ' החולץ דווקא משום דעבדינן כרבנן אבל לרשב"ג אפילו בכהן תצא ואני חקרתי עוד סברא לזה ממה דמבואר בשו"ע סימן מ"ה בחשש דסבלונות ניסת ל"ת והוא ממהרי"ק והח"מ ס"ק ז' הביא דמהרי"ק יליף ממאי דמדמה התו' חשש סבלונות למשאל"ס ע"ש. וא"כ הכ"נ דכוותי' הואיל ותו' מדמה טעמא דרשב"ג לענין משאל"ס היה ראוי להיות אפי' לרשב"ג ניסת לא תצא ולפנינו נבאר כמה דרכים לתרץ זאת: אבל ע"פ סברא הנ"ל ניחא בפשיטות דדווקא על אכלו ארי הוצרכו תו' לאסוקי טעמא למה לא אזיל בתר ולדות דרובא לאו נפלים הואיל וליכא ריעותא ומסקי משום דדמי למשאל"ס אבל חלה ומת דאוסר רשב"ג משום דסברתו דנחשב ריעותא דדומה לפיהק ע"ז לא חקרו תו' טעמא כלל דאסור מדינא כמו פיהק עצמו דאסור אפילו לרבנן ואף ניסת תצא וא"כ רבא דמתיר בכהן אפילו במת סתמא ע"י שנחלה ומת בזה ודאי אוסר רשב"ג אפילו בכהן כמו פיהק והוצרך לומר עיקר טעמו משום דעיקר הלכה כרבנן עבדינן במקום דאיכא פסידא היינו גבי כהן שתאסר על בעלה: וחקרתי ראיה נכונה דעיקר הלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא בכל הני ענייני המבואר במשנה דפ' יוצא דופן (דף מ"ד) דתינוק בן יום א' כו' וכשיטות הרמב"ם שביאר המגיד פ"א מנחלות דהא דפרכינן שם כמאן דלא כרשב"ג לא מקשה רק על אבילות ע"ש וכן דעת הרא"ש הנ"ל בסוגיא דשבת ודעת נימוק"י בפ' החולץ ודעת תשו' מיימוני דעיקר הלכה כרבנן ורק משום חומרא בעלמא מחמירין להצריך חליצה באשת ישראל: דהנה בסוגיא דשבת איתא שם אמר אביי נפל מגג כו' ד"ה חי כי פליגי פיהק ומת כו' למנ"מ לפוטרו מן היבום לכאורה קשה טובא למאי מסיים אביי הא מילתא דנ"מ לענין יבום הא מפורש ומבואר במשנה כמה עניינים שם בפ' יוצא דופן דתינוק בן יום אחד ולמה פרט אביי רק זאת והואיל והכל מפורש במשנה לא היה צריך אביי לבאר כלל ועל עיקר פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג המבואר שם מקודם היה לו לתלמודא לומר נ"מ זה: אולם הואיל ועיקר הלכה כרבנן והיה מקום לטעות ולהוכיח מימרא דאביי דעיקר הדין כרשב"ג עיין בריש שבת בפלוגתא דבן עזאי ורבנן בענין מהלך כעומד דכתב הרא"ש והר"ן דמשו"ה פסק הרי"ף כבן עזאי ולא כרבנן מדנקט ר' יוחנן ואמר מודה בן עזאי בזורק מוכח דהלכה כמותו דאי הלכה כרבנן לא הוה צריך ר"י לפרשו מה דמודה בן עזאי ע"ש וכן הוא בגיטין (ד' נ"ט) הרומז ונרמז שפסק הרי"ף כבן בתירא משום דרב נחמן אמר מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה וליכא נ"מ בהאי אוקימתא רק לבן בתירא ע"ש ברא"ש: וא"כ אף הכי מה דאמר בלישנא קמא דבאכלו ארי ד"ה חי היינו אפילו רשב"ג