גליא מסכת חלק א קטז

שלשים ואנו מפרשינן דווקא נהרג ע"ש. אך מה דאיתא שם עובדא ברי' דרב דימי בר' יוסף איתיליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין כו' משמע דשכיב כמות כל האדם ולא נהרג וכן עובדא שניה דאיתא שם ר' אשי איקלע לבי ר' כהנא איתרע ביה מילתא משמע סתמא א"כ נראה שיטות הרז"ה עיקר להלכה דחלה ומת הוה כאכלו ארי ומה דדייק אכלו ארי בפלוגתא משום רבותא דרשב"ג ולומר דאפי' בכה"ג פליג רשב"ג ונ"מ דבניסת לישראל בעי חליצה אפי' באכלו ארי. דהא אף בזמן שהוא עדיין חי איתא שם בגמ' להקשות על רשב"ג מימהיל היכי מהלינן והוא ע"פ מסקנא דלישנא בתרא דאביי דאף באכלו ארי פליג רשב"ג אף דריעותא דמיתה שלו יש לתלות בדבר אחר כמו בא זאב ונטל בני מעיים דמכשירין בפשיטות רק דסברת רשב"ג דנפלים הוה מיעוט המצוי ולכן אפי' בזמן שהוא חי עדיין סבר רשב"ג כל שלא שהה עדיין ל' יום אינו יוצא מידי ספק נפל ולכן מקשה מימהיל היכי מהלינן: והנה דעת תו' שם בסוגיא דשבת והרא"ש והנימוק"י בפרק החולץ ותשו' מיימוני ה' אישות סימן ך"ד מבואר דעיקר הלכה משורש הדין כרבנן ומשום חומרא בעלמא מצריכין חליצה באשת ישראל לכתחילה ובהגהות מרדכי סוף כתובות איתא שם דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא ע"ש ומשרה מסיק שם דאף דצריכה חליצה מ"מ גובה כתובתה דהוה נפלים מיעוט' דמיעוטא ולכן אף בעלמ' עכ"פ בממון אין הולכין אחרי הרוב אבל הכא הוה הרוב אלים טובא משום דנפלים הוה מיעוטא דמיעוטא ע"ש וכן נראה ברור דעת הרמב"ם דפוסק בפ' א' מה' נחלות בתינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ע"ש שהקשו המגיד ולח"מ דאף אי נימא דהלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא ורובא ולדות מעליא ילדן הא עכ"פ בממון לא אזלינן בתר רוב ע"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דרובא דמעליא מתיילדן הוה רובא דשכיחא טובא. ויש להוציא אף ממון על פיו וכה"ג העלו התו' ריש סנהדרין ע"ש ועוד חקרתי ראיות דהאי מיעוטא דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא ממאי דאיתא ריש ס' בתרא דיבמות בנימוק"י להקשות בשם הרשב"א וז"ל כ"ט דמילתא דבסוגיין מיירי ממיעוט' דמפילות ולא ממיעוטא דאינו מתעברות דהוה מסייע מיעוטא להדדי והריטב"א תירץ דמיעוט שאינן מתעברות גרוע הוא ובכלל מיעוטא דמפילות חשבינן ליה דליהוי תרווייהון מיעוט שלם עכ"ל א"כ מוכח ע"כ דנפלים הוה מיעוט דלא שכיח ומיעוט גרוע. דהנה בברכות (דף נ"ט מ"א) איתא שם דמצרפינן ב' מיעוטין ונעשה רוב דאמרינן שם מיעוטא לכשפים ומיעוטא לגמר אישתכח דרובא לאו לריחא עבידא ע"ש. וע"כ דהני מיעוטי תרווייהו גרוע נינהו ואינו נעשה משניהם רק מיעוט שלם ועפי"ז ניחא טובא דלא קשה על דברי הגהות מרדכי שם דמסיק דמה"ט לא שה דליצטרף מיעוטא דמפילו לחזקות איסור משו' דמפילות הוה מיעוט' דלא שכיח ולא מצרפינן ע"ש ולכאורה מפורש שם בריש פ' בתרא (דף קיט) להיפוך דאמרי' שם סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה ונעשה פלגא אבל לדברי נימוק"י הנ"ל בשם ריטב"א ניחא ולא קשה מידי דהתם משו"ה נחשב האי מיעוטא עכ"פ להצטרף לחזקה משום שיש עוד שם מיעוט שאינן מתעברות וא"כ ניחא בזה שיטות רמב"ם דפסק אפילו לענין ירושה שהוא ענין ממון מועיל האי רובא וכנ"ל ולפום רהיטא בהש פה ראשונה מבואר בתו' יבמות (ד' ל"ו) ע"ב ובנדה (מ"ד ע"ב) ובריש כל הצורות להיפך אדרבא דכתבו שם דמיעוטא דנפלים הוה מיעוט המצוי ושכיח עיין שם: אולם דקדקתי עוד בדברי התו' בשארי מקומות והוא ביבמות (קי"ט) וחולין (י"ב) ובכורות (ך' ע"ב) לא הזכירו האי סברא דנפלים שכיחא ומתרצים שם מה שהוקשה להם מ"ט החמירו ביבמה שמת וולד תוך ל' הואיל ויש רוב דמעליא ילד ומתרצו דהחמירו מדרבנן במת ולד שמא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבוא לידי לעג וקילקול ואף באכלו ארי מחמירין דחששו שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת ע"ש. ובפ' בתרא דיבמות הזכירו דהוה דבר שבערוה וכן בחולין ע"ש אבל בבכור לא זכרו מענין דבר ערוה וכן בתו' ביבמות משמע דיבמה לשוק לא הוה דבר שבערוה שכ' שם לחלק בין משאל"ס דהוה דבר שבערוה וראיתי בתשו' נודע ביהודה סי' צ"ג שתמה על המרדכי דקרי יבמה לשוק דבר ערוה ע"ש והיה לו לחקור מדברי תו' הנ"ל שביארנו דמשמע קצת דהתו' מסתפקין בזה כנ"ל: ולא ראיתי במפרשים שביארו דברי תוס' הללו שנראה דסתרי אהדדי. ואמרתי לבארם דלק"מ דהנה המעיין בהמשך של דברי תוס' בריש כל הצורות ובבכורות שהקשו ב' קושיות חדא לפי מה דהוכיח בפ' כל הצורות דרשב"ג לא חייש למיעוטי א"כ אמאי חייש לספק נפלים ועוד הוקשה להם הלכתא אהילכתא דהא לית הלכתא כר"מ דחייש למיעוטא ומ"מ אמרינן דהלכה כרשב"ג באשת ישראל דצריכה חליצה. ומתרץ התוס' הני תרי קושיות בשני סברות היינו על הקושיא שהקשו על רשב"ג עצמו לפי דלא חייש למיעוט ופליג על ר"מ דחייש בכל מקום למיעוטי. א"כ מ"ט דחייש לספק נפלים. ע"ז מתרצו דרשב"ג חייש גבי נפלים משום דסובר דהוה מיעוט המצוי אבל האי סברא שכ' דחששו שמא יאמרו העולם שפיהק ומת לא שייכי לתרץ מה שהוקשו על רשב"ג עצמו. דזה ברור דזה לא שייך אלא כשמת הולד ע"י חולי או אף שאכלו ארי דייקו התוס' שמא ישתקע הדבר וישתכח שאכלו ארי ויאמרו העולם שפיהק. אבל כל זמן שהוא חי עדיין לא שייך כלל האי סברא. ואנן חזינן דלרשב"ג אף שהוא עדיין חי חייש עליו בספק נפלי דהא מקשינן שם בשבת (ד' קל"ו) ולרשב"ג מימהיל היכי מהלינן בשבת ע"ש. א"כ מוכח דאפי' בשעה שעדיין חי חיישינן עליו בס' נפל א"כ מוכרח התוס' על טעמא דרשב"ג משום דהוה מיעוט המצוי וחייש עליו אף כשהוא חי אבל הקושיא שניה שהקשו על מה שהעלו שם דאין הלכה כר"מ דחייש למעוטא א"כ מ"ט פסקינן הלכתא במת ולד תוך ל' להצריך חליצה באשת ישראל. ע"ז אינו מספיק לתרץ משום מיעוט המצוי דזה וודאי דרבנן פליגי על רשב"ג וסברי דמיעוט נפלים לא הוה מצוי וכמו שהוכחנו מפ' בתרא דיבמות כמו שהבאתי מריטב"א שם דאדרבא הוה מיעוט שאינו מצוי ועיין עוד ראיה מסוגיא דפ' בתרא (קי"ט ע"ב) בתוס' ד"ה סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא והקשו מסוגיא דקדושין דאמרינן שם סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ועיין בקדושין (דף פ') דסתרי להאי תירוץ דמתרצים כאן בשם ר' חיים ומתרצים שם באופן אחר והיינו שביבמות הוה רוב רוב טוב ומשו"ה לא איתרע ונעשה פלגא ע"ש באריכות. א"כ מוכח דלא הוה מיעוט נפלים מיעוט המצוי דאילו היה המיעוט דנפל מצוי. ממילא לא היה נקרא הרוב רוב טוב. וכשמצטרפינן מיעוט מצוי לחזקה בודאי היה איתרע האי רובא לגמרי ובפרט שיש כאן שני מיעוטי היינו שאינן מתעברות ומפילות אע"כ האי רובא אלים טובא ע"י שהני מיעוטין הוה מיעוטי דמעוטא ואינו מצויין כ"כ. ולפיכך על האי קושיא דהקשו הילכתא אהילכתא וכמבואר בלשון התוס' בפ' כל הצורות ובכורו' שם דמעיקרא הקשו דרשב"ג אדרשב"ג ואח"כ כ' ובלאו קשיא דרשב"ג קשיא הילכתא אהילכתא. וכן כ' בריש כל הצורות קשיא דרשב"ג וקשיא הילכתא אהילכתא ע"ש. ונמצא דבפרק כל הצורות מסיימי חדא מילתא לתרץ רק חדא קושיא דרשב"ג אדרשב"ג וכמו שדייקו שם וז"ל וי"ל דודאי רשב"ג לא חייש למעוטא ונפל שאני דהוה מיעוט המצוי. ובבכורות באו ולתרץ קושיא שניה דקשיא הילכתא אהילכתא ואדרשב"ג מתרצינן דסובר דנפלים הוה מיעוט המצוי. וא"כ דשפיר אף כשעודנו חי חייש רשב"ג לספק נפל וכמו שדייקו התוס' בבכורות מלישנא דרשב"ג דנקט כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספק אף שאכלו ארי ע"ש וה"ה יש לדייק דאפילו כשעודנו קיים רק כל זמן שלא שהה ספק הוה ומשו"ה מקשינן לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. אבל על קושיא שניה דהילכתא במאי דפסקינן עכ"פ כרשב"ג במת תוך ל' להצריכה חליצה באשת ישראל לא אפשר לתרץ כנ"ל דהא רבנן סברי דנפלים הוה מיעוטא שאינו מצוי ועיקר הלכה כרבנן ומ"ט החמירו הוצרכו לתרץ דגזרו שמא יאמרו העולם שלא מת מעצמו אלא פיהק ומת. וגבי פיהק בפשיטות הוה שפיר ספיקא משים שיש עליו ריעותא דפיהק. ומשו"ה גזרו בכל ענין שמת הוולד אף ע"י גג וארי שמא ישתקע הדבר וישכחו סיבות מיתתו איך נעשה ויאמרו שפיהק ויבוא לידי לעז דבר ערוה ומסקי דאף בבהמה ובאבילות הכל מה"ט דאי לא הא לא קיימי הא ע"ש ויש לנו עוד לחקור ראיות נכונות מסוגיא דריש פ' בתרא דיבמות דע"כ נפלים הוה מיעוט שאיני מצוי וכשהסכים הפנאי אבארם עוד בקו"נ הזה. וזאת אזכיר כאן דבזה ניחא מה דקשה על הא דמקשה תלמודא בסוגיא דשבת ולרשב"ג מימהיל היכי מהילינן. וקשה אף בלא רשב"ג שהיה מתנאים אחרונים הוה מצי להקשות על מילתא דר"מ דמפורש בכמה מקומות דחייש למעוטא היה יכול להקשות זאת ועיין בתוס' ריש פ' בתרא ד"ה מחוורתא שהתו' מסתפקים דר"מ מדאוריי' חייש ע"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דעל ר"מ לא קשה מידי הואיל ונפלים הוה מיעוטא דמיעוטא דאפי' ר"מ לא חייש לה ולכן דווקא על רשב"ג דסובר דנפלים הוה מיעוט המצוי מקשו שפיר: והיוצא מדברינו אלה שיש נ"מ בין הני תרי תירוצים דלסברא שקבעו טעמא על רשב"ג דהוה מיעוט המצוי כמו שדייקו לשונם בפ' כל הצורות דעל רשב"ג אמרו כך. ממילא אף שעודנו חי ספיקא הוא אבל להאי סבר משום גזירה שיאמרו שפיהק לא שייך לאסור אלא כשמת הוולד אבל לא כל זמן שהוא חי עדיין ובזה ניחא מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם וכבר קדמו בקו' זו בתשובת רשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' ח' להקשות על הרמב"ם דפסק בכל ענייני האמורין במשנה דנדה (מ"ד ע"ב) הכל כרבנן דאזלינן בתר רובא וסברתו מפורש במגיד פ' א' מנחלות דדווקא על אבילות פרכינן שם בגמ' כמאן דלא כרשב"ג והוצרך לתרץ בקים ליה שכלי חדשיו משום דפסיקא ליה לתלמודא דבאבילות קי"ל כרשב"ג אבל בשארי עניינא דמשנה באמת לא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן. והקשה הלח"מ שם דהא אף לענין יבום קי"ל כרשב"ג להחמיר לחלוץ לה. וא"כ במשנה דנקט ופוטר מן היבום ע"כ ג"כ מתוקמא דווקא בקים ליה שכלו חדשיו. וה"ל לאקשויי על בבא דפוטר מיבום ע"ש ובתשו' רשב"א הנ"ל הקשה ג"כ כך ע"ש: אבל לדברינו ניחא דעיקר הלכתא כמימרא דרבא דאם מת חיישינן שמא יאמרו שפיהק אבל כל זמן שהוא חי ליכא למיחש על ולד שום חששא דנפלים מפני דהוה מיעוטא דלא שכיחא כנ"ל ובזה ניחא מאוד הא דמבואר בריש החולץ (דף ל"ו ע"א) דהכונס יבמה ונמצא מעוברת עדיין צרתה אסורה עד שתלד ולא מהני הרוב דרובא ולדות מעליא ולדן משום דהולד אינו פיטר עד שיצא לאויר העולם משמע דאילו היה הוולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם היה מותר הצרה להנשא ולנפלים לא חיישינן. ועוד משמע דמשיצא עכ"פ הולד לאויר עולם מתירין תיכף הצרה ולא צריכה להמתין עד שיהא שלשים יום להולד. א"כ מבואר דלא חיישינן לנפלים אפילו לכתחילה. וע"כ הוא כמו שכ' התוס' דעיקר טעמא דקבע רבא הלכתא להחמיר לכתחילה להצריכה חליצה היא דוקא כשמת הולד וחשו שמא יאמרו שפיהק ומת. אבל כל זמן שהוא חי עודנה לא חיישינן כלל לנפלים דהוה מיעוטא דלא שכיח. ומעתה ניחא דלא מקשה תלמודא על בבא דפוטר מן היבום המבואר שם במשנה דנדה כמאן דלא כרשב"ג משום דבאמת לא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אלא בן יום אחד תיכף פיטר מחליצה ומותרת לשוק אפילו לכתחילה. ודווקא כשמת הוולד חששו עליו לספק נפל משום חששא דפיהק וא"כ על אבילות מקשי שפיר דהואיל ומת יש עליו חשש דנפל ופטור מאבילות ע"פ דינא שקבע רבא כמבואר בתוס' טעמא על אבילות דאי לא הא לא קיימא הא ע"ש והוצרך לאוקמי דעכ"פ משכחת לה בקים לי' שכלו חדשיו חייב להתאבל אפילו על בן יום אחד ועוד אפשר לפרש ולומר דבאמת בימי חכמי המשנה עדיין לא הוקבע כלל האי חומרא להצריכה חליצה באשת ישראל ובימי אמוראים קבעו לחומרא זו וא"כ מתורץ קו' הלח"מ הנ"ל: וראיתי בתבואות שור סי' ט"ו ס"ק י"ב שכ' לתרץ דברי הגאונים דמתירין בדיעבד אפילו בבהמה בעגל שנשחט תוך ח' ימים דסברתם מה דאמר שמואל הלכה כרשב"ג הוא אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד חזינא