גליא מסכת חלק א קיד

מיותר לגמרי אבל השתא מפורש בדיוק הכל דהשמיענו דאיירי שיש לו אשה ובא לישא אחרת שהיא בת בנים וכלישנא דקרא אם אחרת יקח לו שפירושו שנושא אשה על אשתו. כך כוונת הברייתא דאסרינן לו לישא אשה אחרת נוסף על אשה שיש לו עד שיעבור עליו ג' רגלים וכמו שהארכנו דענין קטט דוחה מילתא דר' יהושע לחוד. נמצא דברייתא זו מענין אחד דמשנה דפ' משילין דאיתא שם ולא מקדשין ביו"ט סתמא ומ"מ מפרשינן בגמ' דאיירי ביש לו אשה ובנים הא לא"ה ליכא האי איסורא דיו"ט כמו כן ברייתא דג' רגלים מפרש דאיירי שרוצה ליקח אחרת נוסף על אשה שיש לו וזהו ענין אין לו מי שישמשנו האמור בירושלמי והא לא קשיא אם יש לו אשה איך מתירין גבי בנים קטנים. דע"פ מה שהארכנו לעיל דדווקא באחות אשתו יש מקום להתיר שהיא מרחמת על בני אחותה ביותר אבל לא באשה אחרת ולא כמו שסתמו הרמב"ם וטוש"ע והרמ"א שם סעיף ב' משמעו ג"כ דווקא אחות אשתו בעי' א"כ ניחא בפשיטות שאשתו ראשונה שהיה צרה להאשה שמתה בודאי אינה מרחמת על בניה ודאי תתעורר שנאות אמהות לבנים ואינה מתרצה לקבל עליו טרחות הבנים להיות אומן ואומנת אצלם אבל לפי פירושי הקדמונים שפירשו אין לו מי שישמשנו קאי על בתו וכלתו ודאי קשה הואיל ויש לו בביתו בתו וכלתו המה יפרנסו להבנים קטנים אפשר כלתו דומה לצרה אבל בתו קשה שפיר: ומעתה ניחא מאוד מה דלא קבעו האי איסורא דהמשך ג' רגלים גבי אשה. משום דבאמת אינו ראוי לעגן איש או אשה מחמת איסור זה משום דקלישא האי איסורא מענין חשש איסורא דמינקת שאמרי לעגן אשה ערך ג' שנים וכמו שהארכנו לעיל דאף האיש אינו מעגנין לישב בלא אשה משום חשש דאיסורא דג' רגלים אלא דאיירי שיש לו אשה רק שהיא אינה בת בנים ממילא גבי אשה לא שייכי כלל לקבוע האי איסורא: והשתא ראוי לומר בפשיטות בהאי עניינא דאיסורא דג' רגלים דאם עבר וכנס אינו מוציא. ואפשר עוד דאפילו להאי מ"ד דסובר סוף פרק כיצד דאם כנס מוציא מודה הכא דאינו מוציא משום דאפשר דקלישא האי איסורא מכל הנהו איסורא דהא האי איסור אינו דוחה רק מילתא דר' יהושע היינו שיש לו אשה ובא לקחת לקיים לערב אל תנח דהוה רק רשות בפ' משילין: וניחא עוד עפי"ז דענין בנים קטנים ונזדמן לו ליקח את אחות אשתו דוחה האי חשש איסורא דג' רגלים מה דלא מצינו כזה בשארי איסורא דרבנן להתיר לו כשבא ליקח אחות אשתו ויש לו בנים קטנים משום דבאמת דווקא האי חשש איסורא דג' רגלים קלישא בעיני חז"ל לכן בקל נדחה הימנו אבל לא בשארי איסורי דרבנן ועפי"ז ברור דאם כנס אינו מוציא אפילו למ"ד דסובר שם כנס מוציא: עוד יש זכר ראיה נמצא בגמ' דוגמא הנאמר לשון שימוש ע"ד זה בכתובות (דף מ' ע"ב) אמר אבוה דשמואל אומדין כו' לשמשו ומקשה מאי נפקא מיניה ומסיק לעבדו שיש לו קורת רוח ע"ש וזה ודאי דאבוה דשמואל דאמר לשמשו כוונתו על עסק תשמיש המטה וכדמסיק מסקנא וכמבואר בסוגיות הש"ס סוף ברכות דראשונים היה לבם פתוח כאולם היה דרכם לקצר כמו כן אבוה דשמואל קיצר בלשונו וחיסר תיבות לעבדו שהיה לו לומר לעבדו לשמשו וסמך על המבין שאין שימוש המטה לשפחה רק לעבד דאי נימא כפשטא דאבוה דשמואל כיון במאמרו לשמשו על עסק שירות דעבדות קשה טובא אטו לא חש לקמחיה כי זה ודאי מי שיש לי מוח בקדקדו לא יאמר זה אע"כ דכוונות אבוה דשמואל הוא באמת כמסקנא דתלמודא ותלמודא הוא דשקיל וטרי בדברי אבוה דשמואל בכדי לבאר הטיב כוונתו שיהיה מבואר הכל. וביותר מפורש כך ברש"י ד"ה מאי נפקי ליה לכל אדם בבעילתה כו' ע"ש. משמע דרש"י מפרש דאף המקשה לא טעה לפרש מלת לשמשו דקאי על עבדות רק דקשה להמקשה מה ענין בעילה לכל אדם אצל שפחה הואיל ועיקרא למלאכה קיימו ואילו היה מפרש"י דמקשה קטעי לפרש מלת לשמשו על עבדות לא היה צריך רש"י להאריך ולבאר ולסיים דלמלאכה קיימי ובקיצור היה לו לפרש מאי ענין מלאכה לבעילה אלא מוכח דמקשה ג"כ ידע לפרש דעסק שימוש איירי בתשמיש מטה ובעילה וניחא דרש"י מסיים הואיל ולמלאכה קיימי משום דליתא האי עניינא בגמ'. עכ"פ מוכח דלשון לשמשו דאמר שם אבוה דשמואל איירי בעסק בעילה וכמו שפירשנו מילתא דאין לו מי שישמשנו האמור בירושלמי ולראיה זאת הערני חד ממופלגי קהילתינו הרב החריף מ' זיסקינד: ומכל הנתבאר מבואר היתר גמור בזמנינו שאין נושאין ב' נשים היתר גמור לישא תוך ג' רגלים דמשום איסור וחשש דקטט שיש בתוך ג' רגלים אינו ראוי לעבור על מילתא דר' נחמן דאסר לישב בלא אשה והאי איסורא דר"נ ודאי דוחה האי איסורא כדי להנצל מהירהורי עבירה הקשין מעבירה וכמו שהארכנו בזה ומשום הכי שפיר מה שפסק מרדכי שהביא הב"י במי שתפסו השר שאם אין מקום ללמוד היתרא מבנים קטנים אין למילף היתרא מענין אין לו מי שישמשנו ולא קשה תמיהות הב"י על מרדכי אולם לא ידעתי אם המרדכי שהביא עובדא בשם מהר"ם איירי שהיה לו אשה אחרת: ובעזר החונן לאדם דעה והייתי מבין מדעתי לפרש כל הסוגיא הנ"ל בינותי בספרים וראיתי בתשו' מיימוני שכ' ר' שמשון לר' חיים וז"ל ומה שפירש רבינו דאין לו מי שישמשנו היינו שאין לו אשה וברייתא דמ"ק דמצריך ג' רגלים ביש לו שתי נשים ומתה אחת זה א"א דאל"כ אין לו בנים נמי ליתסר כו' ע"ש באורך ולא ידעתי אם כוונתו של הר"ר חיים הוא לפרש ענין שימוש על תשמיש המטה הכל כמו שפירשנו או שלא ירד אל כל תוכן העיקר אשר יסדנו בזה. ואילו ראה הר"ר שמשון כל חקירות אשר חקרנו ויסדנו בסוגיא זו על מכונם בודאי היה מסכים אל ההיתר הזה בלי פיקפוק: יג שאלה אשה שילדה וולד אחרי מיתת בעלה ומת אחרי המילה ונשאר יבם קטן בן ג' שנים. והוולד ודאי נגמרו שערו וציפרניו. ועוד אומרת האשה שמן הטבילה נולד לה הוולד בחודש העשירי: דין זה מבואר בשבת ד' קל"ו וביבמות פ' החולץ ל"ו ובשו"ע ססי' קס"ד הביא לשון הרמב"ם פ' ב' מיבום וז"ל כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקות יבום או לא כגון יבמה שנולד לה וולד שלא נודע אם כלו חדשיו ומת תוך ל' שדינה שתחלוץ מספק דבריהם כמו שנתבאר אם הלכה ונתקדשה לאחר אי ניסת קידם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסו' בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משו' ספק דבריהם עכ"ל: הנה מהא דמתירין גבי אשת כהן בלא חליצה באמת ראוי ללמוד בכל מקום דהוה שעה"ד כדומה יבם קטן וכאשר אבאר דבר זה בסברות וראיות נכונות מספיקות אף שראיתי בהגהות מרדכי סוף כתובות שהיה שם מעשה יבם קטן ומשמע שלא התירה להנשא מ"מ הראיות שאבאר ת"ל יכריע הדבר לאמיתתן שראוי להתיר בפשיטות. עיקרא דמילתא דהתירא דאשת כהן מבואר בסוגיא דשבת ויבמות הנ"ל במימרא דרבא שם ומבואר בתוס' שבת (קל"ו ע"ב) ד"ה ואם אשת כהן כו' וברא"ש שם סימן ז' דכרבנן קי"ל אפי' לקולא דאשת כהן אינה חולצת ומחזקינן ליה בוולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה אשת ישראל כו' ע"ש. וכן הוא בנימוק"י ובתשוב' מיימוני הלכות אישות סימן כ"ד ע"ש עכ"פ מבואר מכל הפוסקים דהלכה כרבנן ולא כרשב"ג בהא מילתא: אך אף שנחליט הדבר בהלכה ברורה דעיקר דינא היא כרבנן יש לחקור ע"פ מאי דאמר שם אביי בסוגיא דשבת דפיהק ומת ד"ה מת כי פליגי בנפל מגג או אכלו ארי והובא בר"ן בסוגיא דשבת שם דשיטות הר' ר' יונה הוא דחלה ומת הוה כפיהק ומת ע"ש באריכות והובא בב"י באריכות בסימן קנ"ו שיטות הללו ע"ש. וגם רמב"ן במלחמות סובר כך לפי שיטות הרר"י ובתשו' ריב"ש שהביא הב"י מבואר שגם שיטות רש"י הוא כך אף שריב"ש הביא דהרז"ה והרי"ף פליגי וסברו דחלה הוה כאכלו ארי ע"ש ומסיק דהואיל ושני פוסקים סברי כך יש לסמוך עליהם: מעולם אין טבעי לישא פנים על גדלות הפוסק רק לשום עין עיוני על עיקרי הסוגיא וראיות שמביא כל אחד מהם לסברתי ובסוגיא זו באמת הדבר פלא מאוד שדיוקים שדייק ר' יונה לשיטתו חזקים ונכונים עד מאוד עד שלפי הנראה א"א לשום אדם לחלוק על שיטתו עד שיפרש לדחות הני ראיות שדייק ממנו שיטתו ואולם לעומת זה ראיתי שאף הני ראיות ודיוקים שדייק הרז"ה שיטתו ג"כ ראיות עצומות עד שלפום רהיטא אין עליהם תשובה הובא בר"נ שם דר' יונה דייק ממאי דנקט אביי נפל מהגג ואכלו ארי דבר המסויים ואינו הווה כלל ולמה לא נקט חנה ומת שהוא הווה ושכיח מוכח בפשיטות מאוד דחנה ומת הוה כפיהק וד"ה מודו בה ע"ש וריב"ש דייק לה בדיוק גמיר דרש"י ג"כ סבר לה האי דינא דר' יונה דקדייק רש"י בד"ה נפל וז"ל שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר דאי לאו הך מיתה לא הוה מת ע"ש וכן כ' בד"ה הוה אכלינן ע"ש א"כ משמע ומפורש דבחלה ומת דלא הוה מיתה הבאה ממקום אחר אסור. וכפי הנראה דיוק נכון הוא דאי לא תימא הכי קשה מאוד למאי דייק אביי למינקט דבר זה ומיפלג שאינו בנמצא ושכיחא כלל. אולם אף שיטות הרז"ה ודיוקו ג"כ נכון מאוד מהאי דנקט אביי פיהק דהוה ריעותא מוכח בפשיטות דחלה ומת מותר לרבנן משום דלא הוה ריעותא דאפי' בן קיימא נמי חולים ומתים ע"ש בר"ן: אך זאת תמיהא טובא אף שבאמת דיוק שמדייק ריב"ש באותו תשובה שהביא הב"י בקיצור דרש"י סובר שיטות ר' יונה וכנ"ל מ"מ נמצא להוכיח מרש"י להיפוך דבד"ה שפיהק כ' וז"ל כלומר לאחר לידתו לא ראו אלא חיות מעט שפיהק ומת עכ"ל. וא"כ נראה מפירושו שענין פיהק הוה דבר זר ומופלג ועניינו הוא שאחר לידתו הוא בחיות מעט היינו שנולד בחיות מעט וכדרך בני אדם שיש להם איזה מיחוש מפהקים תמיד. א"כ משמע דשיטות רש"י שאם נולד בחיות גמור ובריא כשארי וולדות ואח"כ נחלה ומת לא הוה ריעותא כלל. ואפשר אפי' אם נחלה באיזה מיחוש שטבעה של מיחוש ומחלה ההיא לפהק ופיהק ומת הימנו גם כן לא איכפת לן כלל הואיל ועכ"פ נולד בחיות גמור מה שנחלה אחר כך אמרינן דאפי' בני קיימא יזדמן שיגבר חולי עליו ומפהק ומת. ואף על תינוק בן שנה או גדול לא ימלט דבר זה. ועיין במהרש"א שהביא דברי מהרש"ל שדייק באמת מדברי רש"י זה דחלה ומת מיתר לרבנן ע"ש וא"כ כפי הנראה דיוקי של דברי רש"י סתרי אהדדי: ובגוף פירש"י שדייק ומפרש ענין פיהק בדרך זה לפום רהיטא יש לחקור מנ"ל לרש"י דבר זה שכוונת אביי שנולד בחיות מעט ומפהק מעת הוולדו דילמא באמת איירי תלמודא שנולד בחיות גמור ואח"כ נחלה ופיהק ומת והנראה לי שרש"י דייק לה ממאי דנקט שפיהק וכן במסקנא קאמר אלא כשפיתה כו' ולכאורה כך היה לו לומר אלא פיהק ומת ולמאי דייק וקאמר כשפיהק הא אח"כ אמר כי פליגי בנפל מהגג ולא קאמר בשנפל מהגג. ועוד דהל"ל מת מתוך פיהק דהוה משמע דעיקר ריעותא שקודם מותו פיהק אף שמתחילה היה בריא מזה הוכיח רש"י דעסק פיהק הוא שהוולד נולד בחיות מעט ולחז"ל היה ידוע ענין זה שאותן הוולדות אשר נולדים בחיות מועט מסתמא חלושים [טבעם להיות מפהקים תמיד. ולכן קאמר שפיהק הוא לשון עבר כלומר מזמן הוולדו הוא חלוש ומפהק אבל גבי נפל מגג לא נקט שנפל מהגג מזה הוכיח רש"י לפרש כך וכן מדוייק ברש"י שכ' אלא חיות מעט שפיהק ומת משמע דמפרש שפיהק מזמן הוולדו ועיין ברש"י דמפרש בוליא"ר בלע"ז וע' נדה (כ"ג ע"א) ד"ה מפהקת וברא"ש שם ג' פירושים ורש"י אחז כאן שינוי היותר גדול היינו משום דלשון הגמ' שפיהק לשון עבר שמפהק מזמן הוולדו ונולד בחיות מועט עכ"פ כפי שפירש"י שנולד בחיות מעט דווקא א"כ הריעותא הוא ריעותא גדולה וניכרת בעסק זר ומופלג ממילא מוכח מזה דחלה ומת מותר לרבנן דליכא ריעותא כשיטות הרז"ה: