גליא מסכת חלק א קיב

דר"נ לישב בלא אשה ולא ידעתי איך יפרנס שיטות הנימוק"י סוגיות הללו לפי שיטתו: ומעתה יפה תמה ה"ר ר' יצחק על ה"ר ר' חיים שם בתשומ"יי שמצא להתיר ע"פ מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ידך הואיל וחזינן דאלימא לחז"ל איסורא דג' רגלים עד שמעגנין אותו לישב בלא אשה ולא חיישינן למילתא דר"נ דאמר אסור לישב בלא אשה משום הירהורי עבירה אף דמצוה גמורה מיקרי כמבואר בפ' משילין ממילא מוכח דאיסור הקבוע ותקוע אצל חז"ל לישא תוך ג' רגלים קדחי לה למילתא דר"נ וכמו שאמרו אסור לשמש מיטתו בשני רעבון כמבואר בסי' ר"מ דמחוייב כל אדם לצער א"ע בצרות ציבור ודחינן איסורא דישב בלא אשה ולא מתירין אלא לחשוכי בנים דהוה דאורייתא כמו כן חזו רבנן דמילתא דאיסורא דג' רגלים אלימא טובא למידחי האי איסורא דישיבה בלא אשה אף דקרי לה מצוה גמורה בפ' משילין ולא מתירין אלא משום פ"ו מכש"כ שראוי לומר דמילתא דאיסורא דג' רגלים קדחי לה למילתא דר"י דלערב אל תנח ידך דלא קרי לה תלמודא מצוה גמורה שם בפ' משילין רק רשות דהוה קצת מצוה אף דנימא דסת' משנה בפ' משילין הוא כסתמא דפ' הבע"י דיבמות דפליג על ר' יהושע ולא ס"ל ענין דלערב אל תנח ולשיטות פוסקים דר"י פליג על סתמא דיבמות והלכה כר"י ממילא אף מילתא דר"י דלערב אל תנח מוכרין ס"ת שפיר מיקרי ג"כ מצוה גמורה כמו אין לו בנים או אין לו אשה המבואר בפ' משילין מ"מ עכ"פ לית מאן דפליג דמילתא דר"נ לישב בלא אשה מצוה גמורה מיקרי ואעפי"כ חזינן דאיסורא דג' רגלים קדחי לה. ה"ה דראוי לדחות מילתא דר"י דראוי לדחות אפילו אליבא דר' יהושע. עוד אמרתי לחקור ולומר דגבי האי איסורא דג' רגלים אפילו עבר וכנס יוציא והוא לפי מה שאנו רואין דחמירא לן האי איסורא דמעגנין האיש לישב בלא אשה. ה"ה אם כנס יוציא. וכבר יש לי בקו"נ מיוחד אריכות דברים בזה דשעה"ד דהוצאות אשה מבעלה ולעגן אשה המה נערכין בערך שוה ובכל מקום שאמרו ניסת לא תצא דמיקרי דיעבד ה"ה שאינו ראוי לעגן אשה או לעגן איש. וראיות גדולות יסדתי שם בקו"נ הנ"ל וארמוז עליהם כאן בקצר' בפ' ב' דגיטין י"ט ע"א ברש"י ד"ה כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעה"ד ופיר"שי שכבר ניסת בגט זה או שהלך הבעל לדרכו ע"ש. וכהא"ג איתא בסופ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דמיקרי דיעבד ועיין בר"ן דמאריך אף שלגבי עובר הוה לכתחילה מ"מ הואיל ואסרינן ליה לגמרי מלישא אשה ומעגנין אותו מיקרי דיעבד ע"ש וכן מפורש ברישי שם ע"ש. וע"פ עיקר זה הארכתי בקו"נ הנ"ל לומר דמה"ט אמרינן במינקת חבירו שאם כנס יוציא ובשארי איסורי דרבנן המבוארין בסו"פ כיצד מסקינן שם דהלכה כדברי האומר דאם כנס אינו מוציא משום דע"כ האי חששא התקוע וקבוע בעיני חז"ל גבי מינקת חמירא להו טובא כמו שעיגנו את האש' ערך ג' שני' מלהנשא לגבר ימי העיבור והנקה ואמרו שם בסוגיא דכתובות (דף ס') מעשה וחנקתה. ממילא ניחא דחמירא להו לחז"ל נמי האי איסורא דמינקת דאפילו כנס מוציא עיין במרדכי ריש פ' מי שאחזו דחקר שם גבי ג' גיטין פסולין וכל פסולי דרבנן שאמרו בהן ניסת לא תצא. אם הלך הבעל למדינת הים נימא נמי להתירה דשעה"ד מיקרי כמו להוציא אשה מבעלה ע"ש. וע"פ עיקר הזה ביארתי לנכון שינוי הסוגיות אשר נתקשה בה בעל נודע ביהודא בתשובותיו סי' י"ז וז"ל זה לי שלשים שנה אשר נתתי אל לבי לעיין בשינוי הסוגיות מכתובות (דף ס') לסוגיא דיבמות (דף מ"ב) ולא הרגישו המפרשים בה דבכתובו' תלה האיסו' בהאשה ואמרו לא תנשא וביבמות תלו האיסור בו ואמרו הנושא בא לקחת כו' גם בכתובות יש זמן מפורש וביבמות לא הזכירו כלל זמן ע"ש: עוד אמרתי לדקדק למה לא קבעו פסק בכתובות אם עברה וניסת רק ביבמות קבעו עליו לומר אם עבר ונשא ובין ברייתא דכתובות ובין ברייתא דיבמות ר' מאיר אמרן ע"ש וע"ש בנ"ב שדחק לתרץ כל זה בסי' י"ד ובסי' י"ז אבל ע"פ עיקר הנ"ל ניחא הכל אליבא דאמת לאמיתו של תורה דבכתובות השמיענו הברייתא חומר חשש האיסור על ידי שראו חז"ל לעגן אשה משך ערך שלשה שנים ולא היה באפשרי לקבוע עסק רבותא זאת רק בהאשה אבל האיש הבא לקחת וודאי שאינו מעוגן כי כשלא ישא זאת ישא אחרת וניחא שקבע זמן כי המשך זמן העיגון עיקר הרבותא. אבל ביבמות השמיענו חז"ל כמה גדלה כח האי חששא דאיסורא אצל חז"ל דאפילו שעה"ד דהוצאות אשה מבעלה אינו יכול להכריע האי איסורא ואמרו דאפי' נשא יוציא והא דלא קבעו האי עניינא גבי אשה שם בכתובות ולומר דאם עברה וניסת תצא עיין בהגהות מרדכי סוף יבמות גבי מים שאל"ס דאם עברה וניסת שלא ע"פ חכם דנהי דלדידה אינו ראוי לקנוס משום דכל מה דעבדה משום עיגונא ומה הוה לה למעבד אבל לדידי' דשביק היתרא ואכיל איסורא ודאי קנסינן דתצא מידו ע"ש באריכות וכן פסק בשו"ע סי' י"ז סעיף ל"ד ע"ש והכ"נ ראוי לומר דמניקת שעברה וניסת עיקר הקנסא דיוציא הוא משום לתא דידיה דשביק התירא אבל איהי עבדה משום עיגונא ולפיכך קבע הברייתא עיקר קנסא דיוציא על הבעל הבא לקחת באיסור ושביק התירא ולא גבי אשה. וניחא נמי דבכתובות קבע זמן דהתם עיקר רבותא מהמשך עגונא שלה אבל ביבמות עיקר רבותא דמוציאין אשה מבעלה משים האי איסורא ניחא דלא הזכיר זמן ואדרבא זהו יותר רבותא דאפילו אם עבר על יום אחד ונשא יוציא ואקצר כאן בזה. עכ"פ חזינן דבמקום דחמירא אצל חז"ל קביעות האיסור וחשש התקוע בה עד אשר עיגנו בזה האשה אמרו נמי דאפילו ניסת תצא ובהני סוגיות דסו"פ כיצד שאמרו ניסת ל"ת מסתמא לא חמירא לחז"ל כ"כ האי חששא דאיסורא ובאמת אין שם עיגון לא על האיש ולא על האשה דהמביא גט או חכם שאסר האשה ודומיהן יכול האיש ליקח אחרת וגם האשה תקח איש אחר וגבי מים שאין להם סוף שעיגנו חז"ל את האשה מלהנשא באמת אף עברה וניסת תצא דמסתמא חמירא לחז"ל האי חששא דאיסורא ודווקא אם ניסת ע"פ חכם לא תצא. ובכל ענייני דסו"פ כיצד לא בעינן ע"פ חכם ע"ש ובפוסקים: הארכתי קצת מענין לענין שלא מאותו ענין ועתה נחזור לעניינו שנראה בהשקפה ראשונה לומר הואיל והאי איסורא דג' רגלים חמירא בעיני חז"ל לעגן את האיש מלהנשא ערך משך שנה ולא חשו לעגונא דאיש והירהורי עבירה דיצרא שלו קשה מדאיתתא ממילא ה"ה דראוי לומר דאם עבר ונשא יוציא כמו גבי מינקת דאמרו יוציא ולא חשו לשעה"ד דהוצאת אשה מבעלה כמו שלא חשו לעיגונא דאשה וכנ"ל: עכ"פ נתבאר הטיב שאין סמיכות היתר כלל ע"פ סברות ר' יהושע משום לערב אל תנח הואיל ומוכח דחמירא לחז"ל איסורא דג' רגלים שמעגנין את האיש וראוי לומר אפילו נשא יוציא פשיטא שראוי לדחות מילתא דר' יהושע וכנ"ל: עתה אחקור על היתר דבנים קטנים דאיתא בגמרא ובשו"ע וכן רמב"ם וטור סתמו ונקטו אם יש לו בנים קטנים מותר וע"ז סומכין העולם כביעותא בכותחא אפילו בני תורה והמה ותיקין ומדקדקין במצות חכמים אינן מפקפקין כלל בדבר שכל מי שיש לו בנים קטנים רואה את השולחן ערוך לפניו להתירא: אולם אני ראיתי ונתתי אל לבי שתקנתו קלקלתו ותהי להיפך שהעולה על רוחי היה לא תהיה להתיר להנשא לאיש שיש לו בנים קטנים הלא ידוע מאמר חז"ל בניך ובנותיך נתוני' לעם אחר אל תיקרי לעם אחר אלא לאם אחר כידוע ומנוסה הדבר שאשתו שניה ע"פ רוב נעשה אכזרית על בני בעלה שיש לו מאשה ראשונה ונעשים שחורות כעורב לפניה כעורב הזה שמתאכזר על בניו. ואשה אחת מאלף נמצא שיעלה טוב מזגה לקרב ולא לרחק את בני בעלה. לכן קשה הדבר כתורמוס איך החליטו חז"ל עיקר היתרא הזה בנא פלוג להתיר לכל אדם ולכל הנשים. כי ודאי ראוי לומר בזה לא כל הנשים שוין ולא כל האנשים שוין שזה פשוט מי שיש לו משרתים כדרך בעלי בתים וביותר עשירים שמחזיקים אומנים ואומנות לגדל ולפרנס את בניהם. נראה ברור שטוב טוב להילדים להיות מסורים בידם מלהיות מסורים לרשות האשה השני' אשר המה כתוא מכמר ואינ' מרחמת עליהם ובפרט דע"כ איירינן שיש לו מי שישמשנו דבלא זה לא צריכי להתירא דבנים קטנים כמבואר בשו"ע ורמב"ם והוא מירושלמי שהביא רי"ף ורא"ש ע"ש וא"כ אחרי שיש לו משרתים לשמשו המה יפרנסו גם הבנים קטנים יותר מאשתו שניה. כי אשתו שניה תאמרה האנכי הריתים האנכי הולדתי כי תאמרו אלי שאיהם בחיקך כאשר ישא האומן: אשר מכל זה הי' נרא' בעיני לומ' דעיק' היתרא דבני' קטני' הוא אינו אלא בבני אחותה דהיא עדיפא טובא להבנים משארי נשים ואומנות ולא הזכירו הפוסקים רמב"ם וטושו"ע ענין בני אחותה אלא סתמא קבעו להתיר בבנים קטנים ונראה דסמיכות הפוסקים הוא על תשו' מיימוני שכ' וז"ל דא"א לומר דווקא באחות אשתו שהרי מתחילה לא הזכירה כלל בגמ' אחות אשתו עד לבסוף שהביא המעשה עכ"ל אבל לפי מה שחקרנו דבסתמא א"א כלל להתיר אע"כ איירי באחות אשה ומה שכתב בתשו' מיימוני שלא הזכיר בגמ' מתחילה אחות אשה הנה לא דייק בלשון ירושלמי שהביא רי"ף והרא"ש וז"ל ואם יש לו בנים קטנים מותר כהדא שמתה אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה צאי ופרנסי את בני אחותך א"כ מפורש דווקא כהדא אבל בסתמא לא ובגמרא דילן מסיים בנים קטנים מותר משום פרנסתן ומסיי' מעשה דיוסף הכהן כו' ובירוש' ליתא האי סיומא דמשום פרנסתן נראה מאי דדייק ונקט משום פרנסתן כיוונו בזה להורות דלא כל הנשים שוין בזה להתירא אלא דווקא היכי דשייך עסק פרנסות הבנים כענין המעשה שהביא שם ביוסף הכהן שהיתה אחות אשתו: ואף דלאו דוקא אחות אשתו בעינן אלא בזה וכיוצ' בזה כיוונו חז"ל דהיינו שמהדר ליקח אשה שתקבל עליה עול ומשא של פרנסות הבנים ויקח אשה נחות דרגא ולעומת זה תכניס צווארה לישא עמל הבני' וזהו שביארו ודייקי בלשונם ואמרו משום פרנסתן כלומר שאינו מותר אלא בענין ששייך פרנסת הבנים ולדוגמא הביאו המעשה דיוסף הכהן דהתם שייך ודאי פרנסתן וה"ה כל כיוצא בזה. ובירושלמי לא סיים משום פרנסתן משום דנקט התם כהדא אם כן גם כן מפורש שאינו מותר אלא משום פרנסתן. ולא לחינם דייקי הברייתא דגמ' דילן מעשה דיוסף הכהן וברייתא דירושלמי שהיה בזמן אחר מביא ג"כ מעשה שהיה בזמן שנשנה ברייתא זו ואילו לא הביאו שני ברייתות רק מעש' אחת היה אפשר לומר דאגב הובא ולא דווקא ושני ברייתות בזמן אחת נישנו. אבל השתא דכל ברייתא מביא מעשה אחרת מוכח דלדוגמא ולדווקא נקטו אבל להתיר לכל הנשים ובפרט אשר לא ניחתו דרגא אלא עולין במעלות בית חורין לישא אשה בת חורין ממקום גדולים אשר היא עולה עמו ואינו יורדת לראות ולהשגיח כלל על צרכי פרנסתן של הבנים. וא"כ לאיזה תועלת נתיר לו האי איסורא דג' רגלים: ואולם אף לפי מה שיסדנו להוכיח דע"כ האי התירא דבנים קטנים אינו נוהג רק באחות אשתו ודוגמתה עדיין יש לחקור טובא למה לא נמצא האי התירא בכולהו גזירה ואיסורא דרבנן כדומה בהנהו עניינא דסו"פ כיצד דאמדו וגזרו שלא ישא. נימא דאם האשה אחות אשתו ראשונה ויש לו בנים קטנים מותר ולכאורה לפי מה שהוכחנו דחמירא לחז"ל האי גזירה וחששא דאיסורא שיש בג' רגלים לומר דאפילו כנס יוציא כמו במינקת א"כ נראה פשוט דהנהו עניינא דסו"פ כיצד קילא מאיסורא דג' רגלים דהא פסקינן כהאי מ"ד שם דאם כנס אינו מוציא ע"ש וכן גבי מינקת אף דאיתא שם אפילו כנס יוציא וכמו שהארכנו דחמירא לחז"ל האי חששא דאיסורא הקבוע ותקוע גבי מינקת. מ"מ עדיין נימא אם היא אחות אשתו ויש לו בנים קטנים מהראשונה נתיר לו האי איסורא. ועיין בב"י שצ"ב שהביא בשם המרדכי על א' שתפסו השר ולא רצה לחפשו עד שישא תוך ג' רגלים מסיק הב"י להתיר ויליף לה מהא דמתירין בבנים קטנים ע"ש. וכן פסק הרמ"א בשו"ע בפשיטות ע"ש וקשה למה לא מצינו זאת בכל הנהו עניינא דסוף פרק כיצד וגבי מינקת דבתפסו השר מותר: ועתה אשוב ואחקור על עיקר ויסוד היתר המבואר ברמב"ם וטוש"ע מי שאין לו מי שישמכנו ויסודו הוא מהירושלמי שהביא רי"ף ורא"ש פ' מגלחין ודבר הזה סתום מאוד כמו שדרך ירושלמי לסתום ולרמוז הכל בקצרה כי סתמא אמרו לין מי שישמשנו ואינו מבואר איזה שימוש חסר לו אם מחוטב